על 'אם' ועל 'אולי' [פרשת חיי שרה] [9]

על 'אם' ועל 'אולי' [פרשת חיי שרה]

שני סיפורים גדולים נמצאים במוקד פרשתנו, סיפור קניית מערת המכפלה וסיפור בחירת רבקה לאישה ליצחק. בשני הסיפורים נקלעים הגיבורים - אברהם ועבדו - למשא ומתן מייגע וקטנוני. לבו של הקורא מתקומם, על כי התורה מסבכת את גיבוריו בפיתולי התמקחות מעייפים. במסה זו ברצוני להציע לכם להתבונן בעין רעננה במשא ובמתן, ולגלות בו פנים חדשות.

לאחר מות שרה, פונה אברהם אל בני חת:

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי, שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.

אברהם יכול היה לנסח את דבריו באופן אחר, יכול היה לומר: '... פִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.' מה מרוויח אברהם בכך שהוא פותח ב'אם'?

'אם' היא מילה קסומה, היא משנה מן היסוד את כללי משחק השפה. הפתיחה ב'פִגְעוּ לִי', משרטטת את המציאות שאברהם רוצה לעצב. אברהם רוצה שבני חת יפגישו אותו עם עפרון. אם הם יֵעַנו, הרי שהוא יצא החזק ומעצב המציאות. אם הם יסרבו, הוא יצא החלש הכפוף להם. כשהוא אומר 'אם יש את נפשכם', הוא פותח שתי אפשרויות. בין אם הם יצרו את הפגישה ובין אם לא, משאלת ה'אם' שלו התקיימה. נמצא פעולת מילת הקסמים 'אם' היא כפולה: ראשית היא פותחת שתי מציאויות אפשריות, שנית היא מעמידה את אומרה במצב שכל אפשרות היא כרצונו.

אברהם מוסר לבני חת גם את תוכן בקשתו מעפרון:

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם, לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

עפרון דוחה את הבקשה:

לֹא אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.

אברהם מנסח שוב את בקשתו, אך הפעם עם מילת הקסם 'אם':

...אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.

עכשיו הסיפור שונה לגמרי: אברהם פתח שתי אפשרויות. אם ישמע לו עפרון ויקבל את הכסף, יתקיים רצונו של אברהם. אם לא ישמע לו עפרון ולא יקבל את הכסף, גם כן יתקיים רצונו של אברהם, שהרי הוא פתח פתח לשתי האפשרויות. עפרון במבוכה: אם שתי האפשרויות הן כרצונו של אברהם, מובן שיותר כדאי לפחות לקבל כסף. לכן הוא אומר:

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא? וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

אברהם ניצח, רצונו שלו ולא של עפרון התממש.

בואו ונפנה לתמונה השניה: אברהם שולח את עבדו אל מולדתו, למצוא אישה לבנו ליצחק. הוא משביע את העבד:

...אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.

אברהם משרטט מציאות ברורה, אבל העבד פותח אפשרויות:

 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?

האפשרות האחת: לקחת אישה, מתפצלת לשתיים: תאבה ללכת או לא תאבה ללכת. על פניו השבועה של אברהם חלה על שתי האפשרויות, אך עתה משהציג העבד את האפשרות שאברהם לא היה מודע לה, משנה אברהם את עמדתו:

...אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת, רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.

העבד מגיע, פוגש את רבקה ומתרשם ממנה. הוא מגיע אל משפחתה ומספר את סיפורו, כולל שתי האפשרויות שהוא פתח: תאבה ללכת או לא תאבה ללכת. נאמן לשיטת ה'אם' הוא מסיים את דבריו:

וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי, וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל.

יש להם שתי אפשרויות: לעשות חסד או לעשות חסד, אבל שתיהן הן חלק מהתסריט של העבד. יתרה מזו. העבד משתמש בעוד מילה ששייכת למשפחת ה'אם' וה'אולי': 'או'. אם תבחרו באפשרות שלא לעשות חסד עם אדוני, אז תיפתחנה לי שתי אפשרויות: או שאפנה לימין או שאפנה לשמאל. בכך יוצר העבד מצב שגם סירוב לא כופה עליו אפשרות, אלא מותיר אותו במרחב של בחירה וממילא של שליטה בגורלו. לבן ובתואל עונים:

מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב.

על פניו משמעות דבריהם היא: צירוף המקרים של הפגישה עם רבקה מהווה אות שמה' יצא הדבר, ולכן לא נוכל לדבר אליך טוב או רע ועלינו לתת לך את ביתנו. אבל דומני שיש עוד רובד של משמעות: העבד פתח אפשרויות, ולבן ובתואל בתודעתם נעדרי אפשרויות. הם משתמשים במילת 'או' להורות: לא רק אחת מהאפשרויות נשללה מאיתנו, אלא שתיהן. אין לנו אפשרות אפילו ללכת בדרך אחת, עלינו להיות פאסיביים לחלוטין. בכך נוצר יתרון נוסף לעבד, שהוא מעבר לכך שמה' יצא הדבר. אם אני מרגיש שיש לי רק אפשרות אחת, ולבן שיחי יש שתיים או יותר, הוא ניצח בויכוח מכיוון שהוא יצא בתודעה של הכרח ואני בתודעה של בחירה בין אפשרויות. אולי בכך מתבהר הסיום של התמונה הזאת. בתואל ולבן חוזרים בהם, ומנסים לעכב את העבד. העבד מבקש מהם שלא לעכב אותו, על כך הם עונים:

...נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.

הם פותחים פתח לנציגה שלהם, לבחור בין שתי אפשרויות: ללכת או לא ללכת. בכך הם מבטלים את עמדת ההכרח הקודמת - 'לא נוכל דבר אליך טוב או רע' - וממירים אותה בעמדה שונה: חופש ובחירה.

סוף דבר: אין מדובר כאן במשא ומתן קטנוני, אלא במאבק הרואי על החופש ועל החירות. החיים מציבים בפנינו מגבלות גבולות ואילוצים, איש החירות חותר לעצב את המציאות כמציאות פתוחה בעלת כמה אפשרויות המאפשרות לו תמרון בחירה ושליטה בחייו ובגורלו.