השיניים [12]

השיניים

 

1

 

בכל ערב לפני השינה, היה סבא אברהם מוציא את שיניו התותבות מפיו. הוא הניח אותן בכוס מים ליד מיטתו, ושם את פניו הנפולים על הכרית. הפנים שאיבדו את צורתם, הפחידו אותי מהצד האחד וריתקו אותי ממשנהו. לפני שנרדמתי היו דמיונותי משחקים עם דמות פרצופו של סבא, לשים אותן לצורות שונות ומשונות. לעיתים אם ארכה השעה עד שנרדמתי, עברתי מפניו של סבא לפנים אחרות וערכתי בהן את ניסויי. לפעמים ניסיתי זאת על פני שלי, כפי שזכרתי אותן מהמראה. בדרך כלל לא דיבר סבא לאחר שהוציא את שיניו, אך לעיתים תקף עליו הצורך והוא אמר דבר. אז היתה חגיגת המטמורפוזות משתוללת, שכן הקול ללא שיניו היה זר ומוזר. קולו של סבא היה רדיופוני, ואכן נישא בשיעוריו מעל גלי הרדיו. הקול הזה הפך לקול מעוות, מטיל אימה ומשעשע כאחת. לאחר צירוף שכזה בין המראה ובין הקול, היו דמיונות מיטתי טרופים ומטורפים. הקולות והתמונות התלכדו בהם בתוכי, הופכים משך וחלל לעיסה בלולה.

 

2

 

מרחוב ביתי – רחוב מרכוס – יצא רחוב דישראלי, שם שכן מוסד הילדים 'מוצא'. הבית הערבי המעוטר רמז לגלגולי המקום, ושם המוסד רמז לגלגוליו שלו. את המוסד ניהלו אסתר ובן ציון, שהיו ידידים כקרובים למשפחתנו. בן ציון היה משיירי ממוספרי היד, שהפך לאיש חינוך לילדים הפליטים ששרדו. אסתר היתה בת העיר טלז', עירה של סבתי לאה שהיתה לה כאחות. בגלגולים שרק את קצוותיהם ידעתי, נקשרו גם אבי ודודי אל המוסד. בצעירותם הדריכו בו, דודי מצא בו את האישה אשר נשא לאישה. בקישורי הקשרים הגיעו סבי וסבתי מירושלים דרך קשריהם לאסתר ובן ציון, לנפוש בקיץ בבית סבתי שבנתניה. בדרכים מדרכים שונות שאינני יודע אם קשורות או לא, הכיר אבא את אמא ונשא אותה לאישה. לאסתר ובן ציון היו שני ילדים, שמות נקראו להם המרמזים לחורבן ולתחיה. לאחר שנהרג אבא במלחמה, היה לי בנם אבנר למעין חבר בוגר וחונך. הוא הזמינני לביתו, הראה לי את צפונות חדרו. אני זוכר כי אחז בידו מגילה דמויית קלף, שרף את קצותיה כדי לשוות להם מראה עתיק מוצל מאש. אבנר היה פעיל בצופים, ניסה להביאני גם אני אליהם. כשגברתי על פחדי המלחמה, הלכתי לתנועת נוער אחרת. אבנר נתן לי עניבת תכלת משלו, שנים היתה עניבתי שונה מעניבותיהם הכחולות של חברי. יום אחד קיבלתי משכנַי שגדלו אופניים, אבנר התחיל ללמדני לרכב עליהם. באותם הימים כבר גדל והיה לאיש צעיר, בליל הסדר התארח עם ארוסתו היפה בבית סבתי לאה. אני זוכר את פגישתי האחרונה עמו, ברחוב הגדול הסמוך לרחובותינו. אבנר הפציר בי כי לא אתבייש, וכי אבוא לבקרו בביתו. לא הספקתי לבקרו ולא לסיים ללמוד לרכב על אופניים, אבנר נפל במלחמה הגדולה, המכונה מלחמת יום הכיפורים.

 

3

 

מלחמת יום הכיפורים, היתה עבורי המלחמה שאחרי המלחמה. פצעים שקרמו עור גלד דקיק, שבו ונפערו והגלו מוגלה. במלחמה הזאת – ואני ילד בין שתים עשרה, התחלתי לכתוב שירים. כמה רגעי אימה נחרטו בי מהמלחמה הזאת, ראשיתם באזעקה באמצע יום הכיפורים. לבנים וחיוורים חזרנו מבית הכנסת אל בית דודי, שם ירדנו אל המקלט. אמא מיהרה לתת לי ביסקוויט וכוס מיץ, למרות שהתכוונתי לצום לקראת בר המצווה שלי. בערב באו לקרוא לדודי, אני זוכר את החייל העומד בפתח: 'אתה חושב שניתן לך להישאר?' אמר, וליבי פרפר באימה. באו ימים של האפלה, אני זוכר עצמי מגשש עם סבא את דרכנו לבית הכנסת ליד בית דודי בו שהינו. רגע הפקיעה היה עבורי הרגע, בו הודיע הרדיו לראשונה על מספר ההרוגים. דף נייר מקומט כתוב בעיפרון בכתב שחלקו דהה, מצאתי במחברת השירים הראשונה שלי:

שש מאות חמישים ושישה

מספר

שש מאות חמישים ושישה. גוף, ידיים, רגליים.

שש מאות חמישים ושישה. נשמה טהורה, נשמה גדולה, נשמה גיבורה, נשמה שידעה לצחוק, לאהוב, לבכות.

שש מאות חמישים ושישה. נשמה שנלחמה, שנלחמת על אף שנלקחה.

שש מאות חמישים ושישה. נשמה שלי.

אחר כך כתבתי שיר על אבנר:

גבוה היה ותמיר

בשפמו הוא גרד לו תדיר.

עמד ופניו אל הקיר

פגזים וקליעים שרו שיר.

אסף הוא את כל פיקודיו

הכניסם אל אותו המוצב.

עמד הוא גלוי מול הלועות

שרצו הם אותנו למחות.

הם לקחו לי אומנם את חייו

את ליבו שהיה לב זהב.

אבל הוא עצמו, האני שלו

נשאר

ביני ובינו.

אחר כך כתבתי שיר על אבא:

על קברך עמדתי נדהם

על קברך זה הזב דם

שפתי רטטו

ברכי פקו

וברטט אצבעי

כתבתי שם:

אַבִּי.

 

4

 

אחזור כמה שנים לאחור, בין שתי המלחמות. מידי פעם הזמינו אסתר ובן ציון את אחותי ואותי אל המוסד, לחגיגות הצגות וטכסי סיום. פעם אחת שכזאת היתה הרת גורל.

ישבנו באולם שבמוסד, ילדי המוסד אחותי ואני. בחלק הראשון של הערב הוצגו הצגות, אבנר כיכב בהן וגלגל אותנו בצחוק. החלק השני היה החלק הרציני, הוא נפתח בדברי ברכה של איש חלוף בחליפה וחובש מגבעת שחורה. היה זה האדון יפה – מנהל היכל שלמה, שהיה מקושר בדרך זו או אחרת לבן ציון ולמוסד. האיש האריך בדיבורו, דעתי שלי נדדה ממנו והלאה. אלא שלפתע אירע דבר שקטע את שיממון הנאום, שיניו התותבות נשלפו מפיו. כל ילדי המוסד ישבו דמומים ולא הוציאו הגה, ורק שני ילדים פרצו בצחוק פרוע. אינני יודע מה עלה בגורל צחוק אחותי, אך צחוקי שלי פקע והלך כשפקעיו נפקעים לעוד ועוד פקעים. לא הצלחתי לעצור את הצחוק, הוא הפך לצחוק אחר שלי לא היתה כל שליטה עליו. ראיתי את אם הבית קרבה אלי, אישה גדולה ושבוסה בשביס. היא פילסה את דרכה עד שהגיעה אל מושבי, אחזה בזרועי והרימה אותי ממקומי. 'אני לא מכאן' גמגמתי בין פרצי צחוק אחרונים, היא לא שמעה או לא שעתה אלי. היא נשאה אותי בזרועי, הרגשתי כאילו אני מרחף ורגלי לא נוגעות ברצפה. יצאנו מהאולם אל הפרוזדור רחב הידיים, ממנו אל המדרגות החיצוניות. מתחת לגרם המדרגות היה חדרה של אם הבית, היא פתחה את דלתו ודחפה אותי לתוכו. בטרם הספקתי להתאושש נעלה את הדלת אחרי, מצאתי את עצמי בקיטון החשוך. אינני מן האמיצים, מיני אז ועד היום פחדים שונים טורפים את ליבי. אך באותה שעה שלווה גדולה היתה נסוכה עלי, נהניתי מההרפתקה המוזרה ולא חשתי כל פחד. לאחר שהתרגלו עיני לחשיכה, סקרתי את החדרון ואת תכולתו. על מדפים רבים מונחים היו חומרי ניקוי, נורות וכלי עבודה שונים. על השולחן ראיתי שקית חומה, הצצתי לתוכה וגיליתי בה את הסוכריות של אם הבית. בכל פעם שבאנו לבקר במוסד, היתה אם הבית מכבדת אותנו מסוכריותיה. היו אלה סוכריות עגולות צהובות, לאחר שרוככו במציצה ונלעסו – התפשט טעם מתוק ועסיסי בחלל הפה. לקחתי סוכריה אחת והכנסתי אותה לפי, תוך כדי מציצה צפו בי מחשבות ותהיות. 'הן אם הבית מכירה אותנו מביקורנו, אם כן מדוע נהגה בי כאילו הייתי אחד מילדי המוסד? הרי לא ייתכן שתיקח אורח ותכלא אותו בחדרה, משהו מוזר קרה כאן.' הסוכריה התרככה בפי, מפאת לחץ לשוני ושיני החלה לאבד את צורתה הכדורית. הגברתי את הלחץ על הסוכריה, הרגשתי כי העובר על הסוכריה עובר עלי. הייתי כסבא לאחר שהוציא את שיניו התותבות מפיו, באותה שעה עוד לא הבנתי את פשר הדברים.

 

5

 

אינני יודע כמה זמן עבר, אך לפתע נפתחה הדלת. אם הבית התבוננה בי במבט קשה, ניסיתי לבלוע את שיירי הסוכריה מבלי שהיא תרגיש.

-         'מה קרה לך? כך מתנהגים?!'

-         'אני לא יודע' גמגמתי, 'הצחוק פתאום התפרץ מתוכי'.

-         'צריך לדעת לשלוט בו, אפילו אם לשם כך תנשוך את עצמך עד זוב דם.'

מלמלתי משהו כמו 'אני אשתדל בפעם הבאה', כשליבי תוהה שוב 'האם היא חושבת שאני מכאן?'

-         'עלה לחדר שלך. יביאו לך את האוכל לשם. היום לא תאכל עם כולם.'

'היא חושבת שאני מכאן' אמר ליבי, ולהפתעתי לא נחרדתי מכך. יצאתי מהקיטון ועליתי לחדרי, מצאתי את מיטתי ואת חפצי. אחר שעה קלה הגיעה אחת מבנות קבוצתי, הביאה לי את ארוחת הערב.

-         'זה היה כל כך מצחיק' אמרה, 'בקושי התאפקתי מלהצטרף אליך.'

-         'אבל הצלחת' אמרתי בעצב, 'ואני לא הצלחתי'.

הכל היה טבעי כל כך, ביום הזה ובבאים אחריו. הייתי אחד מילדי המוסד, למרות שידעתי את עברי וזכרתי את המעבר. מידי פעם הלכתי ועברתי על פני ביתי שברחוב הסמוך, יודע כי הוא ביתי ויודע כי ביתי במוסד. פעם אפילו עברתי על פני אחותי, יודע את אחוותנו ובכל זאת חולף על פניה.

 

6

 

השנה בה התחוללה מלחמת יום הכיפורים החלה באותות ובסימנים, הרגשתי בהם אך לא ידעתי לפענחם. בראש השנה הלכנו כל ילדי המוסד להתפלל בבית הכנסת שבשכונה, הוא בית הכנסת שבן ציון ממייסדיו וממנהיגיו. בית הכנסת היה נמוך תקרה ויפה רהיטים, על הקיר נקבע לוח זיכרון לנופלים מבין בני השכונה. קוביות מתכת מוזהבות, כל אחת ושמה החקוק עליה. ראיתי את קובייתו של אבא, וגעגועים עזים פקדוני. אבנר היה התוקע בשופר, תקיעותיו צלולות ומום אין בהן. אלא שהחל מסדרת התקיעות השניה, אירע דבר מוזר שצבט את ליבי. יותר ממוזרותו כשהיא לעצמה, מוזר היה לי כי אין איש מלבדי שהרגיש במוזרות. התוקע הקריא 'תקיעה. שברים. תרועה' ואבנר תקע – שברים. שברים. שברים. כל שבעים הקולות היו שברים, למרות הקראת המקריא וללא שאיש מהקהל שם ליבו לכך. ניגשתי לבן ציון ונגעתי בזרועו, הוא הביט בי בעיניו הטובות.

-         'למה אבנר תוקע רק שברים?' שאלתי.

בן ציון ליטף את ראשי, נאנח אנחה עמוקה ואמר:

-         'ה' יעזור מוישלה'.

 

7

 

ביום הכיפורים קרה גם כן מאורע מוזר, אות שאז לא הצלחתי להבינו. שוב הלכנו לבית הכנסת השכונתי, שהיה לנו בית חם לתפילותינו. בן ציון עבר לפני התיבה, בקולו המופלא עגול הלמד והעמוק. הוא פתח בתפילת כל נדרי, ומיתרי לבבי רטטו לקולו.

כל נדרי

ואסרי

ושבועי

וחרמי

וקונמי

וקנוסי

וכינויי

דאנדרנא

ודאשתבענא

ודאחרימנא

ודאסרנא על נפשתנא

מיום כיפורים שעבר

מיום כיפורים שעבר

מיום כיפורים שעבר

קולו של בן ציון נתקע כתקליט סדוק, ומכאן ועד סוף תפילת כל נדרי חזר על שלוש המילים הללו. קול אחר שבקע – כך נדמה היה לי – מפיה של ציפור העץ שבעיטורי ארון הקודש, המשיך את מילות התפילה עד תומן. הצירוף בין קולו הגברי המושהה של בן ציון ובין קול הציפור הנשי הממשיך בזרימת המילים -  פגע בליבי כמדקרות חרב. בתום התפילה צעדנו מבית הכנסת בחזרה אל המוסד, קרבתי אל בן ציון ומשכתי בשרוול הקיטל שלו:

-         'למה עצרת ב'מיום כיפורים שעבר'?  למה חזרת על המילים הללו כל כך הרבה פעמים?'

בן ציון ליטף את ראשי, נאנח אנחה עמוקה ואמר:

-         'ה' יעזור מוישלה'.

 

8

 

אזעקת יום הכיפורים החרידה את ליבי, והימים שאחריה היו לימי אימה עבורי. לבושתי שבתי להרטיב במיטתי, מנסה בבקרים לחפות על חרפתי. אסתר קראה לי לביתם, הושיבה אותי בכורסה לצידה. קולה היה עדין ונעים, העברית שבפיה יפה להפליא.

-         'שמעתי שיש לך בעיה של הרטבה'.

-         'כן' אמרתי, לא חש כל מבוכה בפניה.

-         'אתה חושב שזה קשור למלחמה?'

-         'לא יודע' אמרתי, מרגיש את שפתי התחתונה רועדת.

-         'מישהו במשפחה נהרג במלחמה הקודמת?'

שתקתי. לא ידעתי מה יקרה אם אספר לה על אבא, הרי היא הכירה אותו טוב מאוד. היא הכירה אותי כבנו, מכירה את אמא ואת אחותי. מה יקרה אם יתנגשו שני הסיפורים. אסתר הבחינה במבוכת שתיקתי, והמשיכה בעדינות:

-         'לא צריך להתרגש מההרטבה. זה קורה, וזה יעבור. הילדים לועגים לך?'

-         'לא... זה בסדר'.

-         'אינני אומרת שהימים האלה קלים...'

-         'איפה אבנר?' שאלתי.

-         'הוא בדרום...'

-         'המלחמה שם קשה?'

אסתר ליטפה את ראשי, נאנחה אנחה עמוקה ואמרה:

- 'ה' יעזור מוישלה.'

 

9

 

באמצע ההקפות בשמחת תורה, באו שני אנשים וקראו לבן ציון כי יצא איתם החוצה. בערב נודע לנו כי אבנר נהרג. מיעי התהפכו בקרבי, סיפורי התערבבו, רציתי לחזור אל חיי הראשונים ולא יכולתי. באחד מימי השבעה עמדתי ליד גדר ביתם של אסתר ובן ציון, התבוננתי בהמוני האנשים שבאו לנחמם. מונית עצרה ליד פתח הבנין, סבתי לאה יצאה ממנה. רציתי לרוץ אליה, לחבקה ולהרגיש את זרועותיה עוטפות אותי. כעין מסך שקוף הבדיל ביני לבינה, לא הצלחתי לעבור אותו.

 

10

 

המלחמה הסתיימה, וחיינו חזרו לשגרתם. בשבתות היה יושב עימנו בן ציון, שר זמירות בקולו המופלא. חיפשתי את היגון בקול, אך הוא הטמין אותו בסתרי מסתרים. לא הבנתי כיצד הוא מצליח להחביא את כאבו, חיפשתיו עוד ועוד ולא מצאתיו. אינני יודע למה, אך החיפוש הזה טרף את ליבי. עלה בי רעיון עוועים, כמעט ואתבייש לספרו. ניסיתי לרשום את מספר ידו של בן ציון, המספר שקועקע על זרועו. שלוש ספרות כבר היו לי, חסרו לי עוד שלוש. רשמתי את אשר מצאתי על פתק, החבאתי אותו מתחת למזרוני. אחר כמה שבועות הצלחתי להבחין בעוד שתי ספרות, אחר שבוע נוסף – השלמתי את המספר. חסכתי את דמי הכיס שלי, הלכתי עם כספי לבית הדואר שברחוב שופן. בקול רועד ביקשתי אסימון, פקיד הדואר נתן לי את המטבע המחורר. ליד בית הדואר עמד טלפון ציבורי, שלשלתי לחריץ את האסימון. חייגתי את מספר ידו של בן ציון כפי שכתוב היה בפתקי, ליבי דפק מהתרגשות. קול איש עייף ענה לי:

-         'כן'.

לרגע גמגמתי ולא הצלחתי להוציא מילים מפי, הקול גער בי בחזרו על עצמו:

-         'כן'.

-         'אני רציתי לשאול משהו...'

-         'כן'.

-         'איפה מחביא בן ציון את הצער שלו?'

-         'מה?!'

-         'איפה מחביא בן ציון את הצער שלו?' שבתי ושאלתי.

השפופרת נטרקה, ואני לא שמעתי את התשובה.

 

11

 

הגיעה עת בר המצווה שלי, בן ציון הכין אותי לקריאת התורה. הוא לימדני את הטעמים, עזר לי לכתוב דרשה. בשבת בר המצווה הלכתי אתו לבית הכנסת, כל חברי מהמוסד מקיפים אותנו בחיבה. כנראה בגלל קישורי המשפחות, הזמינו בן ציון ואסתר את סבא אברהם סבתא לאה את אמי ואת אחותי. בליבי הייתי עימם, אך המסך השקוף עוד הפריד בינינו. קראתי את הפרשה ללא מתום, דרשתי את הדרשה אשר כתבתי. ליבי בכה בשני חדרים, באחד על העדרו של אבא, ובשני על כי רחקתי מבני משפחתי. אך בכי החדר השני לווה בתקווה, עוד מעט ותסתיים המשימה – אוכל לחזור אל בני ביתי.

 

12

 

בשבת בר המצווה לא הלכתי לתנועת הנוער, בשבת שאחריה שבתי והלכתי. לא בקלות קניתי בה את חברותי, צריך הייתי להתגבר על קשיים מקשיים שונים. היו בי פחדי שנשאתי בליבי מילדותי, היו קשיים חדשים כילד מהמוסד. סמוך למלחמת יום הכיפורים, עזר לי אבנר לגבור על חרדותי. הוא בצעירותו חבר היה בצופים, אני הלכתי עם חברי לבני עקיבא. למרות זאת דחפני ללכת, נתן לי עניבה שחסרה לי. עניבתו עניבת הצופים צבעה היה תכלת, עניבות על חברי היו כחולות. השוני גרם לי למכאובים, למרות זאת לא ויתרתי על תכלתי – אף כשהציעו לי מדריכי להחליפה. לאחר מותו של אבנר גברה דבקותי בעניבתי, מזכרת זיכרון מאיש שהיה יקר לי. גם באותה שבת נמצאו קטנים וגדולים, לועגים לגוון השונה של עניבתי ושלי.

 

13

 

בצאת השבת בא אורח חשוב לסניף התנועה, הרב גורן שהיה רב הצבא ורב המדינה. כולנו נאספנו בבית הכנסת, והרב גורן עלה על הבימה והחל לדבר. הוא נשען על עמוד התפילה של שליח הציבור, הזדקף, נופף בידיו ושוב נשען על העמוד. דיבורו היה נלהב וקטוע, התבוננתי בהשתוממות בדמותו התזזיתית. לפתע – כשהוא נשען על העמוד – הגיע לשיא של דיבור, נישא להזדקף. העמוד נשמט ונפל על הרצפה, הרב גורן התגלגל אחריו.

כל יושבי האולם פרצו בצחוק פרוע, התגלגלו בצווחות וקריאות משונות. המדריך שלי רץ אל הרב גורן ועזר לקום, מדריך אחר ניסה להסות את הילדים הצוחקים. אני ישבתי על מקומי, פי קפוץ ולא נפצח בצחוק. אך הצחוק היה בקרבי, זרם בזרמים ובמערבולות. הרגשתי אותו גואה בגלי ענק, המאיימים לפרוץ את סכר שיני המהודקות. ידי נכנסו אל תוכי, כחולצה שהופכים את שרווליה. בתוכי הן ניסו לתפוס את זרמי הצחוק, לעזור לי להכניעם. הרגשתי כי אני מאדים מרוב מאמץ, כי פני תופחות מהתנפחות הגלים. עוד רגע ונכנעתי, עוד רגע והצטרפתי למחולות הצחוק. לפתח שמעתי קולות מוזרים מתוך בטני, כקולות נקישה ונגיסה. הקולות גברו, הסתכלתי סביבי לראות כי איש לא שם ליבו אלי ואל רעשי. ככל שגברו הקולות מבפנים, הרגשתי בהקלה מלחץ הזרמים. המהומה עוד המשיכה, הרב גורן לא יכול היה לדבר והמדריכים ניסו להשקיט את המרעישים ולרצותו כאחת. הנגיסות בתוכי המשיכו, הרגשתי כאילו התרוקן כל תוכי ונותרתי כמעטפת בלבד. לפתע גאה בי קבס, ידעתי כי עוד רגע ואקיא. מיהרתי וקמתי על רגלי, יצאתי בריצה מאולם בית הכנסת. ירדתי במהירות במדרגות, יצאתי אל הגינה. שם בפינה חבויה, התרתי לעצמי לפתוח את פי. יחד עם זורמת הקיא, נפלט החוצה עצם גדול. לא ידעתי מה הוא, ולרגע חייב הייתי להניח לעצמי להירגע. נשמתי עמוקות, מחיתי בגב ידי את פי. אז הבחנתי בין הנוזלים אשר הקאתי, במערכת של שיניים תותבות.

 

 

 

14

 

פניתי אל עבר השער, הייתי קל כפי שלא הייתי מעולם. הרגשתי מקפץ כבלון מלא אוויר. היה פיתוי עז להתמכר לתחושת הריחוף, אך פני היו מועדות הביתה. עליתי ברחוב עזה ופניתי בברודי, דרך הרב ברלין הגעתי לז'בוטינסקי. במורד רחוב מרכוס ירדתי, לא פניתי לרחוב דישראלי. המשכתי לרדת ברחוב מרכוס, פניתי לשביל המוביל למספר 14. עליתי את שבעים ושתיים המדרגות, הוצאתי מכיסי את המפתח ופתחתי את הדלת. אמרתי שלום לאימי ולאחותי, פניתי אל חדרי והטלתי את עצמי על המיטה. שלווה גדולה ירדה עלי, ידעתי כי השלמתי את המשימה.