משה מאיר הגות ויצירה: הפתק

יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

הפתק

הפתק

בהיותי כבן חמש, התעוררתי לילה אחד בשעה משעותיו הקטנות. חדרי היה אפוף בחושך ובצללים, אחותי התינוקת נמה במיטתה. מההול בקע אור, ואני ידעתי כי אבא יושב שם וקורא בספריו. קראתי לו, ביקשתי שיביא לי לשתות. אבא הביא לי מיץ, ישב לידי עד אשר כיליתי לשתות. הרגשתי כי שנתי לא תבוא, אמרתי לאבא 'אינני יכול לישון'. אמר לי אבא, 'בוא תשב לידי'. קמתי ממיטתי, באתי לשבת ליד אבא. אבא פינה לי מקום על יד שולחן העבודה החום, נתן לי דף נייר ועט. שרבטתי את אשר שרבטתי, ואבא שב להגות בספריו. ליבי לא הלך אחרי ציורי, העט נשמט מידי ואני התבוננתי באבא.

- 'מה כתוב בספרים האלה?' שאלתי.

אבא הרים את ראשו וחייך.

- 'אתה רוצה לדעת?'

- 'כן'.

נטל אבא ספר קטן, כריכתו היתה חומה.

- 'את הספר הזה כתב איש חכם, הוא גר בצרפת לפני יותר ממאתיים שנים.'

- 'מאתיים זה הרבה' אמרתי.

- 'לא כל כך' אמר אבא.

- 'מה הוא כתב בספר?'

- עוד לפני שהוא כתב, הוא ידע מי יקרא את הספר. היו שם בצרפת אנשים מהכנסיה, הם היו כמו רבנים אבל נוצרים.'

- 'כנסיה זה כמו בית כנסת?'

- 'בערך.'

- 'היית פעם בכנסיה?'

אבא חייך ולא ענה על שאלתי.

- 'האנשים מהכנסיה רצו שכולם יחשבו כמותם, מי שלא חשב כמותם - קיבל עונש חמור.'

- 'איזה עונש?'

- 'לפעמים אפילו הרגו אותו'.

- 'איך אפשר לחשוב כמו מישהו?'

אבא צחק וליטף את ראשי.

- 'האיש הזה לא הסכים לחשוב כמו מישהו אחר. תראה מה הוא כתב.'

אבא דפדף בין דפי הספר, הגיע לאחד הדפים ועצר. בן חמש הייתי, טרם הלכתי לבית הספר. בכל זאת התחלתי ללמוד לקרוא, מעט בכוחות עצמי ומעט בעזרתו של אבא.

- 'תנסה לקרוא' אמר לי אבא.

במאמצים גדולים צירפתי אות לאות, מנסה להבין את המילים.

- 'אני נמצא, כל זמן שאני חושב.'

- 'זה מה שהוא אמר.'

- 'בגלל שהם לא הרשו לו לחשוב?'

- 'בגלל שהם ניסו לא להרשות לו לחשוב.'

אור סמיך האיר את השולחן, לא הבנתי את המילים אך הבנתי אותם טוב יותר מאשר אבין אותם כשאהיה גדול. הרגשתי את האיש הצרפתי נאבק וחושב, והאנשים הרעים מנסים לעצור את מחשבותיו. המחשבות פרצו ועברו את האנשים, זרמו כמו מים הרחק הרחק.

- 'אבא'.

- 'כן בן'.

- 'לאן מגיעות המחשבות בסוף?'

אבא חייך אלי ואמר:

- 'בסוף הן מגיעות אל סוף המילים.'

היתה זו אחת השבתות האחרונות שאבא היה איתי, בבוקר הלכנו יחד לבית הכנסת. את ההליכה לבית הכנסת אהבתי יותר מאשר התפילה עצמה, בהליכה היינו רק אבא ואני. עלינו במעלה רחוב מרכוס, הגענו עד סמוך לכיכר.

- 'ספר לי את פרשת השבוע' ביקשתי מאבא.

אבא העביר את שקית טליתו מיד אל יד ואמר:

- 'זאת פרשה שאין בה כל כך סיפורים.'

- 'בכל זאת' הפצרתי.

אבא חשב לרגע ואחר אמר:

- 'טוב. שני אנשים היו במחנה ישראל, אחד מהם היה בן של איש מצרי.'

- 'מה, אמא שלו יהודיה ואבא שלו מצרי?'

- 'כן.'

- 'למה היא התחתנה עם איש מצרי?'

- 'אני לא יודע, אולי היא רצתה ואולי לא היתה לה ברירה.'

- 'מה, הוא הרביץ לה?'

- 'אני לא יודע. לא מסופר. אבל אתה יכול לחשוב מה הוא הרגיש.'

- 'אולי הילדים צחקו עליו.'

- 'אולי. אז מה הוא הרגיש?'

- 'זר. כועס.'

- 'יום אחד הוא רב עם איש אחד במחנה.'

- 'גם אבא שלו היה מצרי?'

- 'לא. אבא שלו היה יהודי.'

- 'אולי הוא לעג לו, אולי לכן הם רבו.'

- 'אולי.'

- 'ומה קרה?'

- 'הבן של המצרי קילל את החבר שלו, לא סתם – הוא קילל אותו בשם השם.'

- 'זה רע?'

- 'כן. הוא אמר את השם הסודי של אלוהים, שם שאסור לאף אחד לומר.'

אבא לא השלים את סיפורו, הגענו לבית הכנסת. מימין עמד בית שר החוץ, לימים היה לבית ראש הממשלה. אנחנו עלינו לבית הלל, אולם האקדמיה למוסיקה שהיה בית הכנסת שלנו.

באה המלחמה, אבא לא שב ממנה. הזמן המשיך בגלגוליו, בכל פרק מפרקיו הגיעה השבת. בתחילה הייתי הולך לבית הכנסת עם דודי, עד שהתחתן ואני המשכתי ללכת לבדי. רעות וכואבות היו ההליכות הללו, המוני געגועים התקבצו בהן. הזמן היה לגעגוע, דליל בימות החול ומרוכז סמיך ומוגלתי בשבתות ובחגים.

יום אחד נשארתי לבד בבית, געגועי מכאיבים לגופי. לקחתי דף ועיפרון, ישבתי מולם בציפייה. לפתע אזרתי אומץ, כתבתי בחלקו העליון של הדף 'אבא'. מתחת למילה רשמתי את שמו של אלוהים, השם המפורש י – ה – ו – ה. קיפלתי את הדף, ואחזתי בו בחוזקה. הלכתי אל סלון ביתנו, נעמדתי מול ארון הספרים של אבא. הטלתי את הדף אל מאחורי שורת הספרים, אל התהום החשוכה שהיתה שם.

השנים חלפו, הכאב נכרך בעקבי הזמן כאזיק קשור למשקולת כבידה. כשהייתי כבן חמש עשרה, התעורר בי רצון באחד מימי הקיץ לנסוע לחופשה בכפר. התקשרתי אל אירן דודתו של אבא שגרה בכפר, ושאלתי אם אוכל לבוא ולהתארח אצלה ואצל הדוד שוני כמה ימים. הדודה אירן שמחה עד מאוד, ואני מצאתי עצמי נוסע אליהם אל הכפר. בסיפור העוגה סיפרתי על מוראות הלילה הראשון שלנתי בביתם, עתה אספר את אשר אירע לי ביום למחרת.

קמתי עם שחר, ויצאתי להתפלל בין עצי המטע. מטעיו של הדוד שוני נטועי ם היו סמוך לגינת הבית, ואני הלכתי בהם כמה דקות למצוא לי מקום מבודד. עצרתי בין העצים, עיטרתי עצמי בתפילין. אינה דומה תפילה בין העצים לכל תפילה אחרת, המילים הצטרפו לעלים ועימם אל הגזע השורשים והאדמה מחד גיסא ואל השמים מאידך גיסא. ליבי רחב וגאה, בסופה של תפילתי פרצתי בשיר ובריקוד.

תם הריקוד, ואני קיפלתי את תפילי. עתה פניתי כה וכה, למצוא את הדרך לחזור אל הבית. מעודי חסר הייתי חוש כיוון, אף במקומות פשוטים השכלתי לאבד את דרכי. עתה מצאתי את עצמי מוקף עצים מכל צד, ללא שמץ של מושג לאן עלי לפנות. אימה גדולה הזדחלה אל תוך ליבי, אימה המוכרת לי מאובדני דרך רבים. אמרתי אל ליבי, אין לי ברירה. אתחיל ללכת אל אחד הכיוונים, מן הסתם באיזה שהוא שלב אגיע אל סוף המטע. התחלתי ללכת, מיעי אותתו לי כי ברצונם לסעוד פת של שחרית. אמרתי למיעי 'הרפו נא ממני, נמצא יחדיו את הדרך ואז תקבלו גם אתם את שלכם'. מיעי לא קיבלו את טיעוני, ואני לא שעיתי לאותותם. המשכתי ללכת, הרגשתי כי אני מעמיק אל תוככי המטע. אל האימה הצטרפו חרדה ופחד, כל אחת ופמליה של גוונים ובני גוונים בעקבותיה.

לפתע ראיתי אדם, עומד בין העצים. ליבי נמלא בשמחה, האיץ ברגלי לרוץ אליו. באו רגלי להיענות לליבי, אחז בהם ראשי ועצר בהם. באו רגלי בתלונה אל ראשי, 'קצת בחיינו?' 'הנה נזדמן לנו מושיע, ואתה מונע את הצלתנו. מיהרו מיעי להצטרף לרגלי, וליבי מנצח על מקהלת המתלוננים. אמר להם ראשי ליתר איברי, 'היבדלו בתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע'. תמהו כל איברי, 'מה ראית על ככה?!' אמר להם ראשי לכל איברי, 'אינכם רואים שהאיש משוגע?!' נפקחו עיני לראות, אמרו לאיברי 'אכן משוגע האיש'. האיש עמד בין העצים, חבט ראשו בהם עד זוב דם. עיניו רשפו אש, והוא צעק צעקות של כעס ובלבול. רציתי לעזור לאיש ולהצילו מיד עצמו, אך פחדתי כי הוא יפנה את כעסו אלי. נטלתי את רגלי, ונמלטתי בריצה אל הכיוון ההפוך.

כשהלכתי בכיוון האחד טעיתי בדרכי, עתה שהפכתי את הכיוון לא ידעתי אם הוספתי טעות על טעותי או הפכתי אותה להליכה בדרך הנכונה. מכל מקום המשכתי ללכת אל אשר הלכתי, על הרעב שטרדני נוסף גם צמא באין לי מים. השמש כבר עלתה, שיערתי שהשעה היא בין תשע לעשר. לפתע ראיתי גווייה מוטלת בין העצים, בבהלתי חשבתי כי היא גוויית אדם. אך כשקרבתי ראיתי כי נבלת כלב, או אולי תן ואולי אף זאב. מישהו פגע בחיה, חתך מכוער היה על צווארה. עיני החיה היו פקוחות, היא הציצה בי במבט עצוב. שוב אחזה בי הבהלה, שוב פניתי לאחור והתחלתי לרוץ.

הזיעה ניגרה ממני, הייתי מלוכלך רעב וצמא. אינני יודע כמה זמן רצתי, לפתע ראיתי פועל עובד במטע. לשמחתי לא היה גבול, קרבתי אליו ומילותי כמעט וגולשות מפי. היה זה פועל ערבי, שאחז גרזן בידו וקיצץ עמו את ענפי העצים. קראתי אליו, הוא הפנה אלי פנים אטומות.

- 'הלכתי לאיבוד. איך יוצאים מכאן?!'

האיש הרפה יד אחת מאחיזת הגרזן, נופף בה מצד אל צד באומרו –

- 'לא עברית.'

בייאושי ניסיתי להוסיף תנועות ידיים למילותי, עשיתי תנועות של לאן ושל איפה של כביש ושל בתים. שום דבר לא עזר, האיש חזר לעבודתו.

נשענתי על אחד העצים, ניסיתי להסדיר את נשימתי ואת מחשבותי. היה ברור לי כי יש דרך לצאת מהמטע, אך אני לא ידעתי מהי. חשבתי 'אולי אשב ואחכה, עד אשר יבואו לאסוף את הפועל הערבי'. אך האפשרות כי יהיה זה בעוד שעות ארוכות, הרתיעה והפחידה אותי. החלטתי להמשיך וללכת, לא היה לי מושג לאיזה כיוון. מאחר ולא היה לי מושג, ננערתי והתחלתי לצעוד אל הכיוון אליו פנו חרטומי נעלי. השמש עמדה במרומי הרקיע, משם שלחה אלי את חיציה הלוהטים. ראשי המה, התקשה לתרגם את מיקומה לשעות השעון. המשכתי ללכת, מפחד כי אתייבש ואאבד את הכרתי.

כשחשבתי שכלו כל הקיצים, נגלה לפתע המראה המלבב. ממטרות רבות השפריצו את מימיהן אל השמיים, ואלה חזרו משם בהמוני ריצודים של אור. כאבנים טובות נדמו לי רסיסי המים, נושרים על האדמה הגומעת אותם בשקיקה. רצתי אל הממטרות, נפלתי אליהן והצמדתי פי למקורן. לא חשבתי אם טובים המים לשתיה, שתיתי אותם ולגמתי מהם עוד ועוד.

לאחר שנרגעתי, טמנתי ראשי בכפותי. 'חשוב, חשוב' קראתי אל עצמי, 'חייבת להיות דרך לצאת מכאן.' הגבהתי את ראשי, ראיתי כי הממטרות מחוברות לצינורות. הצינורות היו מונחים על פני האדמה, השמש שיוותה להם זוהר מסנוור. 'אלך אחרי הצינורות' אמרתי לעצמי, שינסתי שאריות כוחותי וקמתי.

הלכתי, רצתי, כאבתי ושוב הלכתי. עיני בערות מזיעה שזלגה לתוכן, לא ראיתי את סוף הצינורות. הלכתי והלכתי, הסוף הגיע במפתיע. הצינורות התלכדו לפקעת סבוכה, לידם עמד שלט גדול שצעק בלי קול:

מקורות

חברת המים הלאומית של ישראל

קצה גבול שטחי השקיה

לא ידעתי אם מעבר לקצה אמצא את גאולתי, אך הקצה היה לנקודה של תקווה. הגעתי אל פקעת הצינורות, נשענתי עליה באנחת רווחה. בעוד אנחת רווחתי מסתלסלת באוויר כטבעות של מעשן אומן, עצר טנדר גדול לידי בחריקת בלמים. בעוד אני מתאמץ להרים את עיני העייפות כדי לבחון אותו, קפץ ממנו איש גדל מידות. האיש התנפל עלי, הפילני אל האדמה וברכו הגדולה ירדה על גבי בחבטה איומה.

- 'בן זונה כוס אמא שלך גנב בן גנב באת לגנוב את הצינורות שלי. אני אראה לך מה זה, את הפרצוף המזורגג שלך אני אפוצץ.'

ידיו אחזו בידי, סובבו אותם אל אחורי גבי וכפתו אותם באזיקים. פני עופרו בעפר שחדר אל פי ואל עיני, איברים מאיברים שונים שבי כאבו עד צווחה. אך מעבר לכל אלה, היכו בי מילותיו הרעות. גדלתי בעולם שלשונו מעודנת, לא חוסנתי בפני מילים שכאלה. הרגשתי כיצד הן מפצחות את כל קרומי, חודרות עד התוך שבתוך ומכתימות אותו בארס מלוכלך ופוגע.

האיש קם על רגליו, הרים אותי כהרם שק וזרק אותי לאחוריה הפתוחים של מכוניתו. בשארית כוחותי המוכים צעקתי:

- 'אני לא גנב, אני אורח של שוני ואירן.'

האיש עצר לרגע, התבונן בי במבט סולד. הוא רקק רקיקה סמיכה על האדמה ואמר:

- 'אנחנו נבדוק את זה.'

הוא נכנס לתא הנהג, התניע והחל לנסוע. נסענו בין המטעים, ראיתי מעט ממקום מרבצי. טלטלות הדרך היכו בי, אך לא הכאיבו לי מפאת מכאובי נפשי. לפתע עצרה המכונית בחריקת בלמים, ראשי הוטח במעקה וחשתי כאילו הוא מתפקע. שמעתי את הנהג צועק:

- 'שוני!'

הדלת נפתחה, ואני שמעתי את קולו העדין של הדוד שוני:

- 'מה קרה? מה קרה?'

- 'יש פה איזה תכשיט שטוען שהוא שלך.'

ראשו של הדוד שוני הופיע, וכשראה אותי החוויר בחיוורון של מוות. מקצה החיוורון והמוות הפך באחת לאדום וסמוק:

- 'אתה משוגע?! זה האחיין שלי!'

האיש הוריד את כובע הבוקרים שלו, גירד בפדחתו ואמר:

- 'הוא התעסק עם הצינורות שלי.'

- 'שחרר אותו מיד!' צרח הדוד שוני.

האיש עלה על אחורי המכונית, רכן אלי ושחרר את ידי. הדוד שוני עלה אף הוא על המכונית, תמך בי ועזר לי לשבת.

- 'תראה מה עשית לו! כל הפרצוף שלו מלא דם.'

ירדתי מהמכונית, איברי שוררו ניגוני קינה אלה לאלה. כקבוצת מקוננים בני עדות שונות, כל אחד ניסה להגביה קולו כדי שתשמע קינתו שלו. גבי שורר בסגנון הבבלים, ראשי קונן כמרוקאים. ליבי הוסיף מנגינת אבלו, כחזני מזרח אירופה וכסלסוליהם.

האיש עם הכובע פתח את דלת מושב הנהג, ובהיכנסו מלמל:

- 'שלא יתעסק עם הצינורות שלי.'

הדודה אירן שבאה לקול המהומה, קראה אחריו בקול גדול:

- 'רוצח. תראה מה עשית לילד.'

הדודים הכניסוני הביתה, הושיבו אותי על הכורסה שבסלון. התמונות הרקומות שעל הקירות, הביטו בי בפליאה. הדודה אירן הביאה תיק עזרה ראשונה, ובצמר גפן טבול בכוהל חיטאה את הפצע שנפער במצחי. צריבתה האוהבת היתה כמרפא לנפשי, שרסיסיה המגואלים בקללות עוד התפזרו בתוכי. ידה הממוספרת נעה הלוך ושוב לאורך פני, התאפקתי שלא לאחוז בה ולהרעיף עליה מנשיקותי.

לאחר שנוקה פצעי ונמרח ביוד, אמרה הדודה אירן:

- 'עכשיו אתה צריך להתרחץ.'

קמתי בקושי מהכורסה, והדודה תמכה בי כי כמעט ונפלתי.

- 'אוי וי, מה עשה לו הרוצח. אתה לא יכול להתרחץ כך לבד, אני ארחץ אותך.'

ליבי המוכה כמעט והתפתה להצעתה, ובכל זאת שיירי בושתי סירבו ואמרו:

- 'אני אסתדר לבד.'

- 'אבל שלא תנעל את הדלת, מי יודע מה יכול לקרות.'

נכנסתי אל חדר האמבטיה, הדודה אירן כבר החלה למלאותה במים. סגרתי את הדלת אחרי, והדודה עוד קראה:

- 'שלא תנעל.'

הורדתי את בגדי שהיו קרועים ומטונפים, נכנסתי אל המים החמים. המים החמים חשפו עוד ועוד שריטות שנשרט גופי, המוני כאבים הצטרפו לתזמורת ששוררה מתוכי. שכבתי באמבטיה, מנסה לעצום את עיני.

עצמתי את עיני, באו בי הקללות. פקחתי אותן בבעתה, ועדיין הדי המילים הרעות רדפוני. עצמתי את עיני למרות הקללות, הרגשתי כי עלי למצוא מה אשר יגן עלי מפניהן.

עליתי מן הרחצה, יצאתי מעוטף במגבת. הדודה אירן מיהרה אלי, חיבקה אותי והרעיפה מילות דאגה. אמרתי לה במבוכה:

- 'אין לי כל כך בגדים.'

- 'בטח, בטח' אמרה הדודה, 'איך לא חשבתי על זה'.

היא מיהרה אל החדר הסמוך, חזרה עם מכנסיים וחולצה של הדוד שוני. חזרתי אל חדר האמבטיה, לבשתי את הבגדים שהיו גדולים עלי בכמה וכמה מידות. על השולחן במטבח חיכתה לי כוס קפה, לידה פרוסה מעוגת הגבינה המופלאה של הדודה אירן. הייתי רעב וצמא, רעבוני וצימאוני הצטרפו למכאובי כקולות תופים קוצבים. בבליעות ספורות אכלתי את פרוסת העוגה, הדודה אירן שמה שתיים נוספות על צלחתי. לגמתי מהקפה, הדוד שוני שאל:

- 'מה קרה שם?'

סיפרתי לו את אשר אירע, הוא ספק כפיו זו לזו ואמר:

- 'אוי וי.'

מאורעות היום הצטרפו למאורעות הלילה, עליהם סיפרתי בסיפור העוגה. לכן החלטתי לנסוע באותו יום לביתי, למרות שידעתי כי אכאיב לאירן ולשוני. ניסיתי להסביר, ביקשתי את סליחתם. הדודה והדוד הבינו, הבנתם נבללה בגלי אשמתם. הם דיברו ביניהם בהונגרית, לא הבנתי את המילים אך קלטתי את המנגינה. בצאתי מביתם, עמדה הדודה אירן ונופפה לי בידה. רגלי פסעו על השביל המוליך מביתם אל הכביש, מידי פעם עצרתי והפניתי ראשי אל נפנופיה. ידה הממוספרת התעופפה מגופה, כחסידה הלפופה בטבעת עם מספר על רגלה. היד ואצבעותיה היו לראש ולמקור, החסידה ליוותה אותי עד שעליתי על האוטובוס שהובילני אל העיר הגדולה.

אחר גלגולי דרכים וכלי תחבורה שונים שבתי לביתי, השעה היתה כבר שעת בין הערביים. אימי ואחותי לא היו בבית, נכנסתי הנחתי את תרמילי מבלי להדליק את האור. ישבתי על מיטתי, כיסויה הירוק החל לאבד את צבעו אל החושך. דווקא עתה כשבאתי אל המנוחה ואל הנחלה, היכו בי הקללות ביתר עוז. כעורבים שחורים הם עופפו בתוכי, ניקרו וניקבו את איברי הסמויים. ישבתי מפוחד, מצאתי את עצמי רועד כבתזזית. מה אעשה, מי יגן עלי מהמילים הרעות.

ראה ליבי את מצוקתי, הרכין ראשו אל אוזני ועץ לי עצה טובה. הקשבתי לעצתו, אמרתי לו: 'יש דבר בדבריך'. חלפו כשמונה שנים, מאז אותו היום בו הטלתי את פתקי אל מאחורי הספרים. מה היה לפתק הזה? האם מצא אותו מישהו? האם בניקוי ספרים לפסח נהגו כנהוג באשפה, או שמא מתהום החשיכה מצא את דרכו אל השמים? לא ידעתי, אך שווה היתה עצתו של הלב כדי לבדוק את הדבר. הלכתי אל הסלון, התלבטתי אם לעלות את האור או לא. לא העליתי את האור, ובחשיכה שכבר ירדה מיששתי דרכי כעיוור אל ארון הספרים. כרכי התלמוד ולידם כרכי הטור, עמדו כחומה בצורה. הושטתי את ידי אל מאחורי שורת הספרים, אך לא הצלחתי להגיע עד למדף שמתחתם. הוצאתי שני כרכים, הנחתי אותם על הכורסא. עתה שלחתי ידי אל החור, ומיעי המו עלי. היתה ידי כחיה, ראש כפה גישש באפילה. פנה ימינה ולא מצא דבר, ואז – פנה שמאלה. חשתי בלטיפת הנייר בקצות אצבעותי, קירבתי את כפי ואחזתי בו.

יש רגעים בחייו של מספר סיפורים, שעליו לבחור בין שתי אפשרויות. באחת – ייפה את הסיפור וינעימו לשומע ולקורא, ובשניה – יספר את הדברים כהווייתם. אני איני יכול לבחור, הסיפור כופה עצמו עלי. על כן אספר את אשר אירע, ומי אשר קשה לו לשמוע או לקרוא ייפרד נא מעלי.

עם שאחזתי בפתק, נפערו קצות אצבעותי. מילות ילדותי, נשאפו אל תוכן וזרמו בצינורותי הפנימיים. חשתי במסען, כיוון שהם צרבו כמכוות חום כל צינור שעברו בו. באו מילותי אל איברי סוף צינורותי, ויצאו למלחמה בקללות אשר קוללתי. מערבולות סוערות התערבלו בתוכי, ידעתי - קרב מתחולל בקרבי. לעיתים גברו הקללות ולעיתים מילותי, ידעתי זאת על פי חילופי הבחילה והרוגע שפקדוני. טולטלתי מצד אל צד, הוטחתי אל הספה וממנה אל החלון ואל ארון הכלים. אחזתי בכל אשר יכולתי, לבסוף שכבתי על הרצפה. עוד ועוד הוטח גופי, עד שלפתע באחת השתרר שקט שלאחר מלחמה. טמנתי את ראשי בשטיח, אחר התהפכתי לאיטי ושכבתי על גבי. צורת מנורת הנחושת האפילה מחשכת הלילה, התנודדה מעל לראשי. השקט זרם אל תוכי לאיטו, מילא אותי ועלה על גדותי. הרגשתי אותו גואה ועולה, כמי ים המציפים את היבשה. מפלסו עלה עוד ועוד, טיפס במעלות ארון הספרים מדף אחר מדף. הנה לטף את קצה המנורה הבולט כלפי מטה, כמנורה נרעדה כתינוק שדגדגוהו בטבורו. וכשהגיע השקט אל מעל לקני המנורה, ניצת אור גדול ומילא את החדר. מעולם לא ראיתי אור כה רך, התעטפי בו כבטלית.

לאיטי קמתי על רגלי, תנועותי כתנועות ההולך בתוך המים. שבתי אל ארון הספרים, שלחתי את ידי והוצאתי את פתק. פרשתי אותו על ארון הכלים, ראיתי כי הפתק לבן ואות אין עליו. אמרתי בלחישה לליבי: 'הגעתי אל סוף המילים.'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה