המראה

המראה

1

בבית סבי וסבתי בירושלים, בחדר האמבטיה, היו שתי מראות. כשעמדת אל מול כיור הרחצה, אחת היתה מול פניך והשניה מאחורי גבך. סבתי נעזרה במראה האחורית כדי לסרוק את שערה הארוך, לאספו לגולה על אחורי ראשה בהידוק של סיכה. שתי המראות העומדות זו מול זו, יצרו אין סוף השתקפויות של חדר האמבטיה. חדר לפנים מחדר ולפנים בו עוד חדר, טור אין סופי כסולם יעקב המגיע עד לשמי השמים. המראה ריתקני והפליאני, הייתי עומד שקוע בו מבלי לחוש בזמן החולף.

2

פעם אחת בעמדי כך בין המראות, דחף ליבי את ידי אל עבר המראה הקדמית. להפתעתי לא נתקלה ידי במשטח נוקשה, אלא ברכות שאפשרה לה להישלח אל מעבר לפני המראה. הוצאתי את ידי בבהלה, המראה נותרה על מקומה כשהיתה. שוב  שלחתי את ידי קדימה, ושוב היא חדרה אל מעבר למראה. ניסיתי לשלוח גם את ידי השניה, גם היא הצליחה להיכנס דרך הקרום הדק. סקרנותי גברה, למרות פחדי שלחתי את ראשי אל תוך המראה. עצמתי את עיני בחוזקה, כשפתחתי אותן היה ראשי בעבר האחר. מסדרון חדרי האמבטיה הרבים נפרש לעיני, דומה לאשר ראיתי בעמדי ליד הכיור. אך שינוי גדול ניכר בעבר הזה של המראה, בכל חדר וחדר היתה דמות. בהלה התווספה על חרדתי, נרתעתי וכמעט החזרתי את ראשי. אך מיד גברה סקרנותי על חרדותי, נותרתי והתבוננתי בדמויות שבחדרים. מרבית הדמויות היו של סבתא או של סבא, מקצתן בני משפחה אחרים ידידים ואף זרים. עמדתי נפעם, תוהה על פשר המראה. לפתע הבריק בי הברק, באחת הבנתי את אשר ראו עיני. בכל חדר נלכדה תמונה אשר השתקפה במראה, נותרה על מכונה כדמות של ממש.

3

מישהו דפק על הדלת, בכדי לא לעורר חשד מיהרתי לצאת. אך באחת הפעמים הבאות בהן נכנסתי לחדר האמבטיה, אזרתי עוז ונכנסתי כל כולי אל מעבר למראה. עברתי מחדר לחדר, משתהה מעט כדי להתבונן בדמות שנכלאה בו. כל דמות נעה תנועות מעט, כאותן שנעה באותה שעה שעמדה מול המראה. שוב ושוב ראיתי את סבתא עומדת, מסרקת את שערותיה הארוכות או מצחצחת את שיניה. שוב ושוב ראיתי את סבא, שולף מפיו את שיניו התותבות ומצחצח אותן מכל צד. עברתי המוני חדרים, ולאט לאט התחלתי להבחין בהבדלים הדקים. לעיתים עמדה סבתא והבעת פניה סתמית, לעיתים עצובה ופעם אף בוכה בכי גדול. הבעתו של סבא היתה לרוב חתומה, אך פעם אחת – להפתעתי – עשה פרצופים של צחוק אל מול המראה. בסדרת החדרים הראשונה נבוכתי בראותי את סבא וסבתא במערומיהם, אחר כך התרגלתי והרגשתי כבן שבט פראים קדום. בכל זאת - פעם אחת הסטתי את מבטי במבוכה, בראותי את סבא ואת סבתא מצחקים זה עם זו. הייתי כבר רחוק מרחק רב ממראת הממש שבאמבטיה, כששמעתי קול חלוש של דפיקה על הדלת. רצתי כל עוד רוחי בי ויצאתי אל האמבטיה, פתחתי את הדלת ויצאתי כאילו לא אירע דבר.

4

כאלה היו המראות באמבטיית סבא וסבתא, לא כך היה באמבטיה שבבית הורי. כאן היתה רק מראה אחת, שהיתה תלויה מעל הכיור. ילד קטן הייתי והמציאות לי כעובדה מוגמרת, בבית סבא וסבתא ישנם חדרי מראות פלאיים ובבית הורי חדר פשוט אחד.

5

למרות שהיה חדר פשוט, היו בחדר האמבטיה כמה מחוזות של סוד. ראשית – האמבטיה עצמה, בה נרחץ גופי ואני נודעתי אותו. עוד זכורים לי הימים הרחוקים, בהם נרחצתי על ידי אחרים. לאחר הרחצה הוצאתי אל מחוץ למים, נוגבתי בחוזקה ונעטפתי בחלוק מגבת עטור פסי ירוק כחול וכתום. אז סורק שערי, וכמנהג אותם הימים נוקו אוזני במקל חבוש צמר גפן לראשו וטבול בשמן. אך הימים היפים היו כשגדלתי מעט, ונותרתי באמבטיה להתרחץ לבד. הקסומות שבאמבטיות היו אמבטיות הקצף, קצף שנוצר בעזרת נוזל ירוק וצמיגי. הייתי מטיף אותו אל תוך האמבטיה, וטורח לבלול את הנטיפים הירוקים. זרז הקצף העיקרי, היה זרם המים החזק. ככל שחזק זרם המים, כך גאו וגבהו הררי הקצף. שכבתי בתוך המים החמים, והקצף סוכך עלי מעליהם. לאחר שהגיעו המים כמעט עד לשפת האמבט, הייתי סוגר את הברז ומתמכר לשקט שהשתרר בחדר. צף בתוך האמבט, נוגע נגיעה של כלום בדפנותיה. אחר שעה קלה של ציפה מהורהרת, הייתי מתחיל במלאכת החפירה. בתוך הררי הקצף, הייתי חופר לי מחילות. בתחילה היו מחילות מעט בהרים הגדולים, לאט לאט נאכלו ההרים מרוב המחילות. בסיומו של ריטואל ההרס, הייתי שוכב במים החשופים. סביבי שיירי קצף דלים, אף אותם ניסיתי להשמיד. בסופו של הסוף היו המים צלולים בגוון ירקרק, ואני צף בהם בחדוות מנצחים.

6

על יד האמבטיה היה ארגז משוקע בקיר, הוא נקרא בפינו ה'מלוכלכים'. דלתו נפתחה כלפי מטה, מבעד לה השלכנו את הבגדים המלוכלכים. בשליש התחתון של הארגז היה פתח אוורור עגול, למען שחרר את האדים הרעים. עבורי היו המלוכלכים מקום מסעיר של סוד, מאגר כתמים ורפש מסתורי. הארון היה לי כאל קדום, אליו מקריבים את קורבנות הבגדים המוכתמים.

7

בפינת האמבטיה עמדה מכונת הכביסה, קטנה ומותאמת למידותיו הזעירות של החדר. המכונה היתה לי ככן לניסיונותי המדעיים, ניסיונות ילדות מגוחכים אך מלאי תשוקת דעת סוערת. לימים כשידעתי לקרוא, קראתי ספר על לואי פסטר. דמותו הפעימה את דמיוני, ואני החלטתי לבנות לי מעבדה באמבטיה. בתחילה ציירתי ציורי מכשירים, אחר כך ניסיתי לקרוא בספרים. קראתי על ניסוי עם גרגר של קאלי, והלכתי לחפש חנות בבה אוכל לקנות לי אבקה. הדבקתי גרגר לפיסת שעווה, נתתי לצמד לצוף בכוס של מים. ראיתי את מסלול הצבע הסגול, קו חזק שהלך והתמוסס במים. לניסוי הבא היה דרוש לי נייר לקמוס, ואני הלכתי לבית המרקחת ברחוב האר"י וביקשתיו מהרוקח. הרוקח זעם וגירשני מהחנות, באתי הביתה נזוף מבלי דעת על מה. לימים נודע לי כי בנו של הרוקח, היה כימאי שנהרג בפיצוץ במעבדה.

8

אשובה נא אל הראי, אספר את אשר אירע לי למולו כעשר שנים מאוחר יותר. נער מתבגר הייתי, ובו בחנתי את פני המשתנים. יום אחד התבוננתי בשפמי, עליו היתה גאוותי והוא אף היה מקור שם כינויי. לפתע הבחנתי בשערות זקני, הפכו מפלומה דקה לזקנקן מגוחך. לקחתי מספריים קטנות, גזרתי את ביכורי זקני. יצאתי וסיפרתי על כך בגאווה לאימי, היא חרדה פן מעתה יצמח הזקן עוד ועוד. לא הבנתי לחרדתה, שמחתי בתגלחתי.

9

גופי הלך והשתנה, הופיעו פצעי בגרותי. לא רבים היו פצעי הפנים, אך המעטים היו גדולים ומליאי מוגלה. יום אחד עמדתי מול המראה, בחנתי מכל צד פצע עסיסי. בשתי אצבעות אחזתי בו, לחצתי חזק – עד כאב. קרום הפצע נפרץ, צינור לבן של מוגלה ניתזה על המראה. בלוע הפצע הפעור, ניבטה טיפה של דם. הבטתי בסנטרי המחורר, ומחשבה מוזרה הסתלסלה בי. 'לו יכול הייתי לפתוח את פני, להסיר את מכסה הפרצוף. הייתי מנקה אותו מבפנים, מכל שיירי המוגלה והפצעים.'

10

באמבט שבביתי היתה רק מראה אחת, תלויה מעל הכיור. ילד קטן הייתי והמציאות לי כעובדה מוגמרת, בבית סבא וסבתא ישנם חדרי מראות פלאיים ובבית הורי חדר פשוט אחד.

11

כך היו הדברים עד למלחמת ששת הימים, עד למלחמה בה נהרג אבא. לאחר המלחמה עברו עלי כמה וכמה שנים, בהם הייתי כאחוז הלם ולא הבנתי את אשר אירע. ילד בן שש הייתי, גם ילד בן שש יכול להיות אחוז הלם. אחר כארבע שנים, התחלתי אט אט להרגיש. אני זוכר יום זיכרון אחד, אנחנו הולכים בשביל בבית הקברות. לפתע, באחת, ללא התראה וללא סיבה ניכרת, התוודעתי למותו של אבא. תהום נפערה לרגלי, נפלתי אליה גורר אחרי את השמים שקרסו כאוהל שניסעו יתדותיו. רגלי נשמטו, מישהו אחז בי ותמך. באו ימים כואבים, הרביתי לצייר את אבא. שוב ושוב על פי תמונה גדולה, תמונה שמצאתי בבית. יום אחד לא הלכתי לבית הספר, נטיתי מדרכי אל גינה הסמוכה לביתי. שם ישבתי וציירתי, שוב ושוב את פניו של אבא. אישה חלפה על המדרכה מאחורי, פנתה אלי ואמרה:

-         'ילד, אתה מצייר מאוד יפה. אבל, למה אתה לא הולך לבית הספר?'

התעלמתי ממנה והמשכתי לצייר, שנים רבות נקפני ליבי על ההתעלמות. אולי אם הייתי עונה לה, הייתי מבקע את בועת הבדידות שעטפה אותי. אולי היא היתה שולחת את ידה אלי, אולי...

אך אני לא עניתי, התעלמתי והמשכתי לצייר. לפתע עלתה בי מחשבה, יכולתי להרגיש את צמיגותה בתוכי. 'אם גם במראת האמבטיה שלנו נלכדו המראות, שמא אוכל לשוב ולראות את אבא? כל כך קשה לי לשחזר את דמותו, ואולי היא מונחת בקרן זווית ועלי רק לשלוח ידי וליטול אותה.' אך אל מחשבה זו, קמה אחרת וגם ניצבה. 'הלא באמבטיה אצל סבתא ישנן שתי מראות, והן שיצרו את אינסוף החדרים. אצלנו ישנה רק אחת, ואיפה ילכדו המראות?!' רוחי נפלה, ציירתי עוד ציור בקווים עבים ושחורים.   

12

שבתי אל ביתי, ימים רבים ניקרה בי מחשבת המראה. אולי בכל זאת נשבו בה המראות, ורק חסר הכלי כדי להגיע אליהם.

13

הגיע יום הולדתי, כמה וכמה חברים הוזמנו לביתי. אמא הכינה ג'לי אדום, מאכל תאווה באותם הימים. דודי אחי אימי הקרין שקופיות, חד חידות של מקום לחברי. בתום המסיבה ישבתי בחדרי על מיטתי, התחלתי פותח את המתנות. היה לי מי שהביא לי ספר, היה מי שהביא מטוס להרכבה. אך מכל המתנות אחת הסעירה את רוחי, חבר אחד הביא לי מראה. היתה זו מראה קטנה ועגולה, אליה היה מצורף פתק בכתב עילג: 'למשה. שתוכל לסנוור את המורים בשיעור'. מיהרתי לשים את המראה בכיסי, קמתי ממקומי ורציתי לצאת מהחדר. אחותי הקטנה קראה אחרי:

-         'אבל יש עוד מתנות.'

-         'אני חייב לשירותים. עוד מעט נמשיך.'

-         'אני יכולה לפתוח בינתיים?'

ה'לא' כבר עמד לשוני, אך שמטתי אותו ואמרתי –

-         'בסדר'.

נכנסתי לחדר השירותים, הטלתי את מימי ומיהרתי לצאת. נכנסתי לחדר האמבטיה, נעלתי את הדלת מאחרי. הוצאתי את המראה מכיסי, הבטתי בה וראיתי את פני. המראה היתה קטנה, וכך גם פני שהשתקפו בה. עמדתי מול המראה שמעל הכיור, כיוונתי את המראה הקטנה אל מולה. כמה וכמה הטיות הייתי צריך להטותה, אך לבסוף מצאתי את אשר חיפשתי. בזווית מסוימת, נראו המוני מראות משתקפות זו בזו. אף כאן נפרש טור אינסופי, רק איבריו קטנים וזעירים יותר. 'האם אפשר גם כאן להיכנס אל החדרים?' 'האם אוכל להיכנס אל חדר קטן כל כך?' 'האם למרות שלא היתה מראה למולה, קלטה מראת האמבטיה את המראות שניבטו למולה?' שאלות רבות עטו עלי לטורדני, ואני דחיתי אותן מעם פני. שאלה אחרת העסיקה אותי, איך אנסה להיכנס למראת הכיור כשעלי לאחוז בידי את מראת המתנה? הנעתי את ידי לאחור, עד שהגיעה – באותה הזווית – אל דופן ארון 'המלוכלכים'. אם אצליח לתלות את המראה על הדופן, אוכל להתקדם אל השלב הבא.

14

יצאתי מהשירותים וחזרתי אל  חדרי, אחותי ישבה על המיטה וחבילת פלסטלינה פתוחה בידה. היא לשה כדורים מהנחשים הצבעוניים, כתמים מרוחים עיטרו את מיטתי. באו בי מילים של כעס על פתיחת מתנתי, התווספו אליהן כאלה הרועמות על לכלוך מיטתי. אלו ואלו נסוגו, אל מול מחשבת ראי חדשה שצצה בי. מיהרתי אל המיטה, תלשתי חצי נחש של פלסטלינה כחולה. שבתי ויצאתי מחדרי, שבתי ונכנסתי אל חדר האמבטיה. הוצאתי את המראה מכיסי, הדבקתי אותה למלוכלכים בעזרת פיסה של פלסטלינה. שבתי והבטתי במראת הכיור, טור אינסופי של חדרי אמבטיה זעירים ניבט אלי. נשמתי עמוקות, הכנתי את עצמי אל השלב השני.

15

הושטתי יד רועדת אל עבר מראת הכיור, התחושה הצמיגה הרכה והמוכרת פגשה את ידי. היד עברה אל מעבר למסך הזכוכית, ואני ידעתי כי סיכויי למצוא את מראות אבא גברו.

16

הוצאתי את ידי מהמראה, והכנתי עצמי להיכנס אליה.  עליתי על שפת האמבטיה, ומשם שלחתי את ראשי אל המראה. ראשי חצה את הגבול, עיני ראו את קבוצת החדרים הראשונה. ראיתי בה את אמא את אחותי ואת עצמי, הבנתי כי כדי לראות את אבא אצטרך ללכת מרחק רב בחלל הזמן של המראה. אך דבר אחד עודדני, מפאת מראת המתנה הקטנה הייתי אף אני במראה זעיר קומה. לפתע נפלה המראה הקטנה, אחיזת הפלסטלינה לא הספיקה לה. ללא מחשבה בפעולה תולדת אינסטינקט, מיהרתי להוציא את ראשי מתוך המראה. מה טוב שכך עשיתי, מי יודע מה היה קורה לו התמהמהתי. אף כך הרגשתי איך המראה סוגרת על צוארי, לאחר שנמלטתי ניכר סימן אדום סביבו. רכנתי להרים את המראה, לדאבוני ראיתי סדק מכוער שפצע אותה. על דופן ה'מלוכלכים' נותר כתם כחול, למרות ניסיונותי לא הצלחתי להסירו כליל. יצאתי מהאמבטיה ושבתי אל חדרי, צוארי כואב ורוחי שוב נפולה. הורדתי את המתנות ועטיפותיהן ממיטתי, השתרעתי עליה ונעצתי מבטי בתקרה. אימי נכנסה אל החדר, הבחינה בפס האדום סביב צוארי – ונחרדה.

-         'מה קרה? צריך ללכת לרופא שיראה את זה. או למגן דוד אדום.'

מחשבותי היו פזורות, בקושי כינסתי אותן כדי להשיב לה. מלמלתי משהו שדחה את דבריה, המשכתי לבהות בתקרה עד שמצאתי מוצא.

17

מצאתי מוצא, אך ביצועו היה מסובך. כמה שנים לפני כן קיבלתי מתנה מסבא מנתניה, מתנת פדיון האפיקומן. ערכת כלי עבודה לילדים, פטיש צבת מברג ומסמרים. על אחורי מראת המתנה היה מתלה, אמרתי אתלה אותה על דופן ה'מלוכלכים'. אך הייתי צריך למצוא שעה שאהיה לבד בבית, כדי שלא ישמע קול הלמות פטישי. גם את החור שיעשה המסמר בדופן הארון, צריך יהיה להסתיר בדרך כל שהיא. ידעתי כי ההמתנה תהיה קשה, אך כוח רצוני יחזק ממנה.

18

ימים רבים חיכיתי, עד שהגיעה שעתי. אימי הלכה עם אחותי, ואני נותרתי לבד בבית. לקחתי את המראה, צירפתי את כלי עבודתי ונכנסתי לאמבטיה. למרות שהייתי לבד בבית, סגרתי את הדלת – כמעט, לא לגמרי. הצמדתי את המראה לדופן הארון, חיפשתי את הנקודה ממנה ישתקפו החדרים. כשמצאתי סימנתי את הנקודה עם חוד המסמר, לקחתי את הפטיש ונעצתי את המסמר. תליתי את מראת המתנה הסדוקה, ושוב הכנתי את עצמי להיכנס אל מראת האמבט.

19

הפעם נכנסתי בשלום, מוצא את עצמי קטן כבהשתקפות מראת המתנה. מתחתי את איברי החדשים, מוצא חדווה וחרדה בגודלי הזעיר. התחלתי במסע, עובר מחדר אל חדר. בחדרים רבים וראשונים, מצאתי את אימי את אחותי ואת עצמי. המשכתי ללכת, משארכה הדרך הפכה הליכתי לריצה. רגלי נזכרו בריצות שרצתי עם אבא על חוף ימה של נתניה, ליבי נזכר באות הניצחון שמצאתי במעמקי הארון. היה זה דגל משולש שניתן לאבא, על ניצחונו בריצה למרחקים ארוכים. הוא הופיע כנציג של אליצור, אגדה מעורפלת עלתה בי כי היה זה במכביה. רצתי רצתי דרך ארוכה, צמאתי ועצרתי לשתות מברזי אחד מחדרי האמבטיה. פתאום חל שינוי, כפעם בפעם הופיע דודי אח אימי במראה. הבנתי כי הגעתי לשנה שאחרי המלחמה, השנה בה גר דודי עימנו כדי להקל ממכאובנו. לפתע החלו להופיע אנשים נוספים בחדרי האמבטיה, דודַי אחי אבי וסבתא מנתניה – אמו. עצרתי נושף ומתנשף, והבנתי כי הגעתי לימי השבעה. רטטים מוזרים אחזו בגופי, הרגשתי בזרמי חשמל הממלאים את גופי. חיפשתי מוצא, פתיחת פתח כדי לתת להם פורקן. באותם שבעה הימים הרחיקוני מביתי, ורה בת דוד אבי לקחה אותי לטייל בגנים. עתה הייתי סמוך ונראה, אומנם רק בחדר האמבטיה אך בכל זאת בתוך זמן השבעה.

20

הלכתי לאיטי, עובר את נהר הסמבטיון שהפריד בין העולם שאחרי המלחמה לזה שלפניה. לא ידעתי היכן בדיוק עובר הגבול, אך אימה גדולה נפלה עלי. מצאתי את עצמי נושם ונושף במהירות הרבה, הפעם לא מפאת ריצה שקיצרה את נשימתי. עצרתי, עצמתי את עיני ותמכתי עצמי בקיר. לפתע באה החלטה בליבי, בעיניים עצומות התחלתי לרוץ, נחבטתי בקירות ובדלתות, למרות מכותי לא הפסקתי לרוץ. רצתי עוד ועוד, עד שכלו כוחותי ונפלתי על הרצפה. התהפכתי על גבי, ושכבתי כך עד ששבה אלי נשימתי. פקחתי את עיני, מיד נרעדתי בראותי את אבא. הוא עמד מול המראה, סירק את מחלפות ראשו הארוכות. אבא אהב את עצמו ואת גופו, אפשר היה לראות זאת מהאופן בו הביט אל עצמו. עמדתי ונעצתי בו את מבטִי, קשה היה לי להתיקו. בכח ניערתי עצמי, ידעתי כי משימתי עוד לא שלמה. ראשית רציתי למקום את החדר בציר הזמן, לדעת עד לאן רצתי. בחדר הסמוך ראיתי את אימי, אוחזת בי ושוטפת את פני. ידה הקיפה את חזי, את בטני השעינה על שפץ הכיור. בטני נזכרה בתחושה, בשפה הלוחצת עליה. הבנתי כי הגעתי עד כשנתיים לפני המלחמה, הייתי בחדר זה כבן ארבע. התחלתי לחזור, דרך ארוכה היתה לפני. לא ידעתי כיצד זורם הזמן כאן, ידעתי כי באמבט החיצון יש לי זמן מוגבל עד שתשובנה אימי ואחותי. הלכתי מהר, לרוץ כבר לא היה לי כח. הרבה מראות עברתי, מראות אבא צבטו את ליבי מראה אחר מראה. לפתע עצרתי בפליאה, את המראה אשר ראיתי זכרתי במעורפל. אבא עמד מול המראה, צבע את פניו בגווני כחול ותכלת. היה זה בפורים, הוא חיפש את עצמו לתקופה הכחולה של פיקאסו ואת אמא לתקופה הורודה. דומני כי היתה זו השנה, בה אותי הוא חיפש לנמר. ריח צבעי האיפור שלו בא באפי, ופער בי עוד מערות של זיכרון. קשה היה לי לעזוב את החדר הזה, רציתי לסמן אותו – ולא ידעתי כיצד.

21

המשכתי בדרכי, רגלי כואבות וראשי סחרחר. איבדתי את תחושת הזמן, אפילו את הכח ואת הרצון לעצור ולשתות מים. לפתע מצאתי את אשר ביקשתי, את החדר אותו יצאתי לחפש. אבא עמד במדיו, בחן בקפידה את מצחו. המצח היה פצוע, פצע מכוער עוטה קרום שחור של דם קרוש. היה זה ביקורו האחרון בבית, לאחר שהצליח להתגייס. הביקור חרוט בליבי, אותו יצאתי לחפש. אני זוכר כי אמר שנפצע באימון, מצחו נחבט בתקרת הטנק. עתה ראיתיו מתבונן בפצעו, שולח את ידו לטפל בו. בצפורנו גרד את המעטה השחור, רציתי לצעוק אליו ולעצור בעדו. רציתי לומר לו כי אסור להסיר את המעטה, כי אם יסירו ייתכן ותישאר לו צלקת. הבחנתי בחוסר הפשר של רצוני, וטעם חמוץ מריר עלה במעלה גרוני.

22

לפתע, בדחף בלתי נשלט, רצתי אל עבר אבא. דמות המראה שלי היתה דמות גמדית, אל מול דמותו שהיתה בגודל טבעי. אחזתי בשולי מכנסי המדים, והתחלתי לטפס מעלה מעלה. הייתי טוב בטיפוס, ועד מהרה הגעתי אל כיס המכנס. הרגשתי בו את קשיות הארנק, הוא הארנק שהוחזר אלינו לאחר מותו. הוא הארנק בו מצאתי את הפתק, פתק הצוואה אותו כתב לנו סמוך למותו. המשכתי לטפס, עברתי את החגורה והגעתי אל החולצה. ריח זיעתו עלה באפי, נשמתי עמוקות בניסיון לשמרו עימדי. בהגיעי עד לצוואר, מצאתי את הדיסקית ואת שרשרתה. היא הדיסקית שחציה הגיע אלינו לאחר המלחמה, עקבות לסיפור הפציעה. הגעתי אל פניו של אבא, הן היו כהות שיזוף ומכוסות זיפי זקן. עצרתי לרגע, העברתי ידי בליטוף על שפתיו. אחר טיפסתי במעלה האף, הנפתי רגלי אל מעבר לגשר הגבות. ייצבתי את עצמי, עומד אל מול הפצע שבמצח. מקרוב היה הפצע מפחיד, אבא כבר הסיר את מכסהו הקרומי. בור אדום פעור, הרגשתי את הכאב בראשי שלי. לרגע לא ידעתי מה אעשה עכשיו, אך ליבי שדחפני עד הלום המשיך להובילני. את אשר עשיתי למראה, עשיתי עתה עם פצעו של אבא. באתי אל תוך הפצע, באתי אל תוך אבי.

23

לרגע אחזה בי הבהלה, ביקשתי לצעוק אך לא הצלחתי. אחר התרגלתי אל המראות ואל התחושות, ובהלתי התחלפה בתחושות אחרות. חכמי הדורות הורונו, המחשבות שוכנות בראש והרגשות מקומן בלב. אינני נמנה על החכמים, רק על אשר ראו עיני אוכל להעיד. בתוך הלבן והאדום, באו בי בלילות זרמים של מחשבות ושל רגשות. איך ידעתי להבחין ביניהם? אינני יודע להסביר אך ההבחנה היתה חדה כתער. אינני יכול למלל את הרגשות, ואפילו לא את המחשבות. רק הסער והפרץ באו בי, משברים וגלים עברו עלי. למקצבי הרי הגלים ירדתי ועליתי, לא יכול הייתי לצאת גם אם הייתי יכול – לא רציתי. האם התנגשו הזרמים אלה באלה? או הצטרפו כולם למוסיקה אחת? לא ידעתי, למרות שאימצתי כל שייר מכוחותי לנסות ולהבחין. לפתע גלשתי בצינורות, אבא השתעל – ואני מצאתי עצמי מוטח אל המראה.

24

החלקתי מהמראה אל הכיור, טיפסתי ועמדתי על שפתו. קשה היתה עלי הפרידה, מהתמונה האחרונה. לפתע החלה התמונה קורמת עוד וגידים, תמונות אחרות נסבכו בה. נזכרתי כי לפני שפנה אבא לאמבטיה לטפל בפצעו, ישבנו יחדיו על ספת הסאלון והוא חיבקני בזרועותיו. ידעתי כי אני רוצה יותר מכל להגיע אל התמונה הזאת, לא ידעתי אם יש באפשרותי לעשות זאת. הסאלון היה מחוץ למרחב המראה, רק במרחב הזה ידעתי איך להגיע אל התמונות. עמדתי על שפת הכיור וחשבתי, מעולם לא הרגשתי את מאמץ המחשבה כבאותה שעה. אבא חיבר את מכונת הגילוח לשקע שבקיר, החל לגלח את זיפי זקנו. אז באה בי המחשבה, ידעתי כי היא מסוכנת ויכולה לעלות לי בחיי. אך התשוקה היתה עזה כמוות, ואני לא עמדתי בפניה.

25

אבא סיים להתגלח, הוציא את תקע המכונה מהשקע. טיפסתי על כונן מברשות השיניים, קפצתי ונתליתי על אחד מחורי השקע. אימצתי את שרירי ידי, התרוממתי וניסיתי להיכנס אל החור. אפילו לגודלי הזעיר, היה החור קטן מידי. שוב באו בי נחשולי היאוש, אך אל מולם זעקה גדולה ומרה – 'אני מוכרח'. תחבתי את ראשי אל עבר החור, דחפתי ולא הרפיתי. והנה, אשר אירע למראה קרה לי עצמי, הייתי לנוזל למחצה, נלושתי כפלסטלינה והצלחתי לתחוב את עצמי אל החור.

26

חשיכה גדולה שררה בפנים, רק אור קלוש הגיע מחורי השקע. התחלתי להתקדם לאורך חוטי החשמל, מתלכלך ונשרט מכל אשר סבבני. הגעתי לפרשת דרכים, בחרתי על פי השערתי את הדרך המוליכה אל הסלון. חולצתי נקרעה, הרגשתי בשריטה כאובה הנמתחת לרוחב כתפי. המשכתי להתקדם, מקווה כי תכה בי מכה של חשמל. אחר שעה ארוכה, הגעתי אל קיר הסלון. הגעתי אל שקע שבקיר, הערכתי כי אשר הרדיו מחובר אליו. השקע היה בתקע, היה עלי להוציאו כדי שאוכל להגיע אל הסלון. רדיו מלבני גדול עמד בסלון ביתנו, שעות של האזנה קסומה ביליתי לידו. עתה היה עלי למצוא את הדרך, כיצד לדחוף החוצה את התקע שחברו אל החשמל. קרעתי פיסה מחולצתי השסועה, שלפתי את סיכת הראש בה אחוזה היתה כיפתי. מתחתי את הבד על פני שיני הברזל של התקע, בעזרת הסיכה התחלתי לדחוף. אינני יודע מנין בא בי הכח, אך אחר פרק של זמן ניתק התקע ונפל אל החדר. דרך אחד החורים שנפערו, יצאתי אל סלון ביתי.

