שפת הנבואה בגבולות האפשר

שפת הנבואה בגבולות האפשר

הדיאלוג המתמשך ביני ובין דב ברקוביץ' מאפשר חידוד ועידון הגישות. כפי שכתב דב במאמרו - 'שפת הנבואה הטהורה' מקור ראשון ערב שבת בראשית: 'עיקר הוויכוח בין משה מאיר וביני מתנהל במגרש הקיומי של חידוש פני החברה הישראלית כזירה של יצירה והתחדשות תורנית'. חשיבותה של הזירה מצדיקה לדעתי את המשך הדיון.

נקודת יסוד המבחינה בין תמונתו של דב לתמונתי קשורה לשרטוט גבולותיה של ההכרה האנושית והאפשרויות העומדות לרשותה. דב מגדיר את השאלה המרכזית שבה אנו עסוקים: 'מה היא הפעולה שתביא את רוח האדם למימושה?' הוא כותב כי למרות שמקורות יניקתו מצויים בהגות המודרנית החילונית של ניטשה והפילוסופים האקזיסטנציאליים, 'בעבורי, מרכזיותה ששל שאלה זו... נובעת מהיותה שאלה מרכזית לאדם הנבואי ולא לאדם המודרני.' ומכאן הוא מגיע לתולדה: 'הנחה זו מביאה אותי לראות את מה שמאיר כינה במאמרי "חריגה מגבולות המחשבה המודרנית" לא כחטא, אלא כמצווה'. אלא שהשאלה איננה האם חריגה מגבולות התבונה היא חטא או מצווה, אלא האם היא אפשרית. טענתי היא כי בין אם חריגה שכזאת היא חטא ובין אם היא מצווה, היא איננה אפשרית.

בכדי לחדד את ההבדל, נבחן מה כלול לדעתו של דב בשפת הנבואה. מבחינת ההיקף כותב דב: 'לעומת "שפת התבונה הטהורה" ועל מנת להשלים את צמצומיה, קיימת "שפת הנבואה הטהורה". לשפה זו, כמו כל שפה המבססת יצירה אנושית ענפה,  יש ביטויים וסגנונות רבים – חזון, מדרש, הלכה, אגדה שירה והגות, והיא התרקמה במשך דורות רבים מנבואת הנביאים בבית ישראל הראשון ובבית ישראל השני, עד שיבת ציון.' מבחינת מהותה של שפת הנבואה כותב דב: 'המיוחד שבשפה זו ומה שמפריד אותה באופן מוחלט מ"שפת התבונה הטהורה" – הוא שמי שמדבר אותה ברהיטות ובהעמקה הולך ומתהווה, רוקם את קיומו. ומדוע? משום ששפה זו, על כל ענפיה, שואפת לתעד, ולעיתים אף "להגדיר", את הפלא שבמפגש בין האדם והקב"ה, במילים של אדם, יצור בעל תמותה היוצר את דיבורו מתוך תודעה מוגבלת'.

מנקודת מבטי מערב כאן דב שתי קבוצות, שהבחנה חדה כתער ביניהן חשובה להמשך הדיון. בקבוצה האחת כלולות יצירות המנסות לגעת ב'פלא', ב'סוד', שמובנם הוא מה שמעבר לשפה המושגית. בקבוצה השניה ישנו איבר אחד והוא הנבואה עצמה, איבר זה מכיל מעבר לניסיון לגעת באשר מצוי מעבר למילה – את מה שנתפש בתודעת הנביאים כהתגלות של אלוהים. הדרשן לא פועל בתודעה שדבריו  הם התגלות וכך גם התנא או האמורא, בניגוד להם הנביא פועל בתודעה שדבריו הם הם התגלות דבר ה' – כפי שהם משתקפים באישיותו הייחודית. טענתי היא, והדברים צריכים להיאמר באומץ – היום אין התגלות, האדם מוטל בבדידותו הקיומית, וכל המתיימר לומר כי אלוהים נגלה אליו הרי הוא נביא שקר. לאחר שנוציא את הנבואה מהכלל, תיוותר שאלה אחרת: האם השפה המתאימה ללימוד היום היא שפת התבונה או שפת הסוד שמעבר לתבונה.

גם בשדה זה נראה לי שדב כולל כמה תופעות, ויש להבחין ביניהן. כך הוא כותב: 'התרבות הנבואית מהווה הוכחה כמעט בלעדית לכך שהאדם אכן מסוגל "ליצור את עצמו" ואולם תרבות זו מלמדת שבאופן פרדוכסאלי, כינון הנפש מתרחש הודות ליכולת לשלב יצירה, הנעשית מתוך חופש פנימי, עם התבטלות והכנעה כלפי תשתית היצירה כולה, היינו הדיבור האלוהי המתגלה בתורה.'

הקטע כולל שלוש אבחנות כאחת: ראשית – התרבות נבואית, מושג הנבואה שהוראתו הראשונה היא התגלות אלוהים לאדם. שנית – יצירה תוך התבטלות בפני משהו האחר ביחס אליה. שלישית -  זיהוי ה'אחר' עם הדיבור האלוהי המתגלה בתורה. את הנבואה כבר שמנו בסוגריים כבלתי רלוונטית לדיון העכשווי. שתי ההבחנות האחרות -  יש להבחין ביניהן. השפה הדתית נבדלת מהשפה החילונית בכך שהיא לוקחת ברצינות את מושג ה'אחר'. התודעה הדתית נבנית כמתייחסת אל 'אחר' שמחוץ לה, והתולדות של יחס זה נוקבות עד התהום. גם שפת המקורות ודרכי לימודם נבנית על תשתית זו. ההתייחסות אל מקור כמקור מקודש משמעה העמדתו כמקור המצדיק בתודעת הלומד אותו להגות בו יומם ולילה ולהשקיע את כוחו ואונו בפרשנותו. יצירה הנבנית על גבי תשתית זו שונה במהותה מיצירה שנעשים לה כליותיה כשני רבנים, והיא חוצבת את כל תכניה מתוכם. היות המקור המקודש מכיל את 'הדיבור האלוהי המתגלה בתורה' היא תוספת שאיננה נחוצה להעמדת שפה זו בטהרתה. יתירה מזו – ההכרה הדתית המודרנית בורחת במבוכה מהתמודדות אמיצה עם שאלת התורה מן השמים. מי שיבחן את הגותם של ההוגים הדתיים המודרניים [אותם שהוזכרו במאמריו של דב ובמאמרי] ימצא כי כולם – מהליבראליים שבהם עד האורתודוכסים] עוקפים את הבעיה מבלי לתת עליה דין וחשבון מדויק. טענתי היא כי השפה הדתית המודרנית כאחותה החילונית איננה מסוגלת להכיל את מושג ההתגלות. המושג הוא מחוץ לגבולות האפשר מבחינתה. השפה הדתית המודרנית מכילה שני ענפים – האחד: יש בה את המושג האחר האלוהי והיא מעצבת את החיים לפניו. השני -  יש בה את מושג כתבי הקודש להם היא מחויבת הן כמקורות המזינים אותה על ידי לימוד והן כמקורות מחייבים לפעולה. אך הזיקה המסורתית בין שני הענפים הללו נעלמה בשפת ההגות הדתית המודרנית. זוהי גם עובדה אמפירית בה נוכח הקורא והלומד את כתבי ההוגים הדתיים המודרניים, וגם עובדה אפריורית המובנת תוך הבהרת גבולותיה האפשריים של השפה הדתית המודרנית. השפה דתית המודרנית יכולה לומר שני דברים: יש אחר, וכתבי הקודש הם מכוננים ומחייבים. לא יותר.       

לכן – לדעתי – יש לכתוב את טיעונו של דב מחדש, מבלי לחרוג מגבולות התבונה. בגבול זה אפשר להביע גם את הטענה הקוראת שלא להסתפק בשפת התבונה. שפת התבונה אין בה פלא על אשר מחוץ לגבולותיה. השפה הדתית – ושם צנוע זה הולם יותר משפת הנבואה -  תמהה על אשר מעבר לגבולותיה. תמהה אך לא מסוגלת לחרוג. ייתכן שדב צודק בטענה שמקורות היהדות והמתודות שפותחו בהם כגון המדרש מתאימים ונגזרים מהשפה הדתית ולא משפת התבונה החילונית [כך טען גם הרב הנזיר]. אך שוב – אלה הן דרכים לבטא את הפליאה על אשר מעבר לגבול, ולא דרכים לעבור את הגבול.

והנה עוד נקודת גבול: כך כותב דב: '...'בשורת התרבות הנבואית לאדם היוצר ה'מודרני' מבטאת את רצון הבורא ואת האמון שנתן באדם, באמצעות החופש שהוא הקנה לו לשם מימוש הייעוד של הבריאה.'

השפה הדתית בגבולות האפשר מורה שאין ביכולת האדם לתת פשר לכוונת הבורא. אנחנו יכולים לדבר על המשמעות שיש לתרבות הנבנית על לימוד מקורות מקודשים, מול תרבות שאין מקורות שכאלה. אני שותף לדב בהכרה של ההבדל בין שתי התרבויות, ובערך המוסף שיש לתרבות הדתית [למרות שאני סובר שיש ערך מוסף אחר לתרבות החילונית, ולכן השתיים צריכות להשלים זו את זו]. אך מכאן ועד לדעת ולייצג את כוונת הבורא – מרחק אין סופי נפער.

כביקורת על שפת התבונה הטהורה כותב דב: 'ההפרדה בין אלוהים ואדם, העלאתו של הבורא לשמיים או העברתו לשוליים כדי ליצור את החלל האוטונומי של "האדם היוצר" מביאים ליצירת אותו חלל שיצרו בני ישראל במעמד סיני, שעה שהתרחקו מההר מתוך אימה ופחד. חלל זה תמיד ישאב לתוכו משהו שיתפקד כ"עגל הזהב". המחשבה שיש משהו – כל דבר שהוא – אשר יכול להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם הבורא – גם כבסיס לכוחות יצירה באדם -  היא אשליה; אף אם היא לפעמים אשליה מנומקת ומלומדת. אנו סובלים קשות מכך שעל מרחבי הקיום שלנו השתלטה שפת "התבונה הטהורה הישראלית", משום ששפה זו אמנם ברוכה ביכולת חידוד ודיוק, אבל היא מעניקה לחלל הריק מעמד של עיקרון קיומי ואמוני.'

התיאור של דב מדויק, ואני מזדהה עם כל מילה שבו. נקודת המחלוקת היא במשמעות התיאור. דב טוען – כיוון שהחלל הפנוי כל כך מסוכן, ומכיוון שאין תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין האדם ובין אלוהים – לכן יהיה מפגש שכזה כפי שבא לידי ביטוי – לדעתו -  בשפת הנבואה. ואילו אני אומר – החלל מסוכן ואין תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אדם לאלוהיו, אך מה נעשה ואלה הם גבולות האפשר לשפה הדתית ולתודעה הדתית. זהו מצבו הטראגי של האדם המודרני, והיותו מצב טראגי לא יוצר אפשרות לחרוג ממנו. התודעה הדתית יכולה לבחור באחת משלוש אפשרויות. הראשונה – להתעלם מהגבולות ולטעון שביכולתה לחרוג מהם. השניה – להכיר בגבולות ולקונן על חורבן הדת בעת המודרנית. השלישית – להכיר בגבולות ולנסות לעצב – למרות הקשיים והסכנות – מלאות דתית בגבולות האפשר. המשימה קשה ודורשת ענוות הכרת הגבולות, אך מנקודת מבטי זו הבחירה בחיים דתיים לעת הזאת.