התמונה [13]

התמונה

 

1

 

בתום מסע חיפושי אחר מותו של אבא, כתבתי אותו בקיצור עצור. העברתי אותו לאריאל שהיה תלמיד של אבא באותם הימים, ועימו הוא מצא את דרכו אל אחד מעורכי העיתון. הוחלט לפרסם את הסיפור, ואני התבקשתי לצרף אליו תמונה. 'תמונה שלך עם אביך' אמר לי העורך, ואני גלגלתי בזיכרוני את מעט התמונות שיש לי. הבחירה לא היתה קשה, תמונה אחת צפה ועלתה בי. בתמונה אני עם אמי ואבי על חוף ימה של נתניה, כולנו בבגדי ים. אבא נושא אותי על זרועותיו, אמא עומדת לצידו. בהעלותי את התמונה בזיכרוני, חשתי את מגע חזהו הרחב של אבא. מיהרתי לחפש את התמונה בין תמונותי, מצאתי אותה והתבוננתי בה ארוכות. אחר שבחנתי כל פרט ופרט שבה, נפניתי לחשוב על הבעיה שניצבה בפני. אמא נרתעה מפני כל חשיפה של עולמה ברבים, רוחה לא היתה נוחה גם מפרסום סיפורי. ידעתי שפרסום תמונתה ועוד בבגד ים, יפריע לה עד מאוד. חשבתי בליבי מה אעשה, ועצה נעורה בקרבי. פתחתי מגירה והוצאתי ממנה מספרים, אמרתי אגזור את התמונה. אשלח אל העיתון את מחצית התמונה, וכשיחזירו לי אותה אשוב ואדביק את החלקים. כיוון שבתמונה עמדה אמא בריחוק מה מאבא, יכולתי לגזור בקו ישר ופשוט. אמרתי ועשיתי, גזרתי את התמונה לשתיים. לחרדתי קרא דבר, שצבט בליבי צביטה של כאב. משפת התמונה הפצועה, נשפכו כל צבעי הלבן שחור ואפור שלה. היא נותרה כמעטפה שקופה וריקה, על השולחן נקוותה שלולית צבע דלוחה. ליבי זעק מכאב, אויה מה היה לי. כה מעטות התמונות של עם אבא, אחת מיוחדת היתה לי ועתה אבדה. אספתי את הנוזל החיוור לתוך קופסה, הנחתי אותו עם קליפת התמונה. מי יודע אולי אמצא עצה, אולי אצליח לרפא את התמונה.

 

2

 

מסבב הסיבות סיבב את אשר סיבב, למחרת סיפרה לי אמא כי הגברת קריין מתה. שנים ארוכות לא שמעתי עליה דבר, לא הייתי בסביבה בה אדע על אשר ארע לה. 'הייתי בשבעה' אמרה לי אמא, וליבי ניתר בקרבי. הגברת קריין היתה שכנה של סבי וסבתי בירושלים, גרה בקומה העליונה מול ביתה של המורה לפסנתר. ישובים היינו בסעודת שבת בביתי, רעייתי ילדי ואימי שבאה לשבות עימנו. וכך בגלגולי השיחה, אמרה אימי: 'הגברת קריין מתה'.

על הגברת קריין לא ידעתי דבר, רק ראיתי אותה בחדר המדרגות ולעיתים רחוקות בביתה. על הגברת קריין לא ידעתי דבר, אך דמותה התקשרה בתוכי במעין מורפולוגיה פנימית בדמותה של הדודה רבקה דודת אימי. המשותף היה הן בצורה החיצונית והן בקול. הצורה החיצונית כללה תווי פנים מזרח אירופאים, לא רוסיים אלא פולניים. תווי הפנים נשתנו ברבות הימים, עקב התבגרות ותזונה שגדשה את התוך על קווי המתאר והגבול. הקול קול עדין שנימת טרוניה תמידית שזורה בו, תולדת סבל חריף מתקופת מלחמת העולם השניה ותסכול אפור בשנים שאחריה. על הדודה רבקה סיפרה לי אמא כי עברו שנים קשות במלחמה הגדולה, עבדה במפעל למזרונים. היא הצליחה לשרוד ולהציל גם את אימה, יותר לא ידעתי עליה. אבל הידיעה הזאת הפכה גדושה יותר ויותר, בכל פגישה שפגשתי אותה. לאחר מות סבתי, נותרה הדודה רבקה האחרונה בעולם שקראה לי 'מוישלה'. כל קריאה שכזאת הפכה את מיעי, ולשה מחדש את דמותה שבתוכי. הדמות הנילושה מתלכדת עם הגברת קריין, וכך אני יודע אף אותה. לא הרי הידיעות על הדודה רבקה כהרי הידיעות על הגברת קריין, שהרי הן נילושות ומאבדות צורתן. אך משהו נותר בתוכי, ומשהו הרי הוא דבר ולא ריק.

 

3

 

על הגברת קריין לא ידעתי דבר, על בעלה – האדון קריין – מעט יותר. האדון קריין היה צלם, זכרוני הראשון הוא מסדרת תמונות שהוא צילם אותי. עד היום בידי מסגרת קרטון מקופלת כאקורדיון, צבעה כעין התכלת הבהירה. יש בה מקום לשש תמונות, רק ארבע מהן נותרו בידי. דומני כי אני נראה בהן בגיל ארבע, לראשי כיפה סרוגה קטנה ועליה דמויות אנשים אוחזים זה ביד זה כבמחול. בתמונה אחת אני אוחז בפנקס ובעט, נראה ככותב דבר על הדף. בתמונה שניה אני אוחז בשפופרת של טלפון צעצוע, בשלישית מביט וכאילו מבקש לומר דבר. בתמונה האחרונה אני אוחז בחשבונייה, פי פתוח אולי סופר או פותר תרגיל. את שלוש התמונות הראשונות אני מכיר רק מתוכן, את הרביעית – גם מהזיכרון. זיכרון עמום של החשבונייה, תחושת הכדורים בידי.

שנים לאחר מכן, משהתארסתי לרעייתי, חזרתי אל הסטודיו של האדון קריין. רציתי להצטלם הצטלמות מסורתית, וכך הבאתי רעייתי אל האדון קריין. עד היום בידי מסגרת קרטון מקופלת כאקורדיון, צבעה אדום בוהק. יש בה מקום לשש תמונות, חמש מהן נותרו בידי. רעייתי מופיעה בהן בשערה הארוך, אני – זקן עוטות פני. בשתיים מהתמונות אנחנו מופיעים יחד, ביתר לחוד. לאחר שפיתח האדון קריין את התמונות, הוא ליטש אותן ומחק פצעים מפנינו.

אני זוכר את האדון קריין, אך בכל תמונות הזיכרון פניו מוסתרות מאחורי המצלמה. היתה לי הרגשה כי את חיותו הוא יונק מדמויות האנשים אותם הוא מצלם.

 

4

 

דודי אחי אימי היה באותן שנים של ילדותי איש ידיעת הארץ. את כל המקומות בהם היה צילם, ואת הצילומים הפך לשקופיות. אני את זוכר את השקופיות מוקרנות על קיר הסלון בבית סבא וסבתא, על קיר הסלון של בית הורי, ומאוחר יותר משנישא – על קיר סלון ביתו. התמונות פצעו את קיר החדר, הפליגו למרחקים מופלאים הרבה מעבר למרחב הצר בו התנהלו חיי. פעם אחת הקרין דודי שקופיות בסלון בית סבא וסבתא, אבא היה שם וצפה עמו בהן. לאחר שעה קלה יצאו שניהם, ורק אני נותרתי בחדר עם המקרן. אל המקרן חוברה מחסנית של שקופיות, שהיתה נעה על מסילה עם לחיצת כפתור. זרוע ברזל היתה אוחזת בשקופית, מובילה אותה אל קידמת פנס האור. עמדתי ליד המכונה המסתורית, שהטילה את התמונה על הקיר. בדחף רע שאיני יודע מקורו ופשרו, לקחתי את השקופית המוארת ושמתי אותה בכיסי. מיהרתי לחדר השירותים, סגרתי את הדלת וישבתי על האסלה. לאחר שנרגעה נשימתי, טיפסתי על האסלה וממנה אל החלל שהיה חדרי הסודי. שם הטמנתי את השקופית, בין שאר אוצרותי המוצפנים. כשיצאתי מצאתי את אבא ואת דודי מחפשים את השקופית, לשאלתם עניתי כי אינני יודע מה היה לה. שנים רבות נקפני ליבי על הרעה אשר עשיתי, אך בצידה של הנקיפה השמיע קולי קול אחר. רק בזכות רעתי השתמרה בי תמונת הזיכרון, ומה מעטות תמונות הזיכרון של אבא שבאמתחת תודעתי. אם רק בזכות רעתי עוד תמונת אבא בתוכי, הריני מאשר את הרעה ולא אמחקנה מתוכי.

 

5

 

בבית סבתא היתה מרפסת שיצאה מהחדר השינה, ובה ארון בו היו מיני חפצים שונים ומשונים. בין החפצים מצאתי מצלמה ישנה, שנראה היה כי מזמן פסקה מלעבוד. שונה היתה המצלמה הזאת מהמצלמות אותן הכרתי, צורתה מלבנית כקופסה. עדשתה לא בלטה החוצה, והיא בצבעה החום כאילו כינסה פנימה את כל הבולט במצלמות שהכרתי. ידעתי כי לזאת 'מצלמה' יקרא, ושינוי הצורה הפעימני. כאילו הרגשתי ברזי המהות המשתמרת, אך כשהצורה פושטת עצמה ולובשת אחרת במקומה.

 

6

 

באותם הימים עוד לא היינו רוויים בסרטים, ויכולים היינו להתפעל מאשר היום היה טפל בעיננו. בין התמונה לבין הסרט היה הסרטון, מעין רצף של שקופיות שיצר סיפור. בימי ההולדת שהיו עורכים לנו חברנו, היה סרטון שכזה מהווה שיא גואה של האירוע. סובב לו הסרט מתמונה לתמונה, ותום שבנו מרותק בגלגולי הסיפור. חידוש גדול היה בימי ההולדת של חברי מיכאל, להוריו היתה מסרטה ובה היו מסריטים לנו סרטים נעים. בכל שנה היינו רואים כמה סרטי השמן והרזה, פלא התנועה על קיר הסלון הפעים אותנו עד מאוד.

 

7

 

לקולנוע בקושי הלכנו, מסיבות שונות ומגוונות. השנים היו שנים שלאחר המלחמה, לאחר מותו של אבא בקרב על ירושלים. נימה של אבל משוכה היתה על חיינו, למרות המאמצים הרבים להצפינה. זכור לי ערב אחד, בו לקחוני השכנים לבית הקולנוע. הסרט היה על ילד המטפל בנשר פצוע, ולאחר החלמתו מחליט לשחררו. הילד שנקשר אל הנשר, מתקשה לתת לו ללכת. תמונת הנשר העף אל השמים, צבטה בליבי ונחרטה בו.

 

8

 

הטלוויזיה הגיעה לארץ, בשנים הראשונות לא היה מכשיר בביתי  -  רק בבית השכנים ובבית סבא וסבתא. פעם בשבוע היינו יורדים אל השכנים, לאחר שהתרחצנו ולבשנו פיג'מות. הסדרה היתה 'משפחה שכזאת', על שלושה ילדים שאיבדו את הוריהם בתאונה. דודם הבודד מאמץ אותם, ומנסה לבנות מחדש – משפחה.

אחד הפרקים נחרט בזיכרוני. הדוד מנסה להתמודד עם אי הסדר שהשתרר בביתו, מאז הגיעו הילדים והחלו לפרוע את סדריו. הוא קרא לילדים והודיע להם, על חוקי משחק חדשים בבית. כל חפץ או משחק שימצא שלא במקומו, יוחרם ויושם בארגז שיוחד לכך. לאט לאט מתחילים המשחקים והחפצים למלא את הארגז, ואווירת נכאים משתררת בבית. הדברים מגיעים כמעט עד משבר, כשבובתה האהובה של הילדה נמצאת מוטלת על הספה. לאחר התלבטות מחליט הדוד, כי החוק גובר והבובה מוטלת אל הארגז. והנה יום אחד מגיע הילד אל דודו, ובידו חפת זהב של שרוול חולצת דודו שמצא על השטיח. הדוד מודה לו ולוקח את החפת, וממהר לחברו לחולצתו. אך הילד מתבונן בו בעיניים חודרות, ושואל האם לפי החוק לא צריך לשים את החפת בארגז. עתה מכיר הדוד כי החוק הוא חוק פוגע ורע, וכל החפצים והמשחקים חוזרים אל הילדים.

 

9

 

באותן השנים היינו הרבה בבית סבא וסבתא בירושלים, ושם היינו רואים סרטים ותוכניות בטלוויזיה. שלוש נקודות זיכרון מפעמות בי, מאותן שעות ערב בסלון של סבא וסבתא.

נקודת הזיכרון הראשונה היא סרט, היום נראה לי כי לא התאים לגילי. איש הלך ברחוב, ולפתע דבקו רגליו לזפת המדרכה שלא יבשה. חברו מנסה למשוך ולחלץ אותו, אך לשווא. החבר הולך לקרוא לעזרה, ובינתיים האיש שוקע והולך. החבר נתקל בחומות הבירוקרטיה, טובע בסבך ולא מצליח להציל את חברו שנעלם במעמקי המדרכה.

בילדותי הייתי הולך מידי בוקר אל הגן, עולה במעלה רחוב מרכוס ואחר פונה והולך ברחוב ז'בוטינסקי רחב הידיים. בעוברי על פני השגרירות הבלגית, הייתי דורך את צעדי בזהירות. הסיבה לכך היתה וודאות שאינני יודע מניין באה בי, כי מתחת לפני המדרכה במקום זה בדיוק שוכנים התינוקות בטרם יבואו לעולם. פחדתי כי אם אדרוך בגסות על המדרכה, אפגע בעוללים הרכים.

בניין השגרירות הבלגית שבה את דמיוני, ומיני אז ועד היום אני חולם להיכנס פעם לתוכו. השגריר היה איש גבה קומה וחזותו אירופאית, שהיה צועד בבקרים לפני ביתו בבגדי לבן כשהוא קורא בעיתון שבידו. אז עוד טרם ידעתי כי בלגיה, היא ארץ הולדתו של אבי.

פעם אחת פגעה מכונית באישה זקנה שחצתה את הכביש מול השגרירות. האישה שכבה על הכביש, ודם ניגר מראשה. איש אחד רכן עליה, שמעתי אותו אומר לה: 'אל תפחדי, אני רופא.'

 

 

10

 

נקודת הזיכרון השניה, היא משחק הכדורסל בו ניצחה מכבי את צ.ס.ק.א הרוסית. ישבתי וראיתי את המשחק עם סבתא, רוסיה היתה ארץ מולדתה. סבתא געשה ורגשה עם המשחק, דמעות זלגו על לחייה. יותר משהתבוננתי במשחק, הסתכלתי בפליאה בסבתא. בשלב מסויים קפצה סבתא מהכורסה עליה ישבה, וכששבה ונחתה עליה נשברה הכורסה.

התרגשותה של סבתא קשורה גם לנקודת הזיכרון השלישית, אז ישבתי וראיתי סרט על העיר קוצק. אני זוכר רק תמונה סטטית של בית לבן וגג אפור, ואת סבתא עוזבת בכעס את הסלון. נהרות מילותיה זרמו, קוצפות ושוצפות על חסידי קוצק. 'יפה מאוד, הם עזבו את הבית וישבו שם חודשים ושנים, מפקירים את המשפחות שלהם.'

 

11

 

שנים רבות שמעתי טיפי מילים, על סרט המונח בארון בתינו. את הסרט צילם חבר של אבא, כאשר אני הייתי בן שנתיים. באותם הימים מסרטה היתה מכשיר נדיר, והסרט היה אירוע יוצא דופן. לאחר שנהרג אבא במלחמה, מוטל היה הסרט בארון כאבן שאין לה הופכין. הכאב שבהשתקפות ללא המשתקף הותיר את הסרט במעגל קסמים מוגן, שנים ועוד שנים ועוד. המסרטה שהתאימה לסרט הפכה לישנה ונדירה, וכבר קשה היה למצוא אחת ולצפות בו עימה. עד שבגרתי והייתי לאיש. יום אחד לקחתי את הסרט בהיחבא, והבאתיו למעבדת הצילום. במעבדה המירו את הסרט הנדיר למצוי, אף הוסיפו לו פס של קול. באתי לביתי וצפיתי בסרט, דמות אבא קמה וגם ניצבה. ראיתי אותו מחבק אותי ומנשק, ראיתי גם את אימי. ראיתי כיצד הלבישו לי מעיל, ראיתי כיצד פרצתי בבכי כי ידעתי שמעיל משמעו טיול וכאן משמעו היה רק צילום. ראיתי כיצד עושים לי אמבטיה, ראיתי את כל אשר נעשה כדי שיראה. אך מעל לכל ראיתי את אבא, בתמונות הנעות היחידות שיש לי ממנו.

 

12

 

 גלי הזמן גואים ונסוגים, מכוח העקבות והזיכרונות. באלבום התמונות של סבא וסבתא, מודבקות תמונות המשיבות את הזמן הקדום על פני המאוחר. הנה תמונה של סבתא בטלז', בסטודיו של צלם העיר. תפאורת אוניה, והיא יושבת בה כמפליגה בים. והנה תמונת סבא בילדותו, לפני כמעט מאה שנים. סבא הפעוט אוחז בידו סוס עץ, הוא סיפר לי כי קבלו לאחר שבכה ולא רצה להצטלם עם בני המשפחה.

סבא לא היה איש של נוסטלגיה, את עברו מחק ביד חזקה. בכל זאת מידי פעם היו מציפות אותו תמונות עברו, אז היה אומר בהתפעלות: 'כאילו שיש לי מצלמה בפנים, את הכל אני רואה כמו חי.'

 

13

 

הגברת קריין מתה. שנים ארוכות לא שמעתי עליה דבר, לא הייתי בסביבה בה אדע על אשר ארע לה. אימי סיפרה אל מותה, 'הייתי בשבעה' אמרה לי.

-         'ישב שם הבן, איתן...'

עם שהזכירה אמא את השם, קפץ אלי זיכרונו מהמעמקים. לא זיכרון ברור, רק תמונה עמומה מאוד. ובכל זאת -  משהו לאחוז בו.

-         '...אמרתי לו שהוא נולד בזכותך.'

הבטתי באימי, תולה בה מבט תמה.

-         'לאחר שנולדת, הזמנו את האדון קריין לצלם אותך.'

סדרת התמונות מהאלבום החום צפה ועלתה בי. אני תינוק בן כמה ימים, מוטל במיטה, או נישא בידי אבא.

-         '... הוא כל כך התלהב, אמר שרוצה גם הוא עוד ילד. בדקתי עם איתן את תאריך לידתו, ממש תשעה חודשים אחרי שאתה נולדת.'

 

14

 

מסבב הסיבות סיבב את אשר סיבב, ואני הצטרפתי לסיבוביו. ביום ראשון הלכתי לנחם את משפחת קריין, לקחתי איתי את שיירי תמונתי. הלכתי לבניין בו שכנה דירת סבי וסבתי, בניין היקר לי עד מאוד. כמה הרפתקאות חיצוניות ופנימיות, עברו עלי בבניין הזה. עליתי במדרגות, על כל מדרגה שקעתי בביצה של זיכרונות. נכנסתי אל בית האבלים, ראיתי שם איש ואישה ומעט מנחמים. מכוח ההיסק למדתי כי האיש הוא איתן, האישה צריכה להיות אחותו מרים. קרבתי אל איתן והצגתי את עצמי, הוא הופתע ושמח לקראתי. סיפר לי קרא כמה שדברים שכתבתי, יחדיו ניסינו להיזכר בימים הרחוקים. גלגלתי את השיחה לכאן ולשם, מחכה לשעת כושר להביאה אל מחוז חפצי. כשנראה היה כי זו הגיעה, אמרתי בקול מהוסס:

-         'אבא שלך... עוד חי?'

איתן החוויר, ואף החיוורון נמוג מפניו. הוא נותר שקוף, יכולתי לראות בעדו את הקיר שמאחוריו. תמונת זוג ושני ילדים היתה תלויה שלם, כנראה תמונת משפחת קריין.

-         'למה אתה שואל?'

מילות 'סתם' נבללו במעלה פי, טעמן החמוץ הניעני לבלוע אותן ולגונזן.

-         'תמונה ישנה יקרה לי מאוד ניזוקה, חשבתי שהוא יוכל להצילה.   

איתן השקוף בחן אותי במבט ארוך, לפתע קם על רגליו ואמר:

-         'בוא ואראה לך משהו'.

הלכתי אחריו אל ירכתי הבית, הוא נעצר ליד דלת סגורה.

-         'זה חדר החושך של אבא, כאן הוא מפתח את התמונות שלו. אל תבקש ממני להסביר לך את אשר תראה, אני אינני מסוגל לכך.

איתן לחץ על הידית, ודלת חדר החושך נפתחה. נכנסתי אחריו, הוא סגר את הדלת מאחרינו. החושך היה סמיך, יותר מכל חושך שהכרתי.

-         'אבא' קרא איתן אל תוך האפילה, תחושת מוזרות זרמה בי בעקצוצים.

לרגע לא אירע דבר, החושך נותר סמיך כשהיה. עיני לא התרגלו אליו, לא הצלחתי להבחין בעצם או ברהיט אשר בחדר. לפתע ראיתי אור מוזר, לבנבן כחלחל וסגלגל. האור קרב אלינו, לחרדתי ראיתי כי זה אדון קריין. הוא נראה כתשליל של תמונה, אלא שדמותו היתה תלת מימדית והוא נע כאחד האדם. הדמות קרבה אלינו, נשאה את יד האור האחר שלה וליטפה את פניו של איתן.

-         'את מי הבאת איתך?' שאל אדון קריין את בנו.

-         'זה משה, הנכד של ארזי.'

-         'מוישלה? שכה יהיה לי טוב, אני זוכר אותך כתינוק, כילד קטן.'

-         'יש לו תמונה שנהרסה, הוא חשב שתוכל לתקן לו אותה'.

-         'אני אוהב לתקן תמונות, בוא תראה לי במה מדובר.'

הוצאתי מתיקי את קליפת התמונה ואת נוזל תוכה, האור שבקע מהאדון קריין האיר אותם ואת ידי שהושיטה אותם לצלם. אדון קריין נטל אותם מידי, מגע אצבעותיו היה אוורירי. הוא בחן אותם בקפידה, נשא אלי את פניו ואמר:

-         'התמונה נחתכה והצבעים נשפכו?'

-         'כן.'

-         'אני יכול לשחזר, לפחות שחזור חלקי.'

שמחה מילאה את ליבי.

-         - 'בבקשה, תשחזר, זה כל כך חשוב לי.'

-         'מיין קינד. כדי לשחזר את התמונה שלך, אני זקוק לעוד תמונה מאותה התקופה פחות או יותר. יש לך?'

-         'כן. יש לי בבית.'

-         'אז תרוץ ותביא.'

-         'אתה תחכה לי?'

-         'אני לא זז מכאן אף פעם.'

 

15

 

יצאתי מחדר החושך, איתן יצא אחרי.

-         'זה בסדר שאני אחזור עוד מעט?'

-         'בטח. כשתחזור תיכנס ישר לכאן.'

יצאתי מבית קריין, ירדתי במדרגות. הזיכרונות ומשכוני בכל קומה וקומה, אני התנערתי מהם בכוח. יצאתי אל חדר המדרגות, ממנו אל החצר החיצונית. יצאתי אל רחוב אבן שפרוט, ממנו אל רחוב רמב"ן. התחלתי לרוץ אל עבר ביתי, השוכן בשכונת גבעת מרדכי. חשש בליבי כי הקורא יחשבני לבעל דמיונות, אך אהבת האמת גוברת ועל כן אספר את הדברים כפי שהתרחשו. כל צעד ריצה נשאני לריחוף של מרחק רב, מקצה רחוב רמב"ן אל תחתית עמק המצלבה. מעמק המצלבה אל גן ניות, ומגן ניות עד לפתח ביתי. עליתי במהירות במדרגות, פרצתי אל תוך הבית. רכנתי לפני ארון התמונות, שלפתי את הראשונה שנזדמנה לי. האם מסבב הסיבות סיבבה לי, או שהיתה זו יד המקרה? שאלה שכזו אותיר לבעלי מחשבות, אני אסתפק בתיאור המאורעות כהווייתם. התמונה שעלתה בידי צולמה מעט אחרי המלחמה, לקחוני לראות את המקומות בהם לחם אבא. בתמונה אני נראה על רקע ארמונו של המלך חוסיין, ארמון שלא הושלם מאז ועד עתה. היה זה הקרב שקדם לקרב האחרון, לזה שבו מצא אבא את מותו. מה ידעתי אז – ילד כבן שש, ניסיתי לדלות מהתמונה במבטי המהיר – ולא הצלחתי. לקחתי עימי את התמונה, ומיהרתי לצאת מביתי. שוב רצתי בריצת ריחוף, ובזמן מועט שוב הייתי בביתי ברחוב רמב"ן פינת אבן שפרוט. עליתי במדרגות, מנסה לייצב את נשימתי.

 

 

16

 

 

נכנסתי אל בית האבלים, מנחמים חדשים ישבו שם. ואולי לא היו חדשים, ורק בעיני נדמו ככאלה. רמזתי בראשי לאיתן, הוא השיב לי בנענוע ראש. חלפתי על פני היושבים, הלכתי עד לסוף המסדרון. נעמדתי לרגע לפני הדלת הסגורה, נשמתי עמוק ופתחתי אותה. נכנסתי וסגרתי את הדלת אחרי, שוב יכול למשש את החושך.

-         'אדון קריין' קראתי בקול חלוש ומצפצף, בשהות שנוצרה פחדתי כי לא יחזור ויופיע לפני.

אך אז הבחנתי באור המגוון והבוהק, דמות תשלילו של האדון קריין הופיעה לפני.  

אדון קריין קרב אלי, שלח את יד האור שלו וליטף את ראשי.

-         'מיין קינד. כשהלכת חיפשתי בין התמונות, מצאתי תמונות שצילמתי אותך כשהיית ילד קטן.'

-         'אני מאוד אשמח לראות, אבל לא עכשיו. עכשיו – רפא נא לתמונתי הפצועה.'

-         'נו טוב, נו טוב' אמר האדון קריין, נדמה לי כי היתה נימת עלבון בקולו.

נתתי לו את התמונה שהבאתי, הוא הניח אותה על שולחן עבודתו. שם כבר מונחות היו, קליפת התמונה הריקה והקופסה ובה הנוזל. האדון קריין הוציא מספריים ממגרה, שלח אותם אל עבר התמונה. קראתי אליו:

-         'אל תשלח ידך אל תמונתי'.

אדון קריין צחק ואמר:

-         'הדרך היחידה  להציל את התמונה הראשונה, היא להקריב את השניה.'

החזרתי את ידי שנשלחה אל עבר ידו, נשמתי עמוק ואמרתי:

-         'סליחה'.

אדון קריין גזר את שפת תמונת הארמון, אך נזהר כי הנוזל שבתוכה לא יישפך. הוא נטל בידו את קליפת התמונה הראשונה הריקה, עתה כל אחת מידיו אחזה בתמונה. את תוך תמונת הארמון מזג בזהירות, אל תוך תמונת הים הריק ממראות. באצבעותיו קימר מעט את הקליפה הריקה, כדי שתוכל להכיל את הנוזל החדש. לאחר שסיים את המזיגה, נטל את הקופסה ובה נוזל תמונת הים. הוא מזג גם אותו אל תוך קליפת הים, כשסיים הדביק את שפתי התמונה הפעורות. עתה נטל את התמונה, וניער אותה בעדינות לכאן ולכאן.

-         'עכשיו מיין קינד, בוא ונראה מה יצא לנו.'

הוא הניח את התמונה החבושה על השולחן, לידה נחה הקליפה הריקה של התמונה השניה. התמונה שרופאה היתה נפוחה במקצת, כנראה מפאת שני הנוזלים שכונסו בתוכה.

-         'בוא מיין קינד, תסתכל' קרא לי אדון קריין. קרבתי אל השולחן והתבוננתי.

בתחילה לא הצלחתי להבין מה אני רואה, האור המבהיק והמוזר לא הקל עלי. אך לאט לאט הצטיירו הצורות, לאט לאט הבנתי את אשר ראיתי. בתמונה נראה ארמון של חול, אבא אמא ואני חופרים בו מנהרות. שמחה גדולה ריחפה ביננו, לפליאתי אפשר היה ממש לראותה.

-         'אבל זאת לא התמונה שהיתה' אמרתי בפליאה מהולה בכאב.

-         'מיין קינד' אמר אדון קריין. 'את הנעשה אין להשיב. זה הטוב ביותר שאפשר לעשות, אינני מאמין שיש עוד צלם בעולם שהיה מצליח להגיע לדבר שכזה. זה כמו בהשתלת איברים, אחרי הניתוח אתה גם אתה וגם זה שליבו הושתל בחזך.'

נטלתי את התמונה הנפוחה בידי, זרמי הרגשות השונים זרמו בתוכי.

-         'כמה אני צריך לשלם לך?' שאלתי את אדון קריין.

האדון קריין צחק בכל פה, גלי אורו רטטו.

-         'אני כבר לא לוקח כסף, מיין קינד.'

שבתי והודיתי לאדון קריין, יצאתי מחדר החושך וסגרתי את הדלת אחרי. נפרדתי מאיתן וירדתי במדרגות, דעתי היתה פזורה בתוכי. מה אעשה עם העיתון, את התמונה הזאת לא אוכל לשלוח. אמא מופיעה בה בבגד ים, דעתה לא תהא נוחה מפרסומה. לגזור את התמונה – זאת לא אעשה עוד, גם אם היה אפשר לגוזרה – עתה היה זה מסובך. שלוש הדמויות היו שלובות זו בזו, עתה אי אפשר היה להפרידן.

 

17

 

צעדתי לאיטי ברחוב רמב"ן, הפעם לא לכיוון עמק המצלבה אלא לכיוון השני. זה היה מסלול הליכתו של סבא אברהם, כאן היה צועד לשם הבריאות ולסידוריו השונים. סבא נהג לומר בהזדמנויות שונות, 'לשמוח על מה שיש ולא לבכות על מה שאין'. לאחר מותו יצרתי לי ואריאציה למשפטו, 'לעולם הסתכל על עשירית הכוס המליאה.' צעדתי לאיטי ברחוב רמב"ן, חש בתמונה התפוחה שבכיסי. שמחתי על מה שיש בה, ניסיתי לא לבכות על מה שכבר אין בה.