יום רביעי, 5 בפברואר 2014

על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]


על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]

 

פרשת תצווה שהינה חלק מתיאור בניית המשכן, מתמקדת בהכנת בגדי הכוהנים ובהקדשתם לעבודה. זאת הזדמנות עבורנו, להתבונן בדרמה של התפתחות הכהונה בישראל ובמשמעותה עבורנו.

הכוהנים הם הקבוצה מתוך המכלול 'בני ישראל', המקודשים לעבודת אלוהים במשכן ולאחר מכן במקדש. תהליך ההקדשה המתואר בפרשתנו, הופך את הקבוצה לקבוצה מקודשת:

 

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם...

...וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם, וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו...

...וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

 

על פניו, המצב בטרם ההקדשה ומילוי היד היה כי כל העדה כולם קדושים, ההקדשה הבדילה קבוצה אחת - קבוצת הכוהנים. בספר במדבר התיאור שונה:

 

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם...

...כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי...                                                        [במדבר ח']

 

על פי ספר במדבר, המצב בטרם ההקדשה הוא שיש קבוצה אחרת הנבדלת מהכלל, היא קבוצת הבכורים. קבוצת הכוהנים מחליפה את הבכורים. התיאור הזה מערער את מקומם של הכוהנים, הם ממלאי מקום ולא מהווים בחירה ראשונה. המעמד המעורער של הכוהנים, עובר כחוט השני הן בתנ"ך והן לאחר מכן בעולמם של החכמים. העובדה שיש אפשרות אלטרנטיבית, בכורים ולא כוהנים, מאפשרת גם לבחון באופן משוחרר האם אין מקום להחליף את הכוהנים באחרים. ואכן כך קרה בישראל, החכמים החליפו את הכוהנים. אך לפני כן היה ניסיון לא להחליף את הכוהנים אלא את התפקיד שלהם:

 

(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים.

(ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב.

(ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו.

(ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.

(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.

(ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ט) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.                                                        [מלאכי ב']

 

מלאכי מנסה להפוך את הכהן מאיש המקדש לאיש הדעת, אך הכוהנים נכשלים גם בתפקיד החדש. לאחר תום תקופת הנביאים, קמו החכמים, הם שנטלו את התפקיד של איש הדעת. התורה מונחת בקרן זווית, מי שרוצה בא ונוטל. לא עוד מעמד מיוחד, שרק הוא מיועד לעסוק בתורה ובחכמה. המאזין לקולם של חכמים, מגלה שהם נלחמו כנגד הכוהנים. מזערו את כוחם, וניסו להשכיח את מורשתם.

בואו ונשווה את העולם של מלאכי, בו רק הכוהנים הם אנשי התורה, לעולם החכמים בו לימוד התורה פתוח לכל.

על פניו, העמדה השנייה נראית מתאימה יותר לעולמנו, ההשכלה אמורה להיות פתוחה לכל. דווקא משום כך כדאי לעיין בעמדה ההפוכה, תמיד חשוב להתבונן בעמדה החלוקה על עמדתך. מה יכול להיות ההיגיון, היוצר קבוצה סגורה של אנשי דעת? אני מניח שמלאכי דגל בעמדה זו, מפני שרצה לשמר את מעמד הכוהנים כאנשי קודש. אך אפשר לחרוג מהגבולות שלו, ולחשוב בקו מחשבה אחר. המצב היום - הן בעולם התורה והן בעולם ההשכלה -  דומה לאשר חכמים חתרו אליו. כל אחד יכול ללמוד, ולכן נוצר לחץ חזק שכל אחד חייב ללמוד. הציפיות של החברה הן שהאדם ילמד, ללא קשב לשאלה האם מתאים לו או לה ללמוד. התוצאה היא החצנה של הלימוד, אצל מרבית הלומדים. בעולם של מלאכי הבעיה היא רק בעייתה של קבוצה אחת-  קבוצת הכוהנים. מה יעשה כהן שהלמידה איננה מתאימה לו? בעולם שלנו זאת בעיה כללית. כמורה אני יכול להעיד, שרבים מהתלמידים היו פורחים בעולם שונה מעולם הלמידה. יתרה מזו, כיוון שכולם לומדים, וכיוון שרבים מהלומדים נמצאים במסגרת שאיננה מתאימה להם, מרבית מאמצי המערכת מופנים אל הבלתי מתאימים. הם המפריעים ללמידה, הם המתקשים, הם אלה המכניסים 'רעש' למערכת. העולם בו אדם למד במקום שליבו חפץ, הולך ונעלם. הסקרנות מסורסת, כיוון שצריך להתאים את הלמידה לאלה שאין להם מניע שכזה. הפתרון של מלאכי איננו פתרון מושלם, אבל הוא משחרר לחץ מהרבה מאוד אנשים. אי אפשר לממש אותו היום, אבל הוא מציף בעיה.

כל קבוצה שכל חבריה נקראים לחיים רוחניים או אינטלקטואליים, נמצאת בסכנה של התנוונות. ההתנוונות באה לידי ביטוי, בניכור של התפקיד מהחיים. מה מעטים האנשים שתוכם כברם, שיש התאמה בין תודעתם ובין החיים שהם חיים. יצירת נורמה שכולם חייבים לעמוד בה, היא מתכון לחיי אי התאמה בין חוץ לפנים. חלומו של מלאכי, קשור גם לחיים אותנטיים שכאלה. על הפסוק 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא', דרשו חכמים: 'אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו' [מועד קטן י"ז ע"א]. זאת בעיה משותפת הן לכהן והן לחכם, אפשרות התפתחות חיים של זיוף שאין תוכם כברם. הסכנה היא כי  אדם הנושא בתפקיד, יזכה באהדה למרות ריקנות ליבו. מלאכי ברגע של ראשוניות, חולם על חידוש הכהונה שהוא חידוש האדם לחיים של התאמה. הפרשה שלנו מהווה גם היא רגע של ראשוניות, בגדי הכוהנים חדשים ונקיים. אך האיום הוא כי הבגדים לא יתאימו ללב, או בדימוי - כי יהיו לבגדים צואים:  

 

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.                          [זכריה ג']

 

החלום של כולנו, הוא כהמשך דברי זכריה:

 

 

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.

וָאֹמַר: יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד.

 

אך השאלה הנוקבת היא לא רק איך להלביש כהן בגדים נקיים וטהורים, אלא איך לחיות חיים שלמים מבלי שהבגדים יתלכלכו.

 

 

אין תגובות: