על
דרך ההתמודדות עם בעיות [פרשת יתרו]
שתי
פרשיות מכילה פרשת יתרו, ביקורו של יתרו ומתן תורה. על פניו אלה שתי פרשיות
נפרדות, שאין קשר ביניהן. ברצוני להציע לכם מבט אחר, הקושר את השתיים והופכן לאחת.
לשם כך בואו ונתבונן באשר ראה יתרו בבואו, ובשיחה בינו ובין משה:
(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה
לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.
(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר
הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?!
מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד
עָרֶב?!
(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא
אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.
(טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי,
וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים
וְאֶת תּוֹרֹתָיו.
פסוקים
ט"ו וט"ז, מהווים שתי תשובות שונות לשאלת יתרו. התשובה האחת היא, העם בא
לדרוש אלוהים. התשובה השניה היא, העם בא כי יש לו דבר הטעון שפיטה, הודעת חוקי
האלוהים ותורותיו. התשובה הראשונה מהווה משאלה לקרבת, השניה לשפיטה. ואכן, יתרו
בעצתו מתייחס לשני האזורים:
(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי
אֱלֹהִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת
הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.
(כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים
וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת
הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי
חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי
אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
פסוק
י"ט ופסוק כ' מהווים מענה למשאלת דרישת אלוהים. יתרו מייעץ לתת מענה למשאלה הזאת
על ידי כך שמשה יעמוד מול האלוהים, ויהיה מורה החוקים התורות הדרך והמעשה לעם.
פסוק כ"א מהווה מענה למשאלת השפיטה. כאן מייעץ יתרו לשים גבול, למנות שופטים
אחרים שיקלו מהעומס המוטל על משה. שתי העצות מצטרפות זו לזו מבחינה צורנית - עשרת
הדברות ושרי העשרות [המאות והאלפים]. רק הצירוף של שתיהן, מהווה מענה
למשאלות העם.
מעמד
עשרת הדברות, בשלב הראשון לא מתאים לעצת יתרו. משה לא עומד מול האלוהים, אלא
האלוהים מדבר בעצמו אל העם. בכך יש מענה מושלם למשאלת דרישת אלוהים, שהרי האלוהים בעצמו
נגלה אליהם. אך העם דוחה את המענה הזה:
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה
עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת.
עתה ממומשת עצת יתרו בשלמות, משה יעמוד מול האלוהים
והוא ידבר בשמו אל העם.
אם
נתבונן עתה במערכה כולה, נוכל ללמוד כמה דברים מעניינים על האופן בו כדאי להתמודד
עם בעיות הניצבות בפנינו. הפילוסוף הצרפתי דיקרט בספרו על המתודה, מציע דרך בת
ארבעה כללים להתמודד עם בעיות:
הכלל הראשון: שלא לקבל לעולם שום דבר כאמיתי,
שאיני יודע בבירור שאמנם כן הוא. זאת אומרת, להימנע בזהירות מן הפזיזות ומן הדעות
הקדומות, ושלא לכלול במשפטי שום דבר מחוץ למה שיתייצב לפני רוחי בבהירות ובהבחנה
כזו שלא תהא לי שום אפשרות להטיל בו ספק.
משה
פועל על פי הכלל הזה. הוא לא מתקבע בדרך בה פעל, לא מתחפר באמונה שהוא צדק באופן
בו התנהל. דבריו של יתרו בהירים, והוא מקבל אותם ופועל על פיהם.
השני: לחלק כל קושיה וקושיה שאחקור אותה לכל
כמה חלקים שיהא אפשר, ושיהא נצרך כדי לפתרה באופן הטוב ביותר.
משה
בעצת יתרו, פועל על פי הכלל השני. הבעיה היא נבילתו של משה, יתרו מחלק אותה לכמה
חלקים. הוא רואה כי יש שתי בעיות שונות: האחת - העם רוצה קרבת אלוהים. השניה - העם
רוצה שישפטו אותו. לאחר החלוקה אפשר לפתור באופן הטוב ביותר, את כל אחד מהחלקים:
את קרבת אלוהים נשיג על ידי כך שמשה יעמוד לפני אלוהים וידבר אל העם, את בעיית
השפיטה נפתור על ידי בניית מערכת שיפוט של שרי עשרות מאות ואלפים.
השלישי: לערוך את מחשבותי בסדר; זאת אומרת,
להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ושקל ביותר להכירם, כדי לעלות אט אט, מדרגות
מדרגות, עד הכרת הדברים המורכבים ביותר; וגם להניח שקיים סדר אפילו בין אותם
הדברים שאינם באים זה אחר זה על פי טבעם.
זאת
הבחנה חשובה ביותר, חלק נכבד באי יכולתנו להתמודד עם בעיות נובע מאי הסדר. שימת
הסדר מחזירה לנו את השליטה, ומאפשרת לנו להתמודד עם הבעיה. ואכן בעקבות עצת יתרו,
מוכנסים כמה וכמה סדרים למערכת: במענה למשאלת דרישת אלוהים, ניתנות עשרת הדברות,
מערכת מסודרת של חוקי יסוד. במענה למשאלת השיפוט, ניתנת מערכת מסודרת של שרי
עשרות, מאות ואלפים. מעבר להקלה הבירוקראטית, המערכת המסודרת משרה שקט ומאפשרת
צמיחה [במקום הנבילה שצפה יתרו למשה]. עשרת הדברות אף נענים לכלל של בניה מהקל אל
הכבד. הם מתחילים באמונות, עוברים לשביתה ולכבוד, ומשם נוגעים במקומות הקשים ביותר
ליישום - לא לחמוד.
והאחרון: לפקוד הכל במפקד שלם כל כך, ולסקור את
הכל בסקירה מקפת כל כך, עד כדי להיות בטוח שלא דילגתי על שום דבר.
את
הכלל הזה מממשת הפרשה באופן מיוחד בסופה. לאחר שתי המערכות - שיפור מערכת המשפט
ועשרת הדברות - מופיעה הפרשה הקטנה הבאה:
(יט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
(כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף,
וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
(כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי,
וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ,
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
(כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי,
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.
(כג) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי,
אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
אם
נתבונן בפרשה זו, נראה שיש בה סקירה כללית של המערכה כולה:
1. 'אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם
דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם'. זאת תזכורת למשאלת דרישת אלוהים. הנה, דיברתי אתכם כפי
שביקשתם.
2.
'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ
לָכֶם'. זאת תזכורת לדברות הראשונות, שבמוקד שלהן איסור עשיית פסל.
3. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי,
אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ'. הפסוק מזכיר את את הדיבר 'לא תשא את שם ה'
אלהיך לשווא', והן את 'זכור את יום השבת...'
4. הנימוק לאיסור בניית המזבח מגזית - 'כִּי
חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ', מזכיר את 'לא תרצח'.
5. הנימוק לאיסור לעלייה במעלות על המזבח - 'אֲשֶׁר
לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו', מזכיר את 'לא תחמוד אשת רעך.'
הפרשה
האחרונה סוקרת ומעבדת את המכלול בו עסקנו. המסקנה העולה מכאן היא, שתחושת הנבילה
היא בעיה שיש להתמודד איתה. בעיה זו ככל בעיה, דורשת התמודדות שעיקרה חשיבה ופעולה
מסודרת, התגברות על החרדה והאימה, וחתירה למבט כולל ואמיץ על המציאות החדשה אותה
אנחנו יוצרים כשהיצירה היא הפתרון לבעיה. הפירוק והסידור יחזירו לנו את הצמיחה
והפריחה, כפי שהובילו את משה אל פריחה ולבלוב עד מותו. כך מעידה התורה בפסוקי
הסיום שלה: 'וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ
וְלֹא נָס לֵחֹה' [דברים ל"ד ז'].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה