סולם
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - על ההלכה ועל הרבנות ועל הציונות הדתית
המתבונן
בנוף החברתי רוחני של הציונות הדתית, מבחין בשינוי עמוק שהתחולל בשנים האחרונות.
מחברה נעדרת רבנים, הפכה הציונות הדתית לחברה רוויית רבנים. מחברה שהשיח שלה ברובו
אינו הלכתי, לחברה ששיחתה כמעט אך ורק הלכתית. לכאורה – באמות מידה דתיות, יש כאן
התפתחות והתקדמות. ברצוני לנתח את שני המושגים – הלכה ורבנות, ולאור הניתוח להציע
נקודת מבט שונה.
א. יסודות השפה הדתית
שני
יסודות לשפה הדתית: האחד - הכרה כי מעבר למציאות הקרובה - לטבע - לזה, יש מציאות
אחרת - אלוהים - האחר. השני - האחר אינו זר לזה, אלא מתגלה אליו.
ב. יסודות השפה החילונית
השפה
החילונית מבוססת על המציאות הקרובה, הטבע או הזה. האחר - אלוהים -
או שאינו מופיע בה, או שמופיע אך אינו מתגלה ולכן אינו משפיע על הזה ועל
האדם שבו.
ג. דמות האדם בשפה הדתית
יש
שתי אפשרויות להופעת האדם בשפה הדתית. האפשרות האחת: האדם מתדמה לאל או דבק בו,
וזוכה לאיכות האלוהית - השלמות. האפשרות השניה: אלוהים הוא השלם, והאדם הוא החסר.
את האדם הראשון נגדיר דתי [על פי א], בהיות דמותו רווית אלוהות. את האדם השני
נגדיר כחילוני [על פי ב], בהיות דמותו נעדרת אלוהות. האדם הראשון שייך לשפה הדתית
בהיותו נושא את האלוהות או משהו ממנה. האדם השני שייך לשפה הדתית בהיותו מכוון אל
האלוהים, או בשפת המקורות 'עובד אלוהים'.
ד. האמת בשפה הדתית
בהקבלה
לשתי דמויות האדם, יש גם שני מושגי אמת בשפה הדתית. האמת של האדם הראשון היא אמת
דתית, היא ביטוי ושיקוף של אלוהים. בהיותה כזאת היא אחת, מוחלטת וודאית. האמת של
האדם השני היא אמת חילונית, היא ביטוי ושיקוף של האדם החסר. בהיותה כזאת היא
מתפצלת לאמיתות רבות, נעדרת מוחלטות וחסרת וודאות. האמת החילונית שבשפה הדתית
מכוונת לאלוהים, אך איכויותיה חילוניות.
ה. ההתגלות ביחס לשני הטיפוסים שבשפה הדתית
ההתגלות
ביחס לאדם הראשון, היא התגלות של התלכדות או של האצלה. האלוהות או משהו ממנה שורה
על האדם, הוא הופך על ידה לאיש האלוהים. ההתגלות ביחס לאדם השני, שומרת על האחרות.
אלוהים מתגלה לאדם, הנותר באנושיותו החסרה.
ו. התרופפות ההתגלות
מראשית
תיאור העולם הדתי, ניכרת התרופפות ההתגלות. ראשיתה בפחד שמפחד האדם מפניה: את
קולך שמעתי בגן ואירא.[1]
וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר
עימנו אלוהים.[2]
ז. ניסיון לשיקום ההתגלות
במקום
ההתגלות הישירה של אלוהים לאדם, מופיע איש הביניים – הנביא. נבואתו של הנביא –
בניגוד להתגלות הישירה – מוטלת בספק, דורשת אישוש: כי יקום בקרבך נביא או חולם
חלום, ונתן אליך אות או מופת.[3] לא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא.[4]
ח. הגעגועים להתגלות
יש
קול בתודעה הדתית, המתגעגע למצב של התגלות ללא תיווך: וירץ הנער ויגד למשה
ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר:
אדוני משה, כלאם. ויאמר לו משה: המקנא אתה לי? מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה'
את רוחו עליהם.[5] יהושע משמיע את הקול המייחד את הנביא מבני העם
האחרים, ואילו משה - את הקול המתגעגע להתגלות ישירה לכל בני העם.
ט. הצפייה להתגלות
יש
קול המצפה להשבת ההתגלות הישירה, על כל בני העם: ולא אסתיר עוד פני מהם, אשר
שפכתי את רוחי על בית ישראל...[6], ויש המצפה להשבת ההתגלות הישירה אל האדם באשר
הוא אדם: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם, זִקניכם
חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך
את רוחי.[7]
י. הויתור על ההתגלות
אל
מול הניסיון לשחזר את ההתגלות, מופיע ניסיון אחר – לוותר עליה ולחפש מסלול חלופי: כי
יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך.
וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר
יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט.[8]
בבריתא[9]
יש שני חידושים ביחס לפרשה זו שבתורה: ראשית – הכוהנים הלויים אינם מופיעים בה,
שנית – אם בית המשפט העליון אינו יודע תשובה לשאלה הוא עומד למניין – להכרעת הרוב.
י"א. המשמעות של הויתור על ההתגלות
ההתגלות
הישירה הומרה באיש הביניים – הנביא, את הנביא החליף הכהן. הכהן הוא איש הקדושה,
הויתור עליו הוא ויתור על מימד הקדושה. השופט הוא איש של חולין, סמכותו מכוח
תבונתו ולא מכוח האצלה של אלוהים. העמידה למניין משמעה ויתור על אמת מוחלטת, הרוב
סובר כך אך המיעוט סובר אחרת. אמת ההתגלות היא אחת ומוחלטת, ההכרה החולית יכולה
להתפצל לשני קולות. בפרשת דרכים זו הוכרע: ההלכה היא זירה חילונית, המכוונת אל עבר
השמים.
י"ב. לא בשמים היא[10]
העימות
בין רבי אליעזר לרבי יהושע, הוא המאבק על דמותה של ההלכה. האם תהא ההלכה זירה
דתית, או זירה חילונית. רבי אליעזר טוען בת קול תוכיח, לדידו מגמת ההלכה
להתדמות לנבואה ולהתגלות. רבי יהושע טוען לא בשמים היא, ההלכה היא חילונית
בשונה מן הנבואה ומן ההתגלות.
י"ג. סמכות ולא אמת
רבן
גמליאל קיבל עדים שעדותם מפוקפקת: באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו
לא נראה.[11] רבי
דוסא בן הורקנוס מבטא את הביקורת החריפה: היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר
כרסה בין שיניה?! רבי יהושע מסכים עם דברי רבי דוסא: אמר לו רבי יהושע:
רואה אני את דבריך. רבן גמליאל מפעיל את סמכותו: שלח לו רבן גמליאל: גוזרני
עליך שתבוא אצלי ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. המתח בין האמת ובין הסמכות
מוביל את רבי יהושע למצוקה: הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר.
י"ד. משמעות העדפת הסמכות על פני האמת
מה
יכול רבי עקיבא לומר לרבי יהושע כדי להפיס דעתו? אילו היתה ההלכה דתית, יכול היה
לומר לו כי רוח הקודש שורה על רבן גמליאל. אילו היתה ההלכה דתית, יכול היה לומר לו
כי מן השמים מסכימים עמו. אך תשובתו שונה: אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן
גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם', בין בזמנן בין שלא
בזמנן. רבי עקיבא לא טוען שרבן גמליאל כיוון לאמת, וזמנו הוא הזמן. רבי עקיבא
טוען כי למרות שאין זה הזמן ואין זו האמת, הקביעה תקפה. זה חילון ההלכה, האמת
הקשורה בשפה הדתית לאלוהים – האמת הדתית - אינה חלק הכרחי מן ההלכה.
ט"ו. חידוד המשמעות
הברייתא
המופיעה בגמרא, מחדדת את האמירה: אמר לו: הרי הוא אומר 'אֹתָם' 'אֹתָם' שלוש
פעמים. 'אַתֵם' אפילו שוגגין, 'אתם' אפילו מזידין, 'אתם' אפילו מוטעין. השגגה
ההזדה והטעות הן תכונות של החוּלי, הלכה דתית נעדרת אותן.
ט"ז. איש ההלכה הדתי, ואיש ההלכה החילוני
איש
ההלכה הדתי, ממשיך את הנביא. איש ההלכה הדתי, מכיל איכויות של האחר – האלוהי –
המעניקות לו את סמכותו. איש ההלכה הדתי הוא העל-אדם, הגדול, האחר מההמון הפשוט.
איש ההלכה החילוני הוא אדם ככל האדם, מכיל איכויות אנושיות ולא אלוהיות.
י"ז. איש ההלכה
הברייתא
בסוגיית העימות בין רבן גמליאל לרבי יהושע אומרת: שקל הכתוב שלושה קלי עולם
– שמשון גדעון ויפתח – כשלושה חמורי עולם – משה אהרון ושמואל – לומר לך:
ירובעל בדורו, כמשה בדורו. בדן בדורו, כאהרון בדורו. יפתח בדורו, כשמואל בדורו. השופט
יכול שיהיה קל עולם, לא גדול ולא חמוּר. העמדה שכזאת יכולה להתקיים רק בתפישה
חילונית של השופט, לא בתפישה דתית.
י"ח. קטן הדור
כיוון
שראה אותו – רבן גמליאל את רבי יהושע – עמד מכיסאו
ונשקו על ראשו. אמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי. רבי – שלימדתני תורה ברבים,
ותלמידי – שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקימה כתלמיד. אשרי הדור שהגדולים נשמעים
לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים. אין זו אמירה של ענווה וצניעות, אלא של שיקוף
ושיפוט. אני רבן גמליאל קטן ממך רבי יהושע. כוחי אינו בגדולתי, אף לא בהשראת שכינה
ההופכת אותי לגדול ממך. כוחי בסמכותי, והסמכות החילונית יכולה להיות בידי התלמיד
והקטן.
י"ט. הציונות הדתית
הציונות
הדתית אמרה הן, לתחומים שהדתיות שאיננה ציונית הותירה מחוץ לתחומה. העבודה המדינה
והשותפות עם החילוניות, ותחומי המדע הספרות והאומנות. ישנן שתי אפשרויות להבנת
המפעל הציוני, בהתאמה לשני טיפוסי האדם שבשפה הדתית. הציוני הדתי מן הטיפוס
הראשון, רואה בכל התחומים הללו תחומים של קדושה. האלוהות או משהו ממנה שורה עליהם,
מעניקה להם את מעמדם בשפה הדתית. הציוני הדתי מן הטיפוס השני, רואה בכל התחומים
האלה תחומים חילוניים. הם חלק מהעשייה האנושית, נעים בין התכוונות לאלוהים לבין
התרכזות בעולם.
כ'. הכרעה
אני
רואה את האדם שבשפה הדתית כאדם השני, אדם חילוני המכוון עצמו לאלוהים. לכן האדם
בשפתי הדתית הוא האנושי, החלקי והחסר. ה'אמת' בשפתי הדתית מכילה את הטעות ואת
הספק, אין בה וודאי ומוחלט. ההלכה בעולמי מכילה טעות ומחלוקת, מה שאינו מחליש את
סמכותה. איש ההלכה אינו גדול מאