ביקורת הנבואה הטהורה

ביקורת הנבואה הטהורה

משה מאיר

תגובה למאמרו של דב ברקוביץ' – 'נבואה מתוכנו'.

במאמרו 'נבואה מתוכנו', מבליט דב ברקוביץ' את חשיבותו הפורה של מושג הנבואה בשפה הדתית. דב מגדיר את הנבואה כ'דבר ה' המופיע דרך האדם, ומסוגל לכונן מציאות מעשית בתוך העולם'. בעזרת הגדרה זו הוא קורא את מקורות היהדות ומוצא את הנבואה בכל רובדיהם – בתנ"ך, בספרות חז"ל ובהגות היהודית המודרנית. הוא רואה במושג זה גם כלי לפענוח תופעות של רנסנס יהודי בעת הזאת, ובפיתוחו את הכיוון הנכון של התחיה היהודית.

 מאמרי זה נכתב מחד גיסא מתוך הזדהות עמוקה עם פוריותו של מושג הנבואה להגות היהודית ולחיים היהודיים העכשוויים, ומאידך גיסא מתוך מחלוקת עמוקה. שתי בעיות מרכזיות אני רואה במאמרו של דב ברקוביץ'. הבעיה האחת -  השפה בה כתוב המאמר היא השפה הדתית, למרות שהתוכן של הטיעונים מכיל את השפות הדתית והחילונית בחוברת. אי מודעות זו אופיינית להוגים יהודים מודרניים, ומעבר לבעיית אי המודעות כשהיא לעצמה היא מובילה לכמה בעיות כפי שאפרוש לקמן. הבעיה השניה היא בפרשנות שנותן דב ברקוביץ' למקורות היהדות, והיא תולדה של בעיית ההגדרה.

נתחיל בהגדרת הנבואה של דב, שהוזכרה לעיל: 'הנבואה היא דבר ה' המופיע דרך האדם'. לכאורה זו הגדרה בשפה הדתית, השייכת למשפחה בה קיימת – לדוגמה – הגדרתו של הרמב"ם בפרק השביעי מהלכות יסודי התורה: 'מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם.' אלא שדב – כהוגה מודרני -  מדבר בשפה שונה לחלוטין. ההגות הדתית המודרנית מצאה את עצמה קרועה בין שתי שפות. השפה האחת היא השפה הדתית, אלוהים נמצא במרכזה והאדם בשוליים ובסוגריים. בשפה זו הנבואה היא דבר ה', והאדם הוא הכלי הסביל והשולי המקבל אותה. השפה השניה היא השפה החילונית, האדם נמצא במרכזה ואלוהים - או בשוליה ובסוגריים או נעדר לחלוטין. בשפה זו מתורגמת הנבואה למושג היצירה שהיא מימוש של רוח האדם. ההוגים הדתיים המודרניים ניסו לדבר בשתי השפות יחד, או ליצור שפה שלישית המאחדת אותן. בשפה השלישית נבואה ויצירה מתלכדות. השפה הדתית תורמת את האתוס היחודי לה ולמושג הנבואה שלה, את מגמת החריגה שלה אל מעל ואל מעבר. '...והיה בליבי כאש בוערת, אצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל, לא אוכל' [ירמיהו כ' ט']. השפה החילונית תורמת את ההתמקדות ביחיד, הנביא אינו עוד כלי אלא יוצר, וכן היא תורמת את גבולות הנבואה. הגבולות כוללים את ההווה – ללא צפיית העתיד שבנבואת השפה הדתית, ואת המעשה – ללא האות והנס המלווים את הנבואה שבשפה הדתית. המעיין בכתבי ההוגים הדתיים המודרניים – הרמן כהן, הרב סולובייצ'יק, השל, הרב קוק ועוד – ימצא כי הם נאמנים – מדעת או שלא מדעת -  למילון השפה השלישית המלכד את השפה הדתית והשפה החילונית.

