על ההתרוצצות [פרשת תולדות] [9]

על ההתרוצצות [פרשת תולדות] [9]

רבקה העקרה נפקדת, וחווה קושי מטרף בהריונה:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

רש"י מגדיר את הפסוק הזה, כאחד הפסוקים המחייבים את הקורא לדרוש אותם:

'ויתרוצצו' - על כורחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

יש 'רציצה' שאינני יודע מה היא [כותב רש"י], אך אני יודע שהיא גרמה לרבקה לומר משפט קיצוני: 'אם כן, למה זה אנוכי?!'. הרציצה הזאת חייבת להיות משהו מעורר חרדה וחלחלה עד כדי כך, שהיא מביאה את רבקה לחשוב מחשבות אובדניות. הפירוש הראשון שמביא רש"י, גוזר את ה'התרוצצות' מ'ריצה'. רבקה איננה מסוגלת לעמוד בכך שאחד מבניה רץ אל עבר פתחי עבודה זרה, בעוד אחין מתדפק על רחם אמו אל עבר פתחי תורה. הפירוש השני מעמיד את ה'התרוצצות' על אדני ה'רציצה', ומורה על מריבה בין שני האחים שערערה את קיום אמם. המכנה המשותף לשני הפירושים, הוא כי רבקה ידעה מראש שתאומים בבטנה. הקושי שלה היה, אי הבנת ההתרוצצות שלהם. ריבונו של עולם איננו מחדש לה ששניים בבטנה, אלא ששני גויים בבטנה. משמע, לא האינפורמציה הראשונית הרגיעה אותה, שהרי אותה היא כבר ידעה. המרגיע היה תיאור העתיד הרחוק, שנתן לה פשר ומשמעות להתרוצצות.

אל מול שני פירושים אלה, אציע לכם אפשרות אחרת. על פי אפשרות זו, 'ויתרוצצו הבנים' הוא תיאור של המספר יודע הכל. רבקה עצמה לא ידעה כי תאומים בבטנה, ועל כן לא הבינה את פשר ההתרוצצות שבקרבה. ריבונו של עולם במענה לדרישתה, הוא זה שגילה לה כי שני עוברים לה, וכך הבינה מהי ההתרוצצות. המצוקה על פי פרשנות זו, איננה הדאגה מאפשרות שלילית - פניה לעבודה זרה או אלימות - אלא דאגת אי הידיעה. ביסודה עומדת תשוקה עמוקה עד מאוד של האדם לדעת, וחוסר שקט המתעורר בו כשהוא לא יודע.

כדאי לזכור, כי על פי סיפור התורה, המניע לכל ההיסטוריה האנושית הוא האכילה מעץ הדעת. אכילה זו, היא ספק עבירה על רצונו של ריבונו של עולם, ספק מימושו של רצון זה. מה שברור הוא שהתשוקה לדעת פיעמה באדם ובחווה והובילה אותם לוותר על גן העדן הקסום.

ישנה פרשה קטנה ומסתורית, העוסקת באי הידיעה:

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.

אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַה'.                                                 [ויקרא ה' י"ז-י"ט]

מוזר ביותר. הרי אם האיש לא יודע שחטא, כיצד יוכל להביא קרבן? הנטייה הפרשנית היא להעמיד את הפרשה במקרה שהאיש עשה מעשה, אך איננו יודע האם היה מעשה אסור או לא. אם נלך בעקבות פשוטו של מקרא, נראה שהמקרה הוא אחר. אדם עשה מעשה בבלי דעת. הוא לא יודע - או בשפה העכשווית: הוא לא מודע - אבל הוא נושא את העוון. הוא חש בכבדות, בחוסר בשמחה, בעקבות של עוון. האיש מביא קרבן, והקרבן מכפר ומטהר את העוון הלא ידוע. בסיומה של הפרשה הקטנה הזאת, מופיע פסוק סתום: אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַה'. רש"י כותב על הפסוק הזה: 'ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא...' ואכן ניעור הצורך לומר כך. מה מוסיף הפסוק הזה על אשר כבר נאמר? הוא נשמע כמדגיש וחוזר ומדגיש את האשמה. מדוע? אפשר היה לחשוב כי מפאת אי הידיעה אין אשמה, לכן בא הפסוק ומדגיש: יש כאן אשם ויש כאן אשמה. ואם תאמר: למה הוא אשם? הרי הוא לא ידע? כנראה שהתשובה היא: בדיוק זאת האשמה: אדם צריך לדעת. אדם צריך להיות מודע. אי הידיעה לא רק שאיננה פוטרת מעונש, היא עצמה מהווה את האשמה הכבדה ביותר.

חכמים קבעו כי המשאלה הראשונה בתפילה תהיה המשאלה לדעת. 'אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה, חוננו מאיתך דעה בינה והשכל.' זאת הכרעה שאיננה מובנת מאליה, והיא שקבעה את צורתה ומהותה של הרוח היהודית. בהתלבטות המופיעה במשנה היכן לשבץ את ההבדלה בין השבת לימי החול, הוכרע כדעה האומרת שיש לשלב את ההבדלה בברכת הדעת. הנימוק המופיע בתלמוד הוא: 'אם אין דעה, הבדלה מנין?!' ההבדלה, ההבחנה היא בסיס הדעת. רבקה לא מצליחה להבדיל בין מרכיבי התנודות שבבטנה, לכן היא לא יודעת ולא מבינה מה קורה בה. זה מטרף את דעתה. התלמוד הירושלמי מקצין את העמדה. הוא תמה על כך שבשבת אין אומרים בתפילת העמידה את ברכת הדעת. תמיהתו היא: 'אם אין דעה, תפילה מנין?!' אי אפשר לרצות בלי לדעת. רבקה אפילו לא יכלה להתפלל, עד שהבינה מה קורה בתוכה.

הידיעה איננה מנוגדת לרצון ולרגש, להפך, היא מהווה את הבסיס להם. לא בכדי בשפת התורה, האֵרוֹס מוגדר כדעת: 'והאדם ידע את חווה אשתו'. תשוקת הדעת על כל גווניה והשלכותיה, היא העמוקה שבתשוקות. בלעדיה רועמת שאלתה של רבקה: 'אם כן, למה זה אנכי?!'