על שני מושגים של חירות [פרשת משפטים] [9]

על שני מושגים של חירות [פרשת משפטים]

 

אילו בא לפני אותו נכרי שבא אל שמאי ואל הלל, והיה אומר לי למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, מה הייתי אומר לו? הייתי אומר לו: היה בן חורין, זאת כל התורה כולה, ואידך - זיל גמור.

פרשת השבוע שלנו, מהווה נדבך חשוב, בבניית תודעת החירות של לומדי התורה. זהו הקובץ המשפטי הראשון המושם בפני בני ישראל, והוא פותח באחת מפרשיות החירות:

 

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.

אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

 

אפשר היה לפתוח את מערכת המשפטים באופנים מאופנים שונים, התורה בחרה לפתוח אותה בתורת החופש. הבחירה הזאת מורה - לדעתי - על ראשוניותו של ערך החירות. בואו ונתבונן במושג החופש. ישעיהו ברלין, כותב כך במסתו 'שני מושגים של חירות':

 

כפייתו של אדם הריהי שלילת החופש ממנו... כמעט כל הוגה-מוסר בהיסטוריה האנושית שיבח את החופש... כה גמיש הוא מונח זה, עד כי נראה שמעטים הפירושים שבכוחו לעמוד בפניהם. אין בדעתי לדון לא בהיסטוריה של מילה פושטת ולובשת צורה זאת, ולא בלמעלה ממאתיים משמעיה שהועלו על הכתב על ידי היסטוריונים של רעיונות. אני מבקש לבחון לא יותר מאשר שניים מבין משמעים אלה - אולם אותם שהם המרכזיים, שהיסטוריה אנושית ארוכה עומדת מאחוריהם, ומעז אני לומר, עוד תעמוד.

הראשון מבין משמעים פוליטיים אלה של חופש או חירות אכנהו המשמע ה'שלילי', כרוך בתשובה על השאלה 'מהו התחום אשר במסגרתו מניחים ל'מושא' - אדם או קיבוץ של בני אדם - או צריך להניח לו, לעשות או להיות מה שיכול הוא לעשות או להיות, בלא התערבות על ידי זולתו?'. השני, שאותו אכנה המשמע ה'חיובי', כרוך בתשובה על השאלה, כרוך בתשובה על השאלה 'מהו או מיהו מקור השליטה או ההתערבות היכולות לגזור כי מישהו יעשה או יהיה משהו, ולא דבר אחר?'.

 

אם נבחן את הפרשה שלנו לאור שתי השאלות השונות, נגלה כמה דברים מעניינים. השאלה הראשונה מובילה אותנו לשאול: לאחר שהעבד משתחרר, לאחר שמתבטלת התערבות זולתו בחייו, לאן הוא יוצא? מהו אותו מרחב חיים המסומן בדיבר: 'יצא לחפשי?' כאילו ש'חפשי' הוא מקום שאליו יוצאים. השאלה השנייה מובילה אותנו לשאול שאלה אחרת: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו ליבו לשעבד אדם? לגזור כי הוא יהיה עבד ולא משהו אחר?!

כל אחת מהשאלות הללו, מובילה לפרשנות שונה של רציעת אוזנו של מי שבחר שלא לצאת לחופשי. אם הדגש של הפרשה הוא היציאה אל החופש, הרי הרציעה היא רציעת אוזנו של מי שמוותר על מרחב החירות. חיים של חופש הם החיים הראויים, וויתור עליהם הוא עבירה על חוק החיוּת, עבירה שיש עימה קלון.

אם הדגש הוא ההתערבות הכוחנית של אדם בחיי זולתו, הרי הרציעה היא רציעת אוזנו של מי שהוא עצמו ולא אחר מתערב בחיי עצמו ומטה אותם אל העבדות. כפי שעל פי התורה יש איסור של אדם להרוג את עצמו, כך יש איסור למכור את עצמו לעבדות או לבחור להמשיך בחיי עבדות. הכוחניות האלימה יכולה להיות גם של האני ביחס לעצמו.

מאחר ופתחנו בהתבוננויות שונות על הפרשה מבעד למושגי חירות שונים, בואו ונוסיף עוד שני מושגי חירות. מושג החירות של הפילוסוף הצרפתי סרטר, הוא מושג פתוח. אדם עומד מול הכרעה, וכל האפשרויות פתוחות לפניו. אין כל מערכת סיבתית המובילה לפעול כך ולא אחרת. גם מהותו שלו לא מובילה להכרעה, כיוון שאין מהות קודמת לפעולה. הקיום קודם למהות. לעומת זאת, מושג החירות של שפינוזה הפוך. חירות היא ההכרח לפעול לפי מהותו של הפועל, ללא התערבות של כל גורם זר.

בואו ונקרא את הפרשה לפי כל אחד ממושגי החירות הללו. על פי מושג החירות של סרטר, יהא פשר הפרשה כזה: אדם איבד את חירותו, את היכולת לבחור בחירות שונות, והיה לעבד שרבו כופה עליו פעולה כזאת ולא אחרת. בשנה השביעית הוא יוצא לחופשי, שב לטריטוריה של חירות בה כל האפשרויות פתוחות. על פי כללי המשחק, אם אדוניו נתן לו אישה, הוא יוצא בגפו. אם אמור יאמר העבד, אהבתי את אשתי, לא אצא לחופשי, אזי הוא נרצע. הויתור על חיים של חירות, על אפשרות הבחירה, הוא חטא על פי תמונת העולם הזאת, חטא שקלון בצידו המתבטא ברציעת האוזן. על פי מושג החירות של שפינוזה, הסיפור הוא שונה בתכלית: העבד עומד לצאת לחופשי, אבל הוא אוהב את אשתו. הוא בוחר לפעול לפי הכרח שמכריח אותו הלב, הוא בוחר בעבדות עולם - עם אשתו. הרציעה מסמנת אותו: זה האיש שלבו הכריח אותו לחיות עם אשתו בעבדות ולא לבדו בחירות. הסימן הזה איננו קלון, הוא מורה על מהותו של האיש. ייתכן והאיש שמח בסימן הזה, כחתן וככלה השמחים בטבעת המסמנת את החישוקים בהם בחרו לחשק את חייהם. על פי תמונת עולם זו, הבחירה בחישוק הנובעת מהמהות, היא החירות וחייה הם חיי חופש.

החירות היא מאבני היסוד של הזהות היהודית. בתורה, החירות איננה רק אידיאה מופשטת, אלא תולדה של ניסיון חיים: 'וזכרת כי עבד היית במצרים...' פשרים שונים למושג החירות, חלקם - כמו הפשר של סרטר מול הפשר של שפינוזה - הפוכים זה לזה. האם יש מכנה משותף לכל הפשרים? אינני יודע. דבר אחד נראה לי ברור: מי שהחירות מפעמת בלבו, לא יוכל להשלים עם תופעת העבדות. עבדות פושטת צורה ולובשת צורה בכל דור ודור. היום המושג אולי לא מתפקד, אבל התופעה רווחת. השימוש שעושה אדם באדם, בחברו, בבן משפחתו, בעובד במשרדו - הוא עבדות. ראיית אדם כאמצעי למטרה, כ'משאב אנושי' - הוא עבדות. איש החירות סולד מכל אלה, לא נותן לאחרים לכוף אותו באזיקי מושגים שכאלה, וודאי שנזהר שלא להציב אחרים בבתי סוהר מושגיים שכאלה.