על יונים ועל עורבים [פרשת נח] [9]

על יונים ועל עורבים [פרשת נח [9] ]

המבול כבר תם, אבל הארץ עדיין מכוסה במים. יש אי שקט בתיבה, קצרה הרוח להישאר בה. כאן מופיעה בתורה תמונה, המעמתת שתים מחיות התיבה:

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד:

                                                                                           [בראשית ח' ו'-י"ב]

דומה שהתורה עושה הכל, כדי שאנו - לומדיה - נזדהה עם היונה ונמאס בעורב. סיפור העורב קצר ואילו סיפור היונה ארוך. היונה עושה שליחותה, העורב - או שלא נשלח כלל, או שנשלח ולא ביצע שליחותו. היונה - בהנגדתה לעורב - מצטיירת כשלווה, ואילו העורב - כתזזיתי. אם ננקוט במשל הכיתה, יצטיירו לנו שני תלמידים. האחד - בעל הפרעת קשב חמורה, איננו יכול להישאר עוד בכיתה הסגורה, לשבת וללמוד. המורה מוציא אותו מהכיתה כדי שיתאוורר. השני - התלמיד הטוב, אהוב המורה, שהמורה שולח אותו לשליחויות הנחוצות לו. לא נעים לומר, או יותר נכון לכתוב, אבל הפרשה גם נעזרת בסטריאוטיפים. היונה מהווה סמל של טוהר ושל אהבה, העורב הוא שחור ומוביל את המחשבה לצייר את היונה כלבנה.

במסה זו, ברצוני להזמין אתכם להתבונן בתמונה הפוכה, לראות את העורב כדמות חיובית. היינו יכולים לעשות זאת בעזרת קישור העורב לעורבים תנ"כיים אחרים, כך עושה רש"י בעקבות האגדה התלמודית והמדרש:

מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר: (מלכים א' י"ז ו') 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר'.

על פי המדרש, העורב השתהה בקיום השליחות 'עד יבושת המים', עד עצירת הגשמים שהובילה את אליהו לצאת למדבר שם פרנסו אותו העורבים. אך אנו לא נלך בדרך זו, נציג באופן אחר את פניו היפות של העורב.

התנועה 'יצוא ושוב', הצטיירה לנו כתנועה תזזיתית, כמורה על נפש חסרת מנוחה ופגומה. אך ראו נא מה קורה, כאשר נתבונן בה על רקע התיאור הבא. כך מתאר יחזקאל את מראה המרכבה שראה:

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת...

וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק:

וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק:                                   [יחזקאל א' ד' - י"ד]

כאן מופיעה התנועה כחלק מהדינאמיקה האלוהית, החיות באה לידי ביטוי בתנועה הלוך ושוב כתנועת העורב. [אגב: המפרשים נחלקים על המילה 'בזק': יש אומרים שהיא מורה על 'ברק' המאיר תוך כדי תנועה. יש אומרים שמקורה בפועל 'בוזק', כמי שבוזק מלח, משלח אותו תוך כדי תנועה קצובה של היד הלוך ושוב].  

התנועה אל מול המנוחה, היא גם תנועת הנפש של היוצר הגדול. גדול אנשי בית המדרש, רבי עקיבא, מתואר כמי שנע בתפילתו בתנועת רצוא ושוב:

אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות.

                                                                                              [ברכות ל"א ע"א]

זה רבי עקיבא שבסיפורי תחילתו הוא מתואר כמים החותרים ושוחקים סלע, או כסתת המפרק הר. ראו נא כיצד מתארת הברייתא את דרך לימודו:

...הלך הוא ובנו והלך וישב אצל מלמד תינוקות. אמר לו: 'רבי למדני דברי תורה'. הוא אחז בראש הלוח ואותו אחז בראש הלוח. כתב לו אל"ף בי"ת ולמדה. אל"ף תאו ולמדה. תורת כוהנים היה למד והולך עד שלמד כל התורה כולה. כיון שלמד כל התורה כולה הלך וישב לו לפני רבי אליעזר ורבי יהושע. אמר להם: 'רבותי. פתחו לי טעם משנה.' כיון שאמרו לו דבר אחד מן התורה הלך וישב בינו לבין עצמו ואמר: 'אל"ף זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאל והחזירן בדברים. 

                                                    [אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ח]

ייתכן שמכיוון שרבי עקיבא למד לקרוא בגיל מבוגר, כשהוא קורא הוא רואה אותיות ולא מילים כקורא הרגיל. ייתכן שהיה לו קושי למידה מסוג זה. מכל מקום, דרך לימודו שהפכה למקור המרכזי של התורה שבעל פה, היא דרך פירוק השפה למרכיביה. מילות התורה רצות ושבות בתודעתו של רבי עקיבא, והן המקור ליצירתיות המדהימה שלו. כך גם אצל אנשי בית מדרש אחרים כרבי אלעזר בן ערך המתואר כמעיין המתגבר. כמובן יש גם אחרים, כרבי אליעזר בן הורקנוס שהוא כבור סוד שאינו מאבד טיפה. תמיד היו ויהיו יונים ועורבים. אנשים שקולים וסטאטיים המהווים בורות אגירה של ידע ומסורת, ואנשים סוערים ויוצרים המפרקים אותה ובונים אותה מחדש. היונה והעורב אינם הטוב והרע, אלא טיפוסים שונים. לשניהם יש מקום בתיבה. העורב הוא הנשמה, האור, חדוות היצירה. במקום להרחיק אותו מתיבות וממרובעים, כדאי לפתוח לו מרחבים, להחזיק מעמד אל מול הרצוא ושוב והיצוא ושוב שלו, וליהנות משמחת החיים השוצפת שלו.