על השעבוד ועל החירות [פרשת שמות] [9]

על השעבוד ועל החירות [פרשת שמות]

 

פרשת שמות, פורשת בפנינו את תמונת השעבוד במצרים. ההתבוננות בשעבוד חשובה עד מאוד, מפני שזאת תמונה מכוננת הן את הזהות היהודית והן את המוסר היהודי. כך נפתחות עשרת הדברות:

 

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.                                                                   [שמות כ' ב']

 

התורה יוצרת חובת זיכרון של השעבוד והיציאה ממנו, והיא המהווה את הבסיס לחיובים מוסריים ייחודיים:

 

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:          [דברים ה', י"ג-ט"ו]

 

                                      

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.                                                              [דברים ט"ו י"ב-ט"ו]

                                                                                       

 

 

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.  

                                                                                             [דברים ט"ז י-י"ב]

 

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם, וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.                                                                 [דברים כ"ד י"ז-י"ח]

 

כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

                                                                                      [דברים כ"ד כ"א-כ"ב]

 

מי שיודע בגוף ראשון את מצב העבדות, הוא המוצא בעצמו את ההנעה לתת מנוח לעבדו בשבת, לתת לו מענק נדיב ביום שחרורו, לשתף אותו בחגו, לא להטות משפט החלשים, לתת להם ענבים מכרמו.

אם כן, חשובה לאדם מישראל ההתבוננות בתקופת העבדות, למרות הקושי הכרוך בהתבוננות הזאת. לא קל לאדם להביט בקלונו, בעת שהיה משועבד לאחרים. 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' מורה המשנה על סדר ההגדה של פסח. דעתו של שמואל היא שהגנות היא 'עבדים היינו'. בואו ונענה לצו המשנה על פי דעת שמואל ונתבונן בעבדותנו כפי שהיא מתוארת בפרשתנו:

 

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס...

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ...

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:

לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן.

וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.

תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.

 

התמקדתי בכוונה במרכיב אחד של השעבוד: העבודה. התבוננות בעבודת הפרך שעבדו בני ישראל במצרים, מובילה לשתי אפשרויות שונות להבנת הסבל שנגרם להם. אפשרות אחת היא שהסבל נגרם מהעבודה הקשה. אפשרות שנייה היא, שהסבל נגרם מכך שעשו את העבודה עבור המצרים ולא עבור עצמם. יש לי עניין להתבונן דווקא באפשרות השניה. בואו ונעשה ניסוי מחשבתי. קראו את הפסוקים כאילו לא מדובר בעבודה שעושים העברים עבור המצרים, אלא בעבודה שעושים העברים עבור עצמם. חישבו למשל על עצמכם כחלוצים שבאו לארץ ישראל לבנות אותה. הם בונים ערים למען הישוב העברי, עובדים בפרך. אך בתום יום עבודה הם פורצים בריקוד הורה, מבטאים את שמחת העבודה. חייהם מתוקים עם כל עבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. הם רוצים לעשות הכל בעצמם, גם ללקט התבן שממנו יצרו את הלבנים. הם לא שועים לדברי שקר מכיוון שהם מסורים לעבודם שלהם. הלך רוח מעין זה ביטא חיים נחמן ביאליק בשירו:

 

מי יצילנו מרעב?
ומי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב,
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!

מי יתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך יתן אור?
מי יעל מים מן הבור,
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי וצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד, בכל ימי החול.
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה

לעבודה ולמלאכה.

 

חכמים ראו במלאכה ברכה ולא קללה. הם הורו לאדם ללמוד מריבונו של עולם את ערך המלאכה:

 

שמא יאמר אדם: בן אבות העולם אני, משפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות, אומרים לו: שוטה, כבר קדמך יוצרך שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם, שנאמר: 'מכל מלאכתו אשר עשה'.            [מדרש נעלם]

 

גם באדם הראשון ראו דמות מופת ביחס לערך העבודה:

 

אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: 'ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה' ואחר כך: 'מכל עץ הגן אכול תאכל'.   [אבות דרבי נתן, י"א]

 

על פי נקודת מבט זו, ההתבוננות בשעבוד היא לא ההתבוננות בסבל קושי המלאכה, אלא בסבל חוסר המשמעות. אותה עבודה עם משמעות היתה הופכת למחיית נפשות. נקודת המוצא המוסרית איננה הקושי הפיזי בו הייתי נתון פעם, אלא העדר המשמעות. מי שיודע בגוף ראשון חיים חסרי פשר הנובעים משעבוד לאחר, הוא זה שידע לפתח אמפטיה ביחס לעני שצריך לשעבד את כוחותיו לאחר ובכך לפגום במשמעות של עמלו. איש זה לא יפנה עורף לעמל אלא יבחר בו, הוא זה אשר יזדהה עם א.ד. גורדון איש העבודה המופלא שכתב:

 

והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש - לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה... והרגשת דבר אשר אין לבטאו רק בעבודה. ועבדת בכוח, בעוז, בשמחה. ושמעת בת קול יוצאת מתוך עבודתך ואומרת: 'עבדו בני אדם, כולכם עבודו!' וידעת אז והשיבות אל לבבך, כי יש בעבודה אוצר רוח כזה אשר אתה רואה רק אפס קצהו, רק צד אחד, רק פינה אחת, וכולו לא ייראה רק לעיני כל הרואים אשר יביטו עליו מכל הצדדים... ואחרי הבת קול הטבע עונה: 'אמן!' לאמור: 'עבדו בני אדם! אל תקטן עבודתכם בעיניכם. אני אתן לכם עבודה! והשלמתם את אשר החסרתי, למען השלימי אני את החסר לכם...    ['האדם והטבע', 51-50]