דב ברקוביץ' מדבר בשפה הזאת, אך חורג מגבולותיה. הוא מרגיש את האופק המהפכני ששפה זו מגלמת בחובה, אך מפאת החריגה הוא חוזר אל השפה הדתית הקלאסית שאין בה את הכוח לחולל את המהפכה אותה הוא מחפש.

שני מושגים השייכים באופן מובהק לשפה השלישית, חוזרים ונשנים בדבריו של דב ברקוביץ': היחיד והיצירה. מושגים אלה לא קיימים בשפה הדתית הקלאסית [וגם לא בשפה הפילוסופית הקלאסית]. השימוש בהם מתאפשר רק בעקבות המהפכה המודרנית שבאה לידי ביטוי פילוסופי ביצירתו של קאנט ובאקזיסטנציאליזם שבא בעקבותיו. רק לאחר שהפך קאנט את היוצרות והפך את האדם מצופה במציאות ליוצרה, ורק לאחר שהפילוסופים האקזיסטנציאליים הפריטו את מושג האדם שלו מהאדם הכללי ליחיד, אפשר היה להכניס את שני המושגים האלה למילון השימושי של האדם. אלא שהמחיר של המהפכה היה הסטת אלוהים מהמרכז אל השוליים ואף מחיקתו מהמילון ['ואולם כאשר נשאר זרטוסטרא לבדו, כה אמר אל לבו: "וכי יתכן כדבר הזה? הקדוש הישיש הזה לא שמע ביערו שמץ דבר על כך כי מת האלוהים?!" ' ניטשה, ההקדמה ל'כה אמר זרטוסטרא'].

כאן צריכים הדברים להיות חדים כתער: לא מדובר כאן בשתי תופעות – עליית היחיד היוצר וירידת האלוהים – המונחות זו לצד זו, אלא בשתי פנים של מטבע אחד שאי אפשר להפריד ביניהן.

ההוגים הדתיים האקזיסטנציאליים התנשאו אל עבר משימה אבסורדית – לשמר את השפה הדתית בעולם החדש ההפוך. משימתם היתה להכניס את היחיד היוצר אל תוך השפה הדתית, בהכירם – ביודעין או שלא ביודעין – כי המחיר הוא הוצאת אלוהים מהשפה, ובאי מוכנותם – מכוח היותם הוגים דתיים – להוצאה שכזאת. התוצאה המרהיבה היא יצירת עולמות נועזים שאמונה וכפירה ודאות וספק משמשים בהם בערבוביא. כך בעולמו של רבי נחמן מברסלב, כך אצל הרב קוק וכך אצל הרב סולובייצ'יק. אלוהים קיים בשפות אלה אך הוא או האחר [בשפות של כהן הרב סולובייצ'יק ולווינס] או הזה המתלכד עם היש [בעולמו של הרב קוק], ובכל מקרה לא עוד אלוהי התנ"ך בעל האישיות המתהלך בתוכנו ומדבר אלינו. העולם נוהג כמנהגו ואינו נפצע על ידי אות מופת ונס, ובכך קרוב לעולם החילוני. בתוך גבולות מתוחים ואבסורדיים אלה צומחת הנבואה שהיא התגלות רוח האדם היוצר החי לפני אלוהים.

דב ברקוביץ' נישא על גלי המהפכה הזאת, וכתיבתו היא מפירותיה. אך שלוש בעיות קיימות בדבריו:

א.    המרכיב החילוני שבשפה החדשה שלו לא נחשף.

ב.      כתוצאה מא' – המרכיב הדתי לא מוגבל על ידי המרכיב החילוני וחורג מגבולות האפשר בשפה שכזאת.

ג.       כתוצאה מב' אין הוא מדייק בפרשנות המקורות אותם הוא מעמיד כיסוד לדבריו, והפרשנות הזאת מחזקת את הקו שמרחיק ממטרת השפה החדשה.

ביחס לבעיה הראשונה כבר הרחבתי, ואביא כאן כתוספת לדיון בה כמה ציטוטים מדבריו של דב. מנקודת מבטי היגדים אלה אינם אפשריים אלא על אדני המהפכה המשלבת את השפה הדתית והשפה החילונית. דב מרגיש מצד אחד כי מדובר במהפכה, אך מפאת העדר העזה לאחוז בקרניה ולהציג את מהותה – שילוב שפה חילונית בשפה הדתית -  היא מתמסמסת.

'דבר ה' , המופיע דרך האדם... מראשיתה של התרבות הנבואית ועד היום נעשה הגילוי של החכמה האלוהית באמצעות הדיבור התורני של אנשים שונים, אשר כל אחד מהם נותן לה ביטוי ייחודי דרך נפשו ואישיותו...נס החיים הוא בכך שהאלוהי נראה, ונשמע, דרך הפריזמה המסוימת של אישיותו של אדם אחד – ובכל זאת הוא נשאר אלוהי במובהק... כדי שהדיבור התורני אכן יכונן את המציאות הזאת עלינו ללמוד לדובב את נפשותינו אנו... בשנים האחרונות יונקים הגעגוע לנבואה וההתקשרות ל'ארץ השכינה' ממקומות יותר אישיים... משורשים המחיים את האישיות הפרטית... אי אפשר שציפיית הדורות וגעגועיהם של חולמי הנבואה המתחדשת ירדו לעולם, בלי ששאיפה זו תתברר בנפשו ובחייו של הפרט...'

שתי נקודות מתערפלות באוסף הציטוטים הזה, מפאת הבעיה הראשונה שהצגנו. ראשית – השימוש במושג הגילוי. מושג הגילוי עומד במתח – בדבריו של דב כבדבריהם של הוגים דתיים מודרניים אחרים – עם מושג היצירה. שני המושגים עומדים בסתירה חזיתית: גילוי משמע -  אלוהים יוצר והאדם הפאסיבי מגלה את הקיים כבר. יצירה משמע – האדם הוא היוצר, כאדם היוצר האקזיסטנציאלי יוצר הערכים ובוראם. השימוש במושג היצירה אצל הוגים דתיים מודרניים, כרב סולובייצ'יק וכרב קוק הוא תולדה וביטוי ולמהפכה. אפשר להשתמש במושג הגילוי, אך רק אם מודעים לסתירה ונותנים לו משמעות חדשה שאיננה עומדת בסתירה למושג היצירה. ללא הבהרה זו מושג הגילוי מסרס את מושג היצירה, ואותה מהפכה המביאה לידי ביטוי ומימוש את היחיד – מהפכה לה מייחל דב – לא תוכל להתרחש. 

וכך גם נקודת הערפל השניה. דב מצביע על הנס שהאלוהי נשמע דרך הפריזמה של האדם היחיד. אין כאן נס, והמושג נס רק מטשטש את המהפכה המחייה או יכולה להחיות את עולמו של היהודי המודרני. במקום נס יש להצביע על הסתירה ועל האבסורד. נס לא יעזור לאדם לעבור את התהום שבין השפה הישנה בה האלוהי מתגלה לאדם הסביל הנענה לו במוכנות הציות, ואין בו דבר מן היוצר. היכולת להתבונן באבסורד – כהנחייתו של רבי נחמן מברסלב בתורה ס"ד – היא היחידה המאפשרת לאדם ליצור שפה חדה בה דתיותו ויחידותו היוצרת מצטרפות זו לזו.

מכאן אפנה לכמה בעיות בפרשנותו של דב למקורות הקדומים, המשקפות את הבעיות המושגיות אותן הצגתי.

המושג המחודש ביותר במאמרו של דב הוא התרבות הנבואית. משמעות המושג – כמשמעות כל מושג – מתבררת מתוך היפוכו. תמונת העולם הרגילה רואה בספרות חז"ל אנטיתזה לנבואה התנ"כית. הניסיונות להמשיך את הקו הנבואי באים לידי ביטוי בספרות הסוד הקדומה ובהמשכיה, אך המשנה והתלמוד מהווים חתימה של התרבות הנבואית, ומעבר לתרבות אחרת – תרבות התבונה. לעומת תמונה זו מציג דב תמונה אחרת, בה ספרות חז"ל ממשיכה את התרבות הנבואית. הוא אף מחדש מושג נוסף וקונקרטי יותר – נבואת החכמים. מושגים חדשים אלה דורשים הנהרה, ודומה שבאופן אחד הם יכולים להתקבל ובמשנהו – לא. אי אפשר להתעלם מהמפנה הדרמטי שהתחולל במעבר מהתרבות התנ"כית אל התרבות החז"לית. סוגיית תנורו של  עכנאי המכוננת מבטאת את קו השבר המרתק הזה. רבי אליעזר מייצג את הקו מנסה ליצור נבואת חכמים, בכך שבמחלוקת בינו לבין החכמים הוא קורא לעזרו את הנס – 'אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם.' חכמים דוחים את נס החכמים: 'אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.' רבי אליעזר פונה אל בת הקול, שהיא בתה של הנבואה: 'חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה...' אך חכמים ונציגם רבי יהושע דוחים את נבואת החכמים: 'עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.' [בבא מציעא נ"ט ע"ב].

האם נובע מכאן שאי אפשר לחדש את מושגו של דב נבואת החכמים? אפשר לחדש את המושג אבל אך ורק בגבולות הנבואה הטהורה [על משקל ביקורת התבונה הטהורה של קאנט]. שינוי מציאות ניסי הוא מחוץ לשפה של החכמים, ובת הקול מן השמים או הנבואה היא מחוץ לתחום. ואם תאמר – אם כך מה נותר? מה מהשמעות של הגדרת ספרות חז"ל כנבואת חכמים אם רוקנת את משמעות מושג הנבואה מכל תוכן? התשובה היא כי הויתור אכן כואב, ככל כאב ההכרה בגבולות היכולת האנושית. אך למרות זאת המושג נבואת חכמים הוא טוב ופורה, ויש ביכולתו לשפוך אור על מהותה של ספרות חז"ל. הוראת המושג תשמר את האתוס הנבואי, את להטם של הנביאים לתיקון העולם ולעיצוב המציאות. נבואת החכמים תבוא לידי ביטוי -  כפי שהורה דב – במערכות ההלכתיות המעצבות מציאות הלכתית – כגון נדרים וכגון קידושין. לעומת זאת ניסונו של דב לראות באסטרולוגיה החז"לית ביטוי לנבואת החכמים חורג מגבולות המושג. כך הוא כותב:

'... מתוך תפיסת עולם הרואה את הטבע כחדור רצון אלוהי, צמחו הויכוחים בין תנאים, וגם בין אמוראים, בסוגיות כמו: היווצרות העננים, מערכות הרוחות, התכונות ומצבי הרוח של חיות ובהמות, כוחם של גרמי השמים להשפיע על הארץ, הסגולות הרוחניות שבתרופות שהופקו משיחים ומצמחים, שליחויותיהם של מלאכים ועוד תופעות רבות אשר שיקפו, לדעתם, את חדירת הנוכחות האלוהית החיה והמתמדת בעצם הבריאה.'

פרקים תלמודיים אלה הינם תולדה של מגבלת הדעת הכללית בתקופת חז"ל. תרבות החכמים אמורה להוציא מתוכה את אשר הדעת האנושית שחז"ל נוטלים בה חלק מבררת. כך ביחס להסבר תופעות וכך ביחס לתרופות. באותה תקופה אכן סבר האדם שגרמי השמים משפיעים על הארץ, אך דעה זו הוצאה מחוץ לגבולות התבונה עם התפתחותה של תבונה זו. כך גם תמונת המלאכים. התלמוד זוכה עתה להתעניינות מחודשת, והוא מהווה אבן יסוד בתחיה היהודית העכשווית. עלינו לחשוף את יחודה של החשיבה התלמודית המשלבת תבונה עם אקזיסטנציאליזם חריף המחובר לחיים על כל מרכיביהם הפרוזאיים. אך יש בתלמוד מרכיבים שעלינו לשימם בסוגריים, ובכך להמשיך מסורת הדורות האחרונים. שימתם במוקד כחלק מתמונת העולם החז"לית מטשטשת את העיקר ואת ההבחנה בינו ובין הטפל.

סוגיית קידוש החודש היא אחת מסוגיות המוקד, בה באה לידי ביטוי נבואת חכמים בגבולותיה המדויקים. מערך כוכבי השמים ותנועתם הוא מחד גיסא הביטוי החריף ביותר לחוקיות הטבע שאיננה תלויה באדם, ואיננה נפצעת על ידי אות ומופת [לא כך בשפה בשפה התנ"כית בה יתכן 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון']. מאידך גיסא עוצב מערך זה על ידי חכמים כתלוי באדם המקדש את הזמנים התלויים בו. 'חדשי השנה הם חודשי הלבנה שנאמר עולת חודש בחודשו ונאמר החודש הזה לכם ראש חודשים, כך אמרו חכמים: הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו: כזה ראה וקדש... אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית, שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חודש הוא שיהיה ראש חודש, שנאמר החודש הזה לכם, עדות זו תהיה מסורה לכם' [רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א']. מרחב הפעולה של האדם, של העדים ושל בית הדין הוא בגבולות החמורים של הטבע כפי שהוא לעצמו. האדם לא משנה את סדרי הטבע, אך ראייתו תקבע במרחב הקטן שבין חודש חסר לבין חודש מלא. זאת הסיבה שהרב סולובייצ'יק פונה למערך של קידוש החודש. הוא שהפליא להעמיד את האדם כאיש התבונה היוצרת [בדגם הפילוסוף האידיאליסט], הוא שידע גם לגבול את גבולותיו ולא לתת לו לחרוג מהם. דב הביא מדבריו בחיבורו 'איש ההלכה' מהחלק השני – 'כוח היוצר שלו', שגם בכותרתו וגם בתכניו עומד בגבולות שצרנו. אך דב מוסיף על דבריו את הדברים הבאים:

'ברור לחלוטין שלא ברכת הלבנה, ואף לא קידוש הלבנה בידי נציגי בית הדין הגדול, הם הקובעים את החוקים והסדרים של מערכות השמיים, אלא כך קבע בורא העולם בעולמו. עם זאת, במערכות שמים מוטמעים דעתו של הבורא ורצונו, ובדעתו ובנשמתו של האדם התורני – נבואי מוטמעת היכולת להעיד על דעתו של הבורא.' כאן באה לידי ביטוי הטעות הכפולה בהעמדת הגות יהודית מודרנית ובפרשנות להוגים השייכים לקבוצה זו. מחד גיסא -  דב מקצץ את כנפי האדם היוצר והופך אותו למגלה. לא לכך כיוון הרב סולובייצ'יק. האדם הוא היוצר את הזמן, רק תמונת הירח בתודעתו היא שתקבע עם החודש יהיה מלא או חסר. מאידך גיסא הוא חורג מגבולות היכולת האנושית. האדם – עם צלם אלוהים שבו – יכול לעצב את המציאות כאיש מדע וכאומן, כאיש חברה ומדינה. אין לו יכולת לשנות את חוקי הטבע בדרך שמעל הטבע. דב עובר לאורך כל המאמר את הגבול החד הזה, ומעניק לאדם יכולת מיסטית לשנות את המציאות.

סוגיית התשובה אף היא דוגמה טובה לצומת המודרנית של ההגות הדתית. לא בכדי פנו כל ההוגים הדתיים המודרניים – כהן, רוזנצווייג, הרב סולובייצ'יק והרב קוק – לעיסוק מאסיבי בסוגיה זו. מושג התשובה מאפשר להעמיד את האדם כיוצר את עצמו, וזאת היא דמות האדם החדש של השפה השלישית המאחדת את השפה הדתית והשפה החילונית. אין מדובר כאן ב'עוצמה תורנית' של חז"ל המצליחים לחרוג מחוקי הטבע ולאפשר לאדם ליצור את עצמו – מעבר לגבולות של פילוסוף לא חז"לי כרסל – כפי שמציג דב. המדובר הוא ביכולת לאפשר לאדם בגבולות השפה הדתית ליצור את עצמו, לבחור, ולא רק להיות תוצר פאסיבי ומצווה של הדיבר האלוהי.

כך גם בסוגיית התפילה. המעיין בדברי ההוגים הדתיים המודרניים – רבי נחמן, הרמן כהן,  הרב סולובייציק והרב קוק – על התפילה, רואה כי בניגוד לדברי דב אין הם מדגישים את יכולת התפילה לשנות את המציאות, אלא את היותה ביטוי ומימוש לרוח האדם הפרטי. דב שב וחורג מגבולות המחשבה הדתית המודרנית. אומנם – זכותו של כל אדם להציב דגם מחשבה מיסטית, בה יכול האדם לשנות את חוקי הטבע ולעצב את המציאות במובן החמור של מושג העיצוב  - לא עיצוב בגבולות אלא עיצוב תוך פציעת הגבולות. אך למשנה מיסטית שכזאת יש מחיר. היא חורגת מגבולות השפה השלישית, היא מאבדת את האיכויות החילוניות של שפה זו, ובכך את ההתאמה שלה לאדם המודרני הדתי והחילוני. פציעת גבולות אלה מחזירה אותנו לשפה הדתית הקלאסית ואף לחלקיה השוליים כגון האסטרולוגיה. אין בה את כוח הדחף בו מרגיש דב, הכוח הנובע מהמהפכה המתאימה את השפה לאדם הפרטי היוצר שתנאי הכרחי לאפשרות קיומו הוא פינוי החלל מכל החורג מהטבע.

דב רואה ברב הנזיר את אחד ממורי הדרך למחפשי הנבואה העכשווית. אומנם מבחינה קיומית ביוגראפית היה הנזיר אחד המחפשים מעוררי ההשראה, אבל מבחינה מחשבתית המצב שונה. הנבואה אותה חיפש הנזיר דומה לנבואה התנ"כית, ואין בה את ההכרה במהותה של הנבואה המודרנית שרק היא המתאימה לדורנו. לא היה בו בנזיר את המעוף שהיה ברבו הרב קוק, שידע להבחין במהותה של נבואה זו. בעריכתו היוצרת קיצץ הנזיר את כנפי רבו בסוגיה זו, כבסוגיות אחרות.

ב'אורות הקודש' 'כותב' הרב קוק: 'נבואה ורוח הקודש באים בדבר ה' לפנימיותו של אדם'. [חלק א' סדר ב' ט"ז: 'איחוד התורה והנבואה', ההדגשה – של הרב הנזיר]. אך במקור ב'שמונה קבצים' כותב הרב קוק: 'נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם. [קובץ ה' קכ"ז]. זאת כל התורה על רגל אחת. דב הולך בדרכו של הנזיר, החרד מעוצמת החידוש של הרב קוק, המציג את הנבואה החדשה כנובעת מרוח האדם ומממשת אותה. שינוי האות האחת ההופך את היצירה לגילוי מפיל את כל הבניין כולו. אפשר בעזרת תרגילי מדרש לנסות ולשמר את היצירה בגילוי, אך אין זאת היצירה הגדולה אליה חתר הרב קוק. לא בכדי באופן שיטתי, בכל מקום בו כתב הרב קוק בגוף ראשון, 'אני' 'ראיתי חשבתי הרגשתי', שינה הנזיר את דבריו והפכך להיגדים כלליים מנוכרים. לא בכדי קיצץ וגנז הנזיר את פסגת הכתיבה הנבואית של הרב קוק. בקטע קל"ח [מספר סמלי – כקל"ח פתחי חכמה לרמח"ל], מביא הנזיר את חזון חידוש הנבואה של הראי"ה:

'ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמיתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ה', לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו...

ואם המורשה, בלבושיה הרבים לא גלתה הוד יפיה, תבוא רוח הנבואה, ובראשית דרכה תברר את אשר עם לבבה, בשפה ברורה, וברור השפה יכה גלים, עוז יתן לנדכאים...'

הפרק נעדר כותרת ובמקומה נקודות, המרמזות על המטען. אך הקטע הקצוץ המופיע בשמונת הקבצים אף הוא מלמד את התורה כולה. הוא כתוב בפה אישית – אותה העלים הנזיר מכל היצירה, והוא מבטא את הספק ואת היסורים בדבר נבואה חדשה. ספק שהוא חלק אינטגראלי מהנבואה  של התקופה השלישית כפי שקורה לה דב. כך כותב הרב קוק:

'ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגש לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא שקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות...' [קובץ ד' י"ז].

האזור הוא אזור חרדה, לא מפני שאולי זאת נבואת שקר, אלא מפני שהוא אזור מהפכה. רוח האדם המתגלה היא היא הנבואה החדשה, ובמושגים הקודמים הרי זו נבואת שקר. הרב קוק נאבק בלבטיו ומתגבר ומביע את נבואתו שכל כולה שירת היחיד, והיכולת להגביר אותה על קולות ה'מורשה' המאיימים להשתיקה.

דומני שההוגה היחיד שהעיז לומר את הדברים בשפה פשוטה וברורה ללא נפתולים היה הרמן כהן. כך הוא כותב בדת התבונה ממקורות היהדות:

'רוח הקודש רוח האדם הוא ממש, כשם שהוא רוח אלוהים... אין אתה אומר שרוח הקודש הוא אלוהים בלבד או האדם בלבד, ולא כל שכן שאין אתה אומר: אלוהים ואדם כאחד. אלא תואר הוא לשני המושגים ומוטב שנאמר תואר חיבור לשניהם... האדם – בבחינת רוח הקודש הוא נעשה ליחיד... המעשה הוא סימן העדות, הוא המבחן של רוח הקודש...לא רוח הקודש מביא לידי מוסריותו של האדם, אלא מעשהו המוסרי של האדם... אין מוסריות אחרת מלבד מוסריות האדם, והיא עצמה כוללת גם את המוסריות של אלוהים... רוח הקודש מאחד את אלוהים ואת האדם רק בקדושה בלבד, ועל ידי כך קובע את הקדושה לגבי האדם בחינת מוסריות' [שער שביעי – רוח הקודש].

הן הרב קוק והן כהן מצויים באזור סבוך, הבא לידי ביטוי בלבטי השפה והנפש. אך בידנו להגדיר את האזור באופן בהיר ומדויק. נבואה בתקופה השלישית היא נבואה בשפה השלישית, המאחדת את השפה הדתית ואת השפה החילונית. האדם חותר אל האחר, אך לא חורג מגבולותיו שלו עצמו. הוא מביא עצמו לידי ביטוי ומימוש ללא חריגה מגבולות הזמן והמקום. הוא מעצב את המציאות מכוח הרוח הזאת, אך בגבולות המציאות ולא מעבר להם. זאת המהפכה הנדרשת, היא זאת שתוביל אותנו מעולם חצוי בין דתיות לחילוניות, לעולם יהודי אנושי אחד, שיוכל לנסות לתקן את המציאות בענווה המכירה בגבולות היכולת, ובאש הבוערת בקרבו של כל יחיד ויחיד.