איש ההלכה הדתי חילוני

איש ההלכה הדתי חילוני

 

במאמרו 'ככה לא חיים עם ההלכה', פורש יואב שורק שני עולמות של ההלכה בעת הזאת. העולם האחד, הוא עולם 'שירה חדשה' אותו הוא מייחס גם לצבי זוהר. העולם השני הוא עולמו שלו.

העולם הראשון מפרק את ההלכה לחלק הפורמאלי ולחלק הערכי. את החלק הערכי המקופל בהלכה הוא מעלים, ומציב במקומו חלק ערכי אחר [ליבראלי]. ההרכבה החדשה מאפשרת יצירות חדשות המופיעות בגבולות ההלכה, אך הפוכות לה מבחינת הערכים. כשתחום בית  הכנסת מוכנס לעולם זה, הוא מפורק לחלק ההלכתי ולחלק הערכי. החלק ההלכתי כולל את פרקי התפילה שרק גברים יכולים לאומרם, ופרקים היכולים להיאמר גם על ידי נשים. החלק הערכי כולל את ערך אי השוויון העומד ביסוד התפילה ההלכתית. ערך אי השוויון נעלם, ובמקומו מושם ערך השוויון הליבראלי. כך מתקבל בית כנסת חדש ותפילה חדשה שהם עומדים בדרישות ההלכה, אך מביאים לידי ביטוי ערך הפכי לה. עיצוב בית הכנסת בעולם זה, כשהמחיצה חוצה את ארון הקודש, אף הוא מביא לידי ביטוי את העמידה בדרישות ההלכה ואת ערך השוויון ההפכי לה. לטענתו של יואב אי הטבעיות של מבנה זה, היא ביטוי לחיסרון שבעולם זה.

גם תחום המשפחה והאישות עובר תהליך דומה. הוא מפורק לחלק ההלכתי ולחלק הערכי, כשהחלק הערכי מכיל את ערך המשפחה. התוצאה היא החייאה של מושג הפילגש המאפשר חיי אישות ללא נישואין, עם ערך האהבה והמימוש העצמי הליבראלי ועם הוצאת ערך המשפחה המסורתי.

העולם השני משאיר את ההלכה עם שני מרכיביה, הפורמאלי והערכי. הנורמה דורשת מאיש ההלכה להתפלל בבית כנסת לא שוויוני, ולהימנע מקיום יחסי אישות לפני הנישואין. אל מול ההלכה עומד האדם עם רצונותיו, ובמקום שהם גוברים - עליו לקחת אחריות על חייו: לציית ולהקריב את הרצון, או לממש את הרצון ולחטוא. המבחין יבחין כי העולם השני מתאים להתמודדות עם הסוגיה ההומו לסבית. בסוגיה זו אין אפשרות למצוא מרחב מאפשר בהלכה הפורמאלית, אך אפשר לעמוד מול אפשרות מימוש הרצון החוטא. לעומת זאת, בסוגיה הראשונה לא מתאפשרת תפילת חטא שוויונית. שם מתאימה יותר ההתמודדות של אנשי שירה חדשה, עם הבעיות שהציב יואב.

אל מול שני עולמות אלה, ברצוני להציב עולם שלישי – עולמו של איש ההלכה הדתי חילוני. תיאור עולמו יחלק לשני חלקים. הראשון -  פרשנותו להלכה הקיימת, השני -  האזורים החדשים בעולמו ההלכתי.

ההלכה כשדה התנגשות בין ערכים

 

ההלכה היא שדה של נורמות, חלקן רקונסטרוקציות של מצוות התורה וחלקן יצירה של צווי חכמים. אך בתוך השדה הזה, ישנה חלקה שבדרך כלל נשמטת בתיאורי ההלכה. חלקה זו מכילה התנגשות בין מערכות הלכתיות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו.

 

תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתיים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מניין לך? אמר להם: נאמר: 'מועדו' בפסח ונאמר 'מועדו' בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד – דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.                                                             [פסחים ס"ו ע"א]

 

אפשר לקרוא את הברייתא, כמספרת סיפור של שכחת הלכה. הלל היחיד שזוכר את ההלכה, ובעקבות זכירתו ממנה אותו הקהילה לנשיא עליהם. אך אפשר לקרוא קריאה אחרת בברייתא. לא מקרה הוא שהלכה זו נשכחה, השכחה נובעת מפאת הקושי הקיומי הכרוך בה. שני ערכים מתנגשים כאן, ערך השבת וערך קרבן הפסח. ערכו של קרבן הפסח הוא גם הלכתי וגם תודעתי זהותי, ויתור עליו הוא ויתור על אחד ממעצבי הזהות היהודית המרכזיים. מצד שני, הקרבת קרבן הפסח בשבת על ידי כל הקהילה – תפגע באופן עמוק בערך השבת הן מבחינה הלכתית והן מבחינה קיומית כשתעשה השבת לחול. גם אם היתה הלכה קדומה שהפסח דוחה את השבת, בני הקהילה לא הצליחו להכיל אותה. הקושי הקיומי גרם לשכחה. הלל היה אדם שהיה בו את הכוח להגביר ערך הלכתי אחד על משנהו, מתוך ראיה לאומית והלכתית רחבה. כוחו זה של הלל לאבחן סתירות בהלכה ולהכריע ביניהן, התגלה מאוחר יותר  בסוגיית הפרוזבול:

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה 'הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'... התקין הלל פרוזבול.                             [שביעית י' ג']

 

ההבדל בין שתי הקריאות הוא עדין, וחשוב להנהיר אותו. על פי הקריאה הראשונה, אין בהלכה אנטינומיות, אין מצבי סתירה. הניגוד הוא רק ב'הוא אמינא', ואילו המסקנה היא עולם חד ערכי הרמוני יציב וברור. על פי הקריאה השנייה, המצב האנטינומי לא נפתר על ידי הפסיקה. גם לאחר הכרעתו של הלל קיימים שני ערכים הלכתיים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה, והפגיעה באידיאה של השבת נותרת בעינה.

 

רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר כל אדם, איסטניס אני.

                                                                                                      [ברכות ב' ו']

 

מקרה זה חריף מקודמו, שכן הוא מציג התנגשות בין אידיאה הלכתית לטבעו ולחולשתו של האדם. היינו מצפים כי רבן גמליאל יתגבר על איסטניסיותו כדי לקיים את ההלכה, ואילו הוא בקלות יתירה מגביר את האיסטניסיות על ההלכה. התלמוד התקשה להכיל את ההכרעה הזאת, והוא מקהה את חודה:

 

מאי טעמא דרבן גמליאל? קסבר אנינות לילה דרבנן... ובמקום איסטניס - לא גזרו ביה רבנן.                                                            [ברכות ט"ז עמוד ב']

 

ראשית, הערך ההלכתי מוקטן מערך דאורייתא לערך דרבנן. שנית, במקום התגברות הערך האישי על הערך ההלכתי, מוצג תיאור בו מלכתחילה לא היה ערך הלכתי סותר. אך פשוטה של המשנה עומד בעינו, ומתאים לתיאור ההלכה בה יתכנו ערכים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. יתירה מזו, רבן גמליאל מורה כי יתכן ואיש ההלכה מכריע להגביר ערך לא הלכתי על ערך הלכתי.

 

ההלכה בעולמו של איש ההלכה הדתי חילוני

 

עולמו של הטיפוס הדתי חילוני מורכב משני שדות, השדה הדתי והשדה החילוני. מכאן נובע שגם מערך הערכים שלו מורכב משתי מערכות ערכיות – הדתית והחילונית. לעיתים הערכים של שתי המערכות עולים בקנה אחד זה עם זה, ועיתים הם שונים ו'אדישים' זה לזה. אך ישנם מקרים בהם אין הערכים בני המערכות השונות עולים בקנה אחד זה עם זה, אלא מצויים בסתירה זה לזה. מה עושה איש ההלכה הדתי חילוני במצבים מעין אלה? במצבים שכאלה הוא מכריע להגביר את אחד הערכים על משנהו. לעיתים גובר הערך הדתי הלכתי על הערך החילוני, ולעיתים גובר הערך החילוני על הערך הדתי. אי אפשר לקבוע כלל להכרעות אלה, והן מתקבלות מתוך אחריות עמוקה על עולמו וזהותו הפרטיים והקהילתיים. שונה איש ההלכה הדתי חילוני מהאדם המתואר על ידי יואב. במקום בו בחר להכריע כערך החילוני, אין בו תודעה של חטא ושל כישלון. על בסיס תודעת התנגשות הערכים שתוארה בפרק הקודם, הוא בונה אף כאן תודעת התנגשות והכרעה. שונה עולמו של איש ההלכה הדתי חילוני, מעולמו של איש שירה חדשה. במקום של סתירה אין הוא מחפש דרך להרחיב את ההלכה כך שתוכל להכיל מימוש של ערכים ליברליים. במקום שערך שכזה הינו חלק ממערך הערכים החילוניים שלו, הוא שומר עליו כערך חילוני ובודק באיזה מקרים יממש אותו גם אם לא יעלה בקנה אחד עם הערכים ההלכתיים. המבחין יבחין כי האדם החי בעולם שכזה, שלם יותר עם הכרעותיו, ושומר על אופיים האותנטי הן של הערכים ההלכתיים והן של הערכים החילוניים. הטיפוס הדתי חילוני הוא טיפוס אידיאלי, אך רבים הם החיים את חייהם כמותו. מבין החיים כמותו רבים נרתעים מלתארם בתיאור שכזה, ונקלעים לסבך תחושות האשם או רקונסטרוקציה של ההלכה.

 

בין איש ההלכה הדתי חילוני ובין הטיפוסים הדתיים השונים

 

את מפת הזרמים היהודיים הדתיים העיקריים נעמיד על האורתודוכסיה, הקונסרבטיביות והרפורמה. אל הזרמים האלה יש להוסיף את החילוניות היהודית, כמשלימת מפת הזרמים היהודיים העכשוויים. ביחס לשאלת ההלכה יש לבחון את הטיפוס הדתי חילוני, האם הוא נכלל באחד הזרמים האלה או קובע שדה לעצמו. הרפורמה כוללת בהגדרתה את השתנות ההלכה, כשהאדם העכשווי הוא הבוחר מבין גופי ההלכה את המתאימים לו והוא המעצבם מחדש על פי דרכו. עולמו הוא עולם חד ערכי, וערכו הוא הבחירה והיצירה בזיקה להלכה הקדומה. גם הקונסרבטיביות כוללת בהגדרתה את השתנות ההלכה, אך השתנות זו נתפסת על ידה כמהותה של ההלכה מראשיתה. בניגוד לאדם הרפורמי העומד מול ההלכה, האדם הקונסרבטיבי רואה עצמו עומד עם ההלכה וזורם עם השתנותה. האורתודוכסיה איננה כוללת בהגדרתה את מושג השינוי, למרות שהצופה בה מאבחן תהליכי התפתחות. עם אתגרי הזמן המשתנה היא מנסה להתמודד, בעזרת קטגוריית הקביעות ההלכתית. החילוני היהודי מעצב את עולמו ויוצרו, לעיתים הוא עושה זאת בהשראה ובזיקה למסורת ההלכתית. מכל אלה, עולמו של איש ההלכה הדתי חילוני קרוב לעולמו של איש ההלכה האורתודוכסי. מושג ההשתנות איננו כלול באידיאה ההלכתית שלו, והוא מתמודד עם שינויי הזמן בעזרת קטגוריית הקביעות ההלכתית. אך בעוד שאיש ההלכה האורתודוכסי הינו בעל עולם חד ערכי, איש ההלכה הדתי חילוני הינו בעל עולם דו ערכי. איש ההלכה האורתודוכסי הינו בן לעולם בו הערך המכונן הוא הערך הדתי, ואילו בעולם איש ההלכה הדתי חילוני ישנם שני ערכים – הדתי והחילוני. במצבי התנגשות בין שני הערכים, לעיתים מכריע איש ההלכה הדתי חילוני כערך הדתי ולעיתים כחילוני. אך לעולם אין הוא מנסה להכיל ערך חילוני בעולם הדתי, כפי שעושים בני שלושת הזרמים הדתיים האחרים.

 

הטיפוס של איש ההלכה הדתי חילוני

 

הרב סולובייצ'יק שרטט את דמותו של 'איש ההלכה' כטיפוס אנטינומי. מתחים קשים הגורמים לייסורים מלווים את חייו של הטיפוס האנטינומי, הם גם המצרפים אותו לכדי אחדות קשה. דומה איש ההלכה הדתי חילוני לטיפוס זה, בכך שגם תודעתו מכילה שני רכיבים הסותרים זה את זה. אלא שהוא מניח את שתי המערכות זו לצד זו, באופן שאין בו מתיחות וייסורים. איש ההלכה הדתי חילוני מודע למצבי הסתירה שבין שתי המערכות, שכל אחת מהן היא מרכיב בזהותו. בהיקלעו למצב יישומי שכזה, הוא בוחר בין שתי האפשרויות ולוקח אחריות על מחיר הפגיעה באחת מהן. אך אין הוא חי בתודעת חטא ביחס למערכת בה לא בחר, הוא מודע לגבולות האפשר ולהכרח שבבחירה. הבחירה באחת המערכות לא פוגמת בהיות חברתה חלק מזהותו, ומחוץ לשדה הבחירה המסוים, הוא ממשיך לדבוק בה במלאות.

מעבר לרובד בו שרויות שתי המערכות – מערכת הנורמות הדתיות ומערכת הערכים החילוניים – קיים רובד זהות נוסף. ברובד זה שרויות שתי התמונות – הדתית החילונית – המעצבות את זהותו. התולדה של שתי התמונות הללו, היא התמונה הדתית חילונית, בה אלוהים נמצא בסוגריים. הימצאותו של אלוהים בסוגריים מפנה מקום למלאות חייו של הטיפוס החילוני דתי, חייו החילוניים וחייו הדתיים. מכאן נובע הבדל נוסף בין טיפוס זה, ובין הטיפוס של איש ההלכה ששורטט בידי הרב סולובייצ'יק.

איש ההלכה של הרי"ד, דומה לאיש הסטואי. אין הוא מיטלטל על גלי הרגש, לא לתהומות של יאוש ולא לפסגות של שמחה. הרב סולובייצ'יק לא חושף לגמרי את הסיבה לתבנית נפשית זו, ואפשר רק לשער את מקורותיה. מפאת היות איש ההלכה טיפוס אנטינומי, הוא חרד מפני עולם הרגש שלו. עולם הרגש מאיים להפר את האיזון שמשיגה ההלכה, המהווה את 'הכתוב השלישי' המכריע בין היאוש ותודעת חוסר פשר לחיי האדם ובין גבהות ההידמות לאלוהים. איש ההלכה הדתי חילוני איננו סובל מחרדה שכזאת, הוא מקבל בשלוות נפש את עולמו המורכב משתי זהויות. לכן הוא יכול לפנות מקום לרגשותיו הדתיים העזים, היכולים להתממש אף ביתר שאת מאשר אצל אחיו – הטיפוס הדתי. נמצא איש ההלכה הדתי חילוני, הוא טיפוס דתי סעור רגש, שאיננו מפחד מהאכסטזה הדתית. אכסטזה זו שונה בתכלית מזו של הטיפוס הדתי, מכיוון שהיא מתרחש בגבולות האפשר של ההכרה הדתית. אין היא מתיימר להידבק באלוהים, אלא להביא לידי ביטוי מלאות אנושית דתית, לפני אלוהים שבסוגריים.

היחס בין תודעתו הדתית של איש ההלכה ובין עולם המעשה ההלכתי שלו, הוא יחס של השלמה. ההכרה הדתית של הדתי החילוני, איננה נזקקת להפשטות הסבוכות של הפילוסופיה הדתית. היא נוטלת את מושג האלוהים התנ"כי, ושמה אותו בסוגריים. שימתו בסוגריים מרחיקה אותו מבחינה קיומית, מאפשר מלאות לפניו אך מלאות אליו. בעיה זו נפתרת אצל הטיפוס הדתי חילוני בשני אופנים המצטרפים זה לזה. האופן האחד -  בשעה שטיפוס הדתי חילוני קורא בכתבי הקודש, הוא 'נכנס אל הסוגריים' ומתפקד בקרנבל התנ"כי שאלוהיו יש לו דמות ויש לו אישיות. בגבולות הספר – וכן ספרות חז"ל ובמיוחד ספרות הקבלה -  הוא יכול להפעיל את תודעתו הדתית, אל מול אלוהים שהוא אישיות מליאה המאפשרת הפעלה שכזאת. הוא מודע לכך שגבולות הקרנבל הם גבולות הספר, אך הדבר איננו ממעיט את מליאות השעה הדתית. זו המשמעות העמוקה שיש בעולמו למצוות תלמוד תורה, שהיא חייו ואורך ימיו של הטיפוס הדתי חילוני.

האופן השני – מתרחש בשעת העשייה ההלכתית. מושאה של העשייה ההלכתית הוא אלוהים שאיננו בסוגריים. הדבר בא לידי ביטוי בולט, בנוסח ההלכתי של הברכה ושל התפילה. 'ברוך אתה ה'...' מהווה פניה לאלוהים, תנאי הכרחי לאפשרותה הוא קיומו מחוץ לסוגריים. מכאן -  הקיום ההלכתי יוצר מרחב של תיאטרון דתי המאפשר לממש איכויות דתיות שמעבר לגבולות האפשר. במרחב זה גם אלוהים עוטה מסכה וגם האדם, ובתפקיד הניתן לו הוא מצליח להתנשא אל מעבר לגבולות. התיאטרון איננו מפחית בערכה וברצינותה של העשייה הדתית, אלא מעצים אותה.

 

נמצא, איש ההלכה הדתי חילוני מודע לשני השדות המעצבים את עולמו. אין הוא מנסה למתוח את האחד כדי שיכיל את משנהו, ובנקודות סתירה הוא בוחר בין שניהם. הבחירה איננה משנה את נאמנותו העמוקה לשני השדות. איש זה שאלוהיו בסוגריים מבטא את עולמו הדתי במלאות. בעולם תלמוד תורתו הוא מתייחס לאלוהים שבמקורות, ובתיאטרון הקיומי הדתי הוא ממלא תפקיד המאפשר יחס חי לאל חי. יחד עם זאת הוא מודע לגבולות המקור ולגבולות הבמה הדתית, ומחוץ להם מפעיל את תער הביקורת השומר על עולמו בגבולות האפשר בלבד.