27

עמדתי על השולחן הנושא את הרדיו, ניערתי את האבק והוא צנח על לאיטו על השולחן. למה הלכתי בדרך חתחתים שכזאת? מדוע לא יצאתי מהאמבטיה וצעדתי מספר צעדים עד לסלון? ידעתי כי אילו בחרתי בדרך הקלה, לא הייתי יכול להגיע אל מראות הקדומים. עתה שזחלתי דרך הקיר, מצאתי את עצמי באותה נקודת זמן קפואה אותה הותרתי באמבטיה. אבא עמד מול הראי וטיפל בפצעו, אני עמדתי בסלון הריק. איך להזיז את הגלגל אחורנית, איך להחזיר את אבא אל הספה עליה ישב לפני כן וחיבקני? עמדתי אובד עצות, מחשבותי זורמות בתוכי כזרמי חשמל מכאיבים. הייתי כעומד וגבו אל הקיר, ללא מוצא ועם הכרח לפעול. ניגשתי אל הרדיו, ראשית שבתי ותקעתי את התקע בשקע. המשימה לא היתה קלה, בגודלי העכשווי היה לי התקע כמשא כבד עד מאוד. מזיע ועייף עמדתי מול הכפתור הימני, סיבובו הדליק את אורות הרדיו הפנימיים והחיה את קולו. שוב הייתי צריך לאמץ את כל כוחותי, לסובב את הכפתור שגודלו כמחצית גופי. הכפתור סבב לאיטו, השמיע קול תיקוק שנתן אות לקולות הרדיו לבקוע. הקריין סיפר על הידרדרות המצב, על הכנות הצבא והעורף. עתה עברתי אל הכפתור השמאלי, עמדתי למולו ונשמתי עמוקות. אינני יודע מניין באה בי ההכרה כי כך אזיז את הזמן אחורנית, היתה זו פשוט השראה שהניעה את ידי. התחלתי לסובב את כפתור התחנות לאחור, מחוגו ירד בסולם המספרים. אלא שבמקום לנוע מתחנה לתחנה, נע הרדיו לאחור בזמן. אם קודם שמעתי יומן שבסביבות ארבע, עתה שמעתי את זה של שלוש. הסתובבתי לאחור, על הספה ישב אבא ואני חבוק בזרועותיו.  

28

קרבתי אל שתי הדמויות היושבות על הספה, עמדתי לידי והתבוננתי. גם עתה בכותבי את הסיפור, עשרות שנים לאחר שהתרחשו המאורעות, עדיין רושם השעה בליבי. גם עתה ביכולתי להעיד: מעולם לא התבוננתי במבט כה ארוך, מעולם לא הייתי שרוי בשעה כה שליווה ושלימה. כמה תמונות הכילה הספה הזאת, ספת הסלון שעם לילה היתה נפתחת והופכת למיטתם של אבא ושל אמא. במיוחד היו זכורים לי הבקרים, בהם באתי להעיר את אבא שאיחר ללכת לישון. הייתי עולה על גבו, רוכב בנסיונות להעירו. תמונה אחרת היתה תמונה של תמונה, דומני כי דודי עמד לצלם אותי ואת אחותי. הושבתי על הספה, את אחותי שהיתה כבת שנתיים הושיבו בחיקי. אמא שהקפידה על ניקיון הבית, פרשה נייר עיתון מתחת לנעלי. כך הן נשענו על הספה, ולא לכלכו את בד ציפויה. עמדתי כך, לא שבע מגמוע את המראה. ראיתי אותי משחק בשרשרת הדיסקית של אבא, אבא בוחש בשערות ראשי.

29

לפתע ננערתי, שמעתי קולות ליד דלת הכניסה. אמי ואחותי שבו הביתה, עלי היה להשיב את הבית לקדמותו. קפצתי במהירות מהספה, רצתי לחדר האמבטיה. הדלת היתה כמעט סגורה. במאמץ רב הדפתי אותה מעט, נכנסתי דרך החריץ. עם כניסתי הרגשתי מתיחה נוראה בתוכי, באחת שבתי לממדי הרגילים. המראה הקטנה היתה תלויה על קיר המלוכלכים, מיהרתי להורידה ולשלוף את המסמר עליו היתה תלויה. החור שנותר נראה לי כחור ענק, מה אעשה אם אמא תבחין בו? סביבו היה כתם כחלחל, שהוסיף חרדה על חרדתי. מכל מקום תחבתי את המראה ואת המסמר לכיסי, פתחתי את הדלת ורצתי אל הסלון. המפתח כבר הסתובב בחור המנעול, אמי ואחותי נכנסו הביתה. עיני הבחינה באבק לבן ליד הרדיו, כבר לא היה לי זמן לנקותו. והספה – במקום בו עמדתי ליד עצמי, היו כתמי עקבות נעליים קטנים. אומנם קטנים, אך כתמיהם שהצטרפו לכתם אחד – ניכרו עד מאוד או כך לפחות חשבתי. הייתי צריך לפרוש עיתון, לא לעלות כך בנעלי על המיטה. מתיחות נוראה הרגשתי בתוכי, האצליח לנקות את הלכלוך או לפחות להסתירו?