בטהובן

בטהובן

 

א

 

להיוולד משמע להיכנס להצגה באמצע, התפאורה כבר עומדת השחקנים משחקים. יתרה מזו, המחזה ממשיך כמה וכמה שנים, ורק אז אתה מתחיל לפענח גם את התמונות העכשוויות וגם את אלה הזכורות לך מלפני כמה שנים. כך ארע כמובן גם לי. כשהתחלתי במלאכת הפענוח, כבר היה המחזה בעיצומו. על כמה במות שוחק המחזה, בכל אחת מהן שחקנים אחרים העוברים מידי פעם מבמה לבמה. האם הבמות השונות הצטרפו למחזה אחד, או כל אחת מהן היתה הצגה כשלעצמה?

אחת הבמות שריתקו את חיי, לשו ועיצבו אותם, היתה בית סבא וסבתא שבירושלים. כל חדר וחדר שבבית היווה במה כשלעצמה, והמחזה ששוחק בו היה בעל אופי וייחוד. כל החדרים ניסו להצטרף לבית אחד, לעיתים ביתר הצלחה ולעיתים בפחות. הפעם אמקד את מבטי בחדר העבודה של סבא. היה זה חדר גדול, ששניים מקירותיו היו ארונות של ספרים. בזווית – בתוך קיר הספרים היה ארון נוסף, בעל שתי דלתות  סגורות. כשנפתחה הדלת התחתונה נגלו בה אוצרותיו של סבא, כתבי היד של ספריו, התפילין שלו, וכמה קופסאות שתכולתן עלומה. כשנפתחה הדלת העליונה נגלו בה כלי הפסח של סבתא, אחיזתה העקשנית באחוזתו של סבא. מעל לארון הספרים שרובו כרכי התלמוד והמוני מפרשיו, ניצב פסל. היה זה ראש איש שחור, רעמת שערותיו ארוכה, ואף מבעד למעטה השחור להטו עיניו באש יוקדת. כמה שנים חלפו עד שלמדתי לקרוא ופענחתי את שמו שהיה כתוב על בסיס פסלו: בטהובן.

אפו של בטהובן היה שבור, וחשף את תוכו הגירי והלבן. מי שבר את אפו של בטהובן? כמה וכמה סיפורים סופרו בראשי, כמה וכמה ניסיונות לגלות מי עשה זאת לאיש עז הנפש שעל ארון הספרים.

 

ב

 

גדלתי מעט וגיליתי בסלון את הרדיו הגדול. היה זה מכשיר מלבני אדיר מימדים, כסותו כסות עץ זית בוהקת. כשהיו מסובבים את כפתוריו, היו בוקעים מקרבו קולות מופלאים. הייתי יושב לידו ומאזין לתכנית לאם ולילד שלקחה אותי לעולמות קסומים בסיפוריה. מה רבתה פליאתי שכששמעתי את קולה העדין של מגישת התכנית, מספרת כי חברי משה מהגן שלח ציור יפה לתכנית. הבלבול בין עולמי היום יומי ובין קרביו העלומים של הרדיו טרף את דמיוני. לא הבנתי את שיוויון  נפשה של אמא, בהסבירה לי כי אפשר לשלוח ציורים לרדיו ואף לבקש ישמיעו שיר וברכה. ומה רבה תדהמתי כשביום הולדתי שמעתי את מגישת התוכנית מברכת אותי, ומשמיעה לי את שיר שלגיה ושבעת הגמדים אשר אהבתי. לעיתים הייתי מקשיב ברדיו לשידורי משחקי כדורגל של נבחרת ישראל, מתוארים על ידי נחמיה בן אברהם. השמיעה ללא ראיה הפכה את המשחק למוסיקה הזורמת וגואה, כשהיא יכולה להתאים למראות שונים הרחוקים ממשחק כדורגל ממשי. לעומת זאת עמדו שיעורי התלמוד שסבא אברהם היה מעביר ברדיו. 'בשיעורנו הקודם...' היו נפתחים השיעורים, וקולו הרדיופוני של סבא תעתע בי ושבר את מושגי הכאן והשם שבקופסת הרדיו הגדולה. היו פעמים בהם נערכו הקלטות השיעורים בבית, ואזי בכלל התהפכה הקערה על פיה והפכה בדרכה גם את רוחי.

אם היית מרים את מכסה העץ של הרדיו, היה נגלה שם הפטיפון. בפינת הסלון על מדף קטן עמדו התקליטים. ביניהם היה אלבום סימפוניות של בטהובן, כל אחת נחלקה לכמה וכמה תקליטים. הצלילים שהדהימוני הצטרפו לראשו קטום האף של בטהובן, הראש שניצב על ארון הספרים. כמה וכמה ניסיונות עשיתי, כדי להבין איך חשב הראש את המנגינות שנוגנו. כשקראתי כי בטהובן היה חרש, הפכו המחשבות למוזרות יותר ויותר. באותו הלילה חלמתי שאני עומד בחדר העבודה של סבא. באפלולית ראיתי את כתם ראשו של בטהובן מתנשא מעל לארון הספרים, כתם האף השבור הלבן בלט מתוך החשיכה. מהכתם הזה בקעו צלילי הסימפוניה המוכרים לי מהתקליטים, ראיתי אותם ככתמי אור זוהרים. למרות שאי אפשר היה לשמוע את המוסיקה, חשתי בה בכל גופי.

 

ג

 

סבא היה איש אסטניס, ששמר על בריאותו מכל משמר. מקפיד היה על ארוחותיו, וכן על שעות מנוחה ושינה. נשימתו היתה קשה עליו, והוא דאג בסדרת תרגילים יום יומיים. בקיץ היה נוסע לנתניה, כדי שאוויר הים הרטוב ירחיב את סמפונותיו. אם ארע והוא נפל למשכב, היה מתייחס לכך כאילו חלה את חוליו אשר ימות בו. מידי כמה שנים עבר ניתוח קל באף להוצאת פוליפים, ותהליך החלמתו היווה אירוע מתמשך ורב רושם. יושב היה על  הכורסה בסלון, מכוסה היטב בשמיכה עטור בהמוני ממחטות אף מוכתמות בכתמים קטנים של דם.

סבתא לעומתו פיזרה את בריאותה לכל רוח. פצעים וחולאים מחולאים שונים הקיפוה תמיד, והיא בזה להם ולתרופותיהם. היא חגגה בכל פעם שצריך היה לטפל בפצע או במחלה של מישהו אחר, אז ניעורו בה זיכרונות עברה. להוריה היה בית מרקחת בטלז' שבליטא, ומגיל צעיר – אחר מות אביה – היא החזיקה את החנות. ריח פצעים ותרופות החיה בה את העולם שאבד לה.

כשנכנסתי להצגה וכשנפקחו עיני להתבונן בה, מצאתי את דודי כמתנדב ותיק במגן דוד אדום. הסיפורים היו לי כרמזים לאירועים מבהילים גדולים ומוזרים, מובנים בחלקם ושוהים ומתפענחים ברבות השנים שהם מוטלים במחסני הזיכרון. יילוד אישה באמבולנס, כשהאישה מקיאה על דודי. הצלת פצוע תאונת דרכים, שנתן לו במתנה מכשיר רדיו משוכלל שעוד לא נראה כדוגמתו בארץ באותם הימים. היה גם סיפור עמום על טיפול בפצועים בפיגוע בכיכר ציון. הסיפורים הללו הפחידו אותי עד מאוד. מאז מות אבי במלחמה, כל תיאור שכלל דם שפוך הקפיץ את איברי קמצם ופיזרם במהירות מכאיבה ובלתי נשלטת. מהסיפורים למדתי בעל כורחי, כי העולם האמיתי בו שייט דודי באמבולנס אדום אור הבהובים – הוא עולם בו צינורות דם קרועים מזריקים קיטונות של דם עטור בזעקות כאב. נדמה היה כי אנשי אותו עולם חוגגים בחגיגות הדם הללו, מריעים בחצוצרות הבהובי האור. פחדתי מעולם זה, ולכן העדפתי להסתגר בבית או אף יותר מכך בעולם המחשבות שבתוכי.

יום אחד בשנה שונה היה מכל הימים, וככהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים נכנסתי אל עולמו של דודי. ביום הכיפורים היה דודי מוצב במשמרת בכותל המערבי, ואני התלוויתי אליו. את תפילת נעילה התפללנו בתחנת העזרה הראשונה, כשמידי פעם מוזעק דודי לטפל במתפלל או במתפללת שהתעלפו. פעם אחת, בעיצומה של התפילה הוזעקנו אל הרובע הארמני, שם נכנסנו אל אחת הדירות בהן שכבה אישה שחשה ברע. האישה סירבה להתפנות, ואני שמעתי את דודי וחבריו מנסים לשכנע אותה בטוב וברע לבוא עימם אל האמבולנס. דומני שהיתה זו הפעם הראשונה בה נכנסתי לבית של אינו יהודי, והכניסה בעיצומו של יום הכיפורים עשתה עלי רושם רב. שיא השיאים של יום הכיפורים לא היה בתקיעת השופר של סוף הצום, אלא בנסיעה הביתה שלאחריו. נסענו באמבולנס, כשהנהג מפעיל את הצופר וחוצה את הצמתים באור אדום. שבירת החוקים הזאת היתה עבורי השחרור הגדול של יום הכיפורים, שנלווה לשחרור מחרדותי שתמיד הבריחו אותי ממחוזות של מגישי העזרה הראשונה ושל האמבולנסים.

אותה שנה עוד טרם מלאו לי שלוש עשרה, ולכן לא צמתי יום שלם. למרות זאת כשעשינו דרכנו הביתה באמבולנס שוטטה דעתי בחופשיות במחוזות הדמיון, משוחררת על ידי הלמות ההליכה לכותל, ההמון ואירועי העזרה הראשונה. בשעות שחרור מעין אלה השגתי את אשר נמנע ממני בשעות אחרות מיושבות ואסורות בכבלים של סדר. והנה, בחצותנו עורק תחבורה ראשי באור אדום, מותירים אחרינו מכוניות שסטו מהר מדרכן כדי לפנות את דרכנו, נגלה עלי בטהובן. אפו הקטום זב צלילי סימפוניה מופלאים ומוכרים, ופיו השחור כאילו נפתח מעט ושואל: מי שבר את אפי? שלחתי את אצבעי והסתי אותו, עיני חיפשו את דודי כדי לשאול אותו: 'אולי תוכלו לתפור את פצע אפו הפתוח?' פי שלי היה כבד והתקשיתי לשים בו את המילים הללו. מזל שכך היה, מי יודע – לו היו החובשים חובשים את אפו, כיצד היו הצלילים – ישנים גם חדשים – פורצים מראשו השחור לחלל העולם?!

       

ד

 

אחד ממאפייני זכרונו של ילד: התמונות בהירות וחדות, אך יש קושי לשבצן בסד סדר הזמנים. בשלב כל שהוא החל דודי ללמוד ארכיאולוגיה. במקביל – לפני או אחרי – היה למדריך טיולים, בירושלים ובבית ספר שדה של כפר עציון. מידי פעם הייתי מצטרף אליו לסיורי השבת, צועד ברגל את המרחקים שנדמו לי עצומים, ומגיע עם הקבוצה אל המחוזות החדשים שהצטרפו אל העיר במלחמת ששת הימים. בראשיתיות עתיקה שררה במרחבים הללו, שהלכו ונחשפו הלכו ונחפרו. אני זוכר את עצמי עומד עם הקבוצה ליד נדבך אבן או שניים, ומרגיש כיצד דודי המדריך בונה בהבל פיו בניין שלם מהקצה החרב הקיים. הבניין המופשט והדמיוני התרומם לנגד עיני, לבש ממשות חדה. ילד הייתי ולא הבנתי רבים מההסברים, אך שבילי העפר של העיר הפכו לעיר אחרת בהינף ההסברים. שמעתי כי היתה תקופת בית ראשון והיתה תקופת בית שני, לא ידעתי מהם הבתים האלה ומהן התקופות הללו. ובכל זאת היתה לי העיר לשלוש ערים שונות, שחלקן מתקיימות על אותה פיסה של מקום. היתה העיר של הבית הראשון והיתה העיר של הבית השני, והיתה העיר הממשית שלא היתה פחות מוזרה ומסתורית. מושגי על ההבדל בין הבית הראשון לבית השני – שלא ידעתי מה הם – היו מעורפלים. עיר הבית הראשון הצטיירה בי כבנויה מאבנים מאוד גדולות, ועיר הבית השני כבנויה מאבנים קטנות. שתי הערים דרו בכפיפה אחת על אותה פיסת קרקע, רק מחוזות הדמיון אפשרו התגברות זו על חוק  הסתירה. אך בנוסף לשתי הערים היתה עוד עיר, זרה ומוזרה. בעיר השלישית ישבו חובשי כפיות בפתחי חנויות, עשנו מהנרגילות הגדולות והצבעוניות. פני המעשנים היו חתומות, ובכל זאת הצליחה עיני לחדור אל תודעתם המתערפלת. ערפל איטי זה השתלב בשתי הערים האחרות, ויחד הם יצרו את ירושלים. פעם אחת באחד הסיורים עם דודי, ראיתי איש ערבי לוקח בידיו תרנגולת. בידו השניה הוא אחז סכין, ובהרף עין שחט את התרנגולת ומיד שחרר אותה. התרנגולת נמלטה מהדסת, ורק אחרי שעשתה מרחק ניכר נפלה ומתה.

ה

 

באותה תקופה בה הייתי מסייר עם דודי, הייתי עד לשחזור של עיר נוספת. סבתא היתה מספרת לי המוני סיפורים על העיר שלה – על טלז' – וכך בנתה בתודעתי את העיר. המקומות – התותח, הנהר, בניין הישיבה ובית המרקחת – והדמויות -  בני המשפחה, ראש  הישיבה, יהודים ושאינם יהודים – כל אלה הצטרפו בתצריף. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהייתי משוכנע כי לו נקלעתי לטלז' – הייתי מוצא את דרכי ברחובותיה וסמטאותיה.

בטהובן קטום האף המשיך להטריד את מנוחתי. ניצלתי את מיומנות השחזור שבתודעה שלמדתי מדודי ומסבתי, כדי לנסות ולשחזר את אפו השבור. בתחילה הייתי מנסה ניסיונות צנועים, מתלבט בין כמה צורות אף אפשריות. בהדרגה הפכו ניסיונותי נועזים יותר ויותר, משברים את צורות האפים הצפויות. דודי בלימודיו ישב רכון על  ספרי הארכיאולוגיה, שהכילו סדרות ארוכות של תמונות. לעיתים הופיע שבר כלי, משובץ בכלי המשוחזר האפשרי. השחזורים של השברים הקטנים לכדי כדים שלימים, נסכו בי כוח לפרוץ אל צורות חדשות. המוני אפים נוספו לסדרות שלי של פסלי בטהובן, אפים שונים ומשונים מתארכים ומתעקלים. אפו של פינוקיו התארך כששיקר, ואילו אפיו של בטהובן – עם הפלגתי במחוזות הדמיון. מה יפו האפים הארוכים והמתפתלים, מהאפים הקטנים והפשוטים. כל אף מפותל הפך לכלי נגינה, דרך נפתולי צינור אפו בקעו צלילי הסימפוניות של בטהובן. הייתי יכול להמשיך ולהפליג כך למחוזות דמיוניים, אילולא היה לארכיאולוגיה גם פן מעשי.

 

ו

 

בשילוב שלא היה ברור לי בין למודי הארכיאולוגיה של דודי ובין עבודתו בבית ספר שדה של כפר עציון, הוא חפר בכמה וכמה אתרים שבאזוריו. בימי הקיץ היו יוצאים מחנות עבודה של צעירים, לחפור ולחשוף את העולמות הרדומים. אחת מפסגות הקיץ שלי ושל אחותי, היה כשלקח אותנו דודי לחפירות. היינו יוצאים עוד בטרם עלה עמוד השחר, עולים עם בני הנעורים – שהיו גדולים מאיתנו בכעשר שנים – על משאית ארוכת מושבים. מנומנמים ומתעוררים לסירוגין נסענו, יורדים בשלב כל שהוא מהכביש ונוסעים בדרכי עפר מתפתלות. הגענו אל האתר לקראת הזריחה, ואזי התחלנו לעבוד. חפרנו בערובּ ובעוד אתר ששכחתי את שמו, אך פסגת החפירות היתה בהרודיון. נכנסנו דרך פתח אפל, וירדנו אל העולם המופלא של המחילות. גנראטור רועש וקופצני סיפק לנו חשמל, לאורו חפרנו באדמה הלחה והקרה. במעבה האדמה, בפיתולי המנהרות, נגלו שרידים וסימנים של חיים עלומים. שברי חרסים ממשיים ולא רק תמונות שבספר, גזרי עץ ששחור עשן החורבן ניכר בהם. מידי פעם קפצנו לממצא כלי מיוחד, אני מצאתי פעם ראש חץ ממתכת מחובר למקל מעוטר מעץ. מידי פעם היה פוסק הגנראטור לעבוד, וחשיכה מפחידה וקסומה הכריחה אותנו להפסיק לעבוד. כשיצאנו מהמחילות סעדנו את ליבנו, ארוחה פשוטה אך טעמה – טעם הרעב שאחרי העבודה – היה מיוחד. הממצאים רוכזו בסלי גומי שחורים, ועבודה ראשונה של התאמת השברים נעשתה על ידי המומחים לכך.

יום אחד, בעיצומה של הפסקת חשמל הגנראטור, ביושבי בעלטת המערה – הופיע בטהובן לפני. אפו השבור רמז לי דבר, בתחילה לא הצלחתי להבינו. לפתע – בחושך הגדול – באה עלי ההארה. אם אביא את בטהובן לכאן, אולי יצליחו הרפאים המרפאים את השברים למצוא מרפא לאפו?! באותו ערב כששבנו הביתה, למרות עייפותי הלכתי אל סבא וסבתא. ניצלתי את השעה הקבועה בה יצא סבא מחדרו לאכול את ארוחת הערב, ונכנסתי לחדרו. לקחתי איתי את הסולם, באמתלה כי ברצוני לראות את אחד הספרים שבשורה העליונה. עליתי על הסולם כשבידי תרמיל, ירוק חקי מבד גס. בעדינות הרמתי את בטהובן והנחתי אותו בתרמיל. קיוויתי כי סבא וסבתא לא ירגישו בהעדרו, עד שאחזיר אותו למקומו. בהגיעי הביתה עטפתי את ראש האבן בכמה מגבות, כדי שלא ישבר בתרמיל. למחרת נשאתי את התרמיל על כתפי, נרגש ונפעם מתוכניתי. חלקו הראשון של יום החפירה עבר עלי לאיטו, חיכיתי בקוצר רוח לעלות חזרה אל פני השטח. סוף סוף הגיעה השעה, ואני עשיתי את דרכי לאט ובהיסוס אל עבר שתי הבחורות הרפאיות שעבדו על תכולת סלי הגומי. גמגמתי וניסיתי להסביר להן את רצוני. 'חמודי, תראה לנו מה יש לך בתרמיל, ונראה מה אפשר לעשות.' הוצאתי את בטהובן העטוף, והסרתי את המגבות העוטפות אותו. השמים והארץ נבקעו לקול צחוק הבחורות. לא הבחנתי איך קרה הדבר, אך מצאתי את עצמי מוקף בהמוני החופרים וכולם צוחקים במיני צחוקים שונים ומשונים. מישהו ליטף את ראשי, מישהו צבט בלחיי. מבעד לערפל הדמעות הבחנתי בדודי מחייך בחיוך מוזר. מבוכה גדולה מעין זו הרגשתי כמה שנים מאוחר יותר בבית הספר. הגיעה שעת ארוחת עשר, ואני פתחתי את ילקוטי והוצאתי ממנו את הכריך שהכינה לי אמא. הכריך עטוף היה בנייר פרגמנט, ואני הסרתי את העטיפה. להפתעתי גיליתי לא את הכריך, אלא את גוש הגבינה הצהובה שהתחלף בו. מורתי – אותה אהבתי מאוד – פרצה בצחוק רם, שסחף אחריו את חברי לכיתה.

 

ז

 

השנים בהן התנהלו החפירות, היו אלו שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. דודי לחם בשתי המלחמות, ואחר השניה – החליט לעזוב את מסלול התפתחותו כארכיאולוג ולהיות לאיש צבא מקצועי. בשירותו הסדיר היה איש צנחנים, אך עתה היה לאיש מודיעין. מנקודת הצופה הילדית שלי עקבתי אחר גלגוליו, מבין טפח ומרגיש טפחיים. סודות המקצוע התווספו לסוד הכללי בו אפופה המציאות עבור ילד, סוד לפנים מסוד רז עטוף ברז. שמעתי ברמיזה כי הוא עבר לגור תקופה מסוימת בכפר ערבי, כדי לרכוש את השפה הערבית על ניבה ומבטאה. היו היעדרויות לתקופות ארוכות, ואחריהן שברי מילים שלא הצליחו להצטרף לכדי תמונה. מידי פעם היה עולה צירוף המילים 'צבא השמים', כאות וסימן לסוג מסוים של תורנות. לא ידעתי מהו 'צבא השמים', ואולי לכן הבנתי. ראיתי את תמונת השמים זרועי הכוכבים, כפי שניבטו אלי פעם במצפה כוכבים בו ביקרתי. במרחבים האינסופיים הללו חגו מיני חלליות, ובאחת מהן ישב דודי – מנסה לפענח משם את סודות הארץ ושכנותיה.

סבא עמל באותן השנים לנטוע בי אהבת תורה ותלמוד, לשתף אותי בתורתו ובתלמודו. קשה היה לי לחדור את נבכי הסוגיה התלמודית, לצעוד בשבילי נהרדע עם אביי ורבא. מיני משלים משל לי סבא, בכדי לסבר את אוזני. לעיתים דימה את התלמוד לאגוז, קליפתו קשה לפיצוח אך תוכו רך וטעים. לעיתים דימה את לימוד התלמוד להפלגה בספינה בלב ים, אין דרך ואין שביל כבדרכי היבשה. גם סימני הקצף שחורצת הספינה בגלים, נעלמים כלא היו אחר שעה קלה.

בדמיוני נערכה מערכה אדירה. סבא בראש צי אוניות וצוללות פילס את דרכו במימי האוקיאנוס הגדול, ודודי בראש צבא השמים טס ושייט במרומים. לא היה ברור לי אם שני הצבאות נלחמים זה בזה, או שכל אחד מהם נלחם את מלחמתו השונה וזרה לאחר. סבתא לחמה בראש צבאותיה שלה, לא היה ברור היה לי אם היא חוברת לאחד מהצבאות של סבא ושל דודי, נאבקת בהם או נלחמת את מלחמותיה שלה. מהצד האחד הופיעו בדמיונותיה הקרועים כל גדולי התורה האירופאים, תלמודיים כבעולמו של סבא. מהצד השני היא נאבקה בכוחות אופל גרמניים וליטאים, כמלחמות דודי נגד ארצות ערב. סבתא ביטלה את סבא שהיה תלמודי חוקר ולא רב כבני משפחתה, במשפחתה נערכה מלחמה סמויה בין צד וואלקין תלמידי החכמים ובין צד סורוצקין מנהיגי הציבור החרדי. דודי – כך למדתי ברבות השנים – לא הבין את סבי שלא התפתח בכיוון הרבני, אך גם בצד המחקרי לא הפליא לעשות. כתביו שהיו פשוטים להפליא, היו לו זרים באותן השנים. כך הייתי מטולטל בין זרמים וזרמי זרמים, מאבקים סמויים וגלויים שהקיפו תבל ומלואה. 

 

ח

 

 מרבית הימים החודשים והשנים זרמו, מבלי שעולם המסתורין של דודי יגע בעולמי. מידי פעם התרחשה נגיעה בין הסמוי לגלוי, בין עולמו לעולמי, וכמו זרם חשמלי הבהיר לי את קיומו של העולם האחר. שלושה מפגשים בולטים היו במשך השניים.

המפגש הראשון התרחש כשפעם אחת הלכתי ברחוב, הגעתי לכיכר צרפת ולפתע ראיתי את דודי. בתגובה טבעית קפצתי לקראתו, נופפתי לו בידי לשלום. רק אז הבחנתי כי הוא הולך לצדו של ערבי לבוש גלימה וחבוש בכפייה. דודי עצמו היה גלוי ראש, ללא הכיפה לראשו. צהלתי ותנועות גופי נקטעו, כשקלטתי כי דודי מתנכר לי. נדמה היה לי כי הבחנתי בתנועת עיניו, שהורתה לי לסור מדרכו. דודי והערבי המשיכו בדרכם, ירדו ברחוב המגיע לשכונת ממילא ומשם לעיר העתיקה. רק עתה הבנתי כי הרחוב הזה יורד עד מתחת לפני הקרקע, מתחבר לעיר תת קרקעית שחייה אחרים מחיי העיר הגלויה. רק עתה הבנתי כי הגבול שעבר בסמוך ואני עוד זכרתי אותו מהשנים שלפני מלחמת ששת הימים, לא הוא שחצה את העיר לשניים. הגבול החוצה לא חוצה את השטח, אלא חוצה את החלל לעליון ולתחתון. לרגע הפכו עיני לעיני קרניים חודרות, וכמו במראה נבואה נגלתה לי העיר כולה על שני מפלסיה. הבנתי כי דודי חי את חייו בעיר התחתית, ועתה – משום מה – עלה לרגע לנשום אוויר בעיר העליונה. כמו ליוויתן השוחה במעמקי האוקיינוס, ועולה לרגע אל מעל פני הים. פתאום הבנתי את עירי. יש בה נקודות מפגש, בהן אפשר לעבור מהעיר העליונה אל התחתונה ולהפך. לא ידעתי בדיוק היכן מצויות נקודות אלה, אך שיערתי כי למשל קבר יסון הוא אחת מהן. אולי גם מנזר המצלבה, ואולי גם המקלט שלנו ומקלטים אחרים.

ופעם שניה, כעבור כמה שנים, ובנו של דודי כבר ילד בכיתה א'. לא הייתי נוכח באירוע, אך הסיפור סופר וחזר וסופר במשפחתנו. מעשה והביא דודי את בנו לבית הספר, ומשם נסע למחוזות המודיעין שלו. בהפסקה הבחינה המורה כי הילד לא יוצא לחצר, ובהפסקה הבאה – כי הוא נותר על מקומו ובוכה. אי אפשר היה לשמוע ממנו על סיבת התנהגותו, ובדלית ברירה הוזעקה דודתי לבוא. הסיפור שהתברר היה סיפור מופלא של תושיית ילד, שהבחין כי אביו שכח מעטפה של מסמכים סודיים. הוא התיישב על המעטפה וסרב לזוז ממקומו, עד שבאה אמו ולקחה את המעטפה. מכיוון שהסיפור סופר שוב ושוב, שמעתי בו בכל שמיעה פנים נוספות. בשמיעה ראשונה שמעתי את גבורתו של בן דודי, ונתמלאתי  הערכה לילד הצעיר ממני. בשמיעה שניה נתפסתי למסתורין המסמכים הסודיים. מהם הסודות הללו? סיפורים על ערבים לובשי גלימות וחובשי כפיות? מפת העיר התחתונה והעלומה? בשמיעה שלישית הבנתי שהסוד האמיתי נעוץ בישיבתו של בן דודי על מעטפת המסמכים הסודיים. מכתבים וספרים רגילים –  אוחזים אותם ביד וקוראים בעזרת העיניים. אבל כתבי סוד ורז – צריך לשבת עליהם, להרגיש אותם בגוף. האותיות שלהן מרחפות וחודרות לגוף מכל פתחיו, לאו דווקא דרך העיניים. הרגשתי שאני מתחיל להבין את דודי. בארון הספרים של סבא היו כמה ספרי מסתורין. פעם אחת לקחתי אחד מהם והתחלתי קורא בו, ועוררתי בהלה במשפחתי. לא הבנתי מדוע, אבל חשתי כי הם חוששים שמשהו רע יקרה לי אם אקרא בספרים הללו. דודי הציע לי ספר אחר מספרייתו של סבא, וכמובן שסקרנותי לספרים האסורים רק גברה. עתה הבנתי כיצד יש לקרוא בספרי הסוד. כשאיש לא ראה, התגנבתי לחדר העבודה של סבא ולקחתי את ספר הסוד. הלכתי לסלון, הנחתי את הספר על הכורסא הירוקה והגדולה – והתיישבתי עליו. בתחילה לא קרה דבר, אך אחר זמן מה התחלתי להרגיש גלי חום הבוקעים מהספר ונכנסים אל תוכי. החום גבר והלך, ואני הרגשתי כמו כדור פורח המתנפח עוד ועוד. ואז – אילו סיפר לי מישהו אחר סיפור שכזה, ספק אם הייתי מאמין לו – התחלתי לעלות ולרחף בחדר. הסודות המעורפלים זרמו בתוכי בזרמים חמים, ואני דאיתי לאיטי בחלל הסלון. גיליתי כי בעזרת תנועות רכות, ביכולתי לכוון את מעופי. פחדתי שאם אצא מהסלון מישהו יראה אותי, אך לא יכולתי להתגבר על תשוקתי. בתנועות ידיים ורגליים כיוונתי את עצמי אל ההול, וממנו אל חדר העבודה של סבא. ריחפתי מול ארון הספרים, רציתי להתרומם עוד כדי להגיע אל בטהובן. הספר נותר בסלון, ואני ידעתי כי עלי להגביר את החום שבתוכי כדי שאוכל להתרומם עוד. התרכזתי בזרמים שבתוכי, ומצאתי כי אם אני מתלכד איתם – ביכולתי להעצים את חומם. עצמתי את עיני ונכנסתי אל תוך זרמי הסוד שבתוכי, ובלהב עליתי והתרוממתי אל קצה ארון הספרים. בטהובן חייך אלי, ועיניו הרושפות התרככו למראי. ריחפתי סביבו לאיטי, ראיתי את אפו השבור מזרים המוני צלילים לחלל החדר. לא שמעתי את הצלילים באוזני, אך הם באו אל תוכי והתערבבו בזרמי הסוד. מערבולת הצלילים והסודות הפכה את קרבי, עתה ידעתי את הסודות האמיתיים. אלא שלפתע שמעתי את קול סבתי גואה וקרב, והנה נלחצה ידית חדר עבודתו של סבא. בבת אחת פג קסם מעופי, ואני נפלתי ממרומי הארון על הרצפה. החבטה בעכוזי היתה חזקה וכואבת, הגוף זכר חבטה נוספת שנחבטתי כך שנים מספר קודם לכן. כשצפרו הצופרים את תחילתה של מלחמת ששת הימים, הורתה לי אימי למהר ולרדת למקלט. רצתי אל הדלת ומיהרתי לרדת במדרגות, החלקתי ונפלתי ונחבטתי בדיוק במקום שנחבטתי כשנפלתי מלפני בטהובן. סבתא מצאה אותי שרוע על הרצפה, ספקה את כפיה וקראה: 'וויס צו מיין...' קמתי על רגלי וצלעתי על ירכי, הכאב בעצם הזנב פוקד אותי מידי פעם עד היום. כמה צלילים בודדים זבו אלי מחוטמו של בטהובן, דרך גבי הכואב נזכרתי כי מזמן לא שאלתי את עצמי: מי שבר את אפו של בטהובן?!

הפעם השלישית בה פגשתי את עולמו של דודי, היתה בימי השבעה אחר מות סבתי. הייתי המום מכאב מותה, התמוטטות אחד העמודים עליהם נשען עולמי. המוני אנשים באו והלכו בבית, ואני ישבתי בפינה מצונף במכאובי. כנראה שדודי חש במצוקתי, וכדי להפיגה מעט נתן לי שקית ובה תמונות להתבונן בהן. התמונות צולמו ממכונית נוסעת, והיו בהן נופים דומים אך שונים. צרפתי דבר לדבר, ואת הדברים לשברי משפטים ששמעתי. כך הבנתי כי התמונות צולמו בארץ אחרת, ארץ קרובה אך אויבת. במבט ראשון נפעמתי מהמראות, ומהבנתי כי הן צולמו על ידי מרגל. רק במבט שני הבנתי כי זה הסוד הגלוי, וכי הסוד הנסתר טמון במהותן המיוחדת של התמונות. כשהתבוננתי באחת מהן פרק זמן ממושך – בחדר סיימו את תפילת המנחה ומישהו לימד משהו וכולם הקשיבו – החלה התמונה לפתע לרחוש חיים. נוכחתי כי באוחזי בתמונה ובהניעי אותה, המסגרת נותרת על מקומה אך התמונה הפנימית נעה. בהניעי את התמונה ימינה השתנתה התמונה, חשפה עוד מרחבים שעד עתה היו נסתרים מעיני. בהניעי את התמונה ממני והלאה, יכולתי להתקדם ברחוב המצולם. לפתע הבחנתי כי לא היתה זו עוד תמונה דוממת, דמויותיה נעו וקולותיהם נשמעו. הבטתי סביבי בבהלה, פחדתי שהיושבים בחדר ישמעו את הקולות. אך מהרה הבנתי – תוך כדי ניסיונות חוזרים ומשתנים – כי רק המתבונן בתמונה שמע את הקולות דרך עיניו הרואות. ראיתי אישה צועדת ברחוב, עקבתי אחריה – בעזרת תנועות שהפכו מדויקות מרגע לרגע, עד שהגיעה לביתה וגם כשנכנסה אל הבית פנימה. הקולות היו קולות רחוב ערבי, מעין אלה ששמעתי בסיורי עם דודי בעיר העתיקה. התרכזתי יותר ויותר בצלילים, בצלילי השפה הערבית שאת מובנם לא יכולתי לפענח. בתנועות התמונה ובמעקב אחר דמויות שונות, אספתי גם צלילי מוסיקה מסוגים שונים. כל המנגינות המנוגנות שאספתי, היו בנות המוסיקה המזרחית והערבית שזאת היתה פגישתי הראשונה עימה. הזרות כאבה לאוזני והקסימה אותן, ואני עסקתי עתה בעזרת התמונה במרדף לא אחרי אנשים אלא אחרי צלילים. בעזרת תנועה גלית של התמונה נכנסתי לבית קפה, וקרבתי לרדיו שסלסולי קול זמרת בקעו ממנו. בעזרת מעקב גמיש ומהיר הגעתי לאולם קטן, שם נגנו כמה אנשים בכלים עגולי בטן שלא הכרתי. כל אותה העת ישוב הייתי בחדר עבודתו של סבא, שדלתותיו אל חדר האוכל נפתחו לטובת באי השבעה. צלילים מאפו של בטהובן זלגו אל אוזני, ובהגיעם התנגשו בצלילים אליהם הגיעו עיני דרך התמונה. פתאום הרגשתי את זרות צליליו של בטהובן, הם הפריעו לצלילי הרחוב הערבי שבתמונה שבידי. נבהלתי מעצמי, זאת היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי כי אני כועס על בטהובן. נבהלתי מעצמי, כי הרגשתי שגם אני יכול הייתי לשבור את אפו של בטהובן בחמתי.

 

ט

 

השנים נקפו, אני בגרתי, אך בטהובן המשיך ללוות אותי. מאז ימי הפטיפון הגדול, השתנו המכשירים לבלי הכר. בכל תמורות הזמן, בריתי עם בטהובן נותרה בעינה. שמעתי שוב ושוב את יצירותיו, קראתי עוד ועוד ספרים על חייו. סבא וסבתא נפטרו מהעולם, ביתם נמכר לאחרים. דודי פרש משירותו הצבאי, היפך את חייו והיה למטפל בשיטות מן המזרח. דודי ודודתי עברו לגור בבית כפרי בשכונה משכונות ירושלים, עטור גינה גדולה ומופלאה. יום אחד נערכה מסיבה משפחתית בגינתם, גם אני ובני ביתי באנו אליה. אחר שעה קלה יצאתי אל הגינה, עברתי ממפלס למפלס בין הערוגות. לפתע, בין הצמחים ראיתי אותו. בטהובן היה מוטל על האדמה, והצמחים מלטפים את שערות ראשו. כנראה מפאת שהותו בחוץ, הפכה קילפתו השחורה לירוקה מתכתית. המרקם החלק היה למחורר, עיניו הרושפות היו שלוות ורגועות. התכופפתי אליו והתבוננתי בו מקרוב, הבחנתי בהמוני צלילים המבעבעים מכל החורים שבראשו. הצלילים באו בי כבימים הרחוקים, זרמו בתוכי בהמוני זרמים. היו ביניהם זרמי צליליו המוכרים של בטהובן, אך היו גם צלילי ערב וצלילי המזרח הרחוק. הרגשתי שכל קרנבל הצלילים השונים והמשונים הללו, הגיעו לשלוות זקנים זרמו זה לצד זה ולעיתים אף זה עם זה. נשאתי את עיני וראיתי דודי עומד לידי. הקול עלה מתוכי ושאל מאליו: 'מי שבר את בטהובן?' דודי התבונן קדימה במבט מצועף ואמר: 'אני שברתי את אפו. באותם הימים חשבתי כי רק שבירת האף תפסיק את היותו פסל אסור, אולי גם רציתי להרגיז את סבא אברהם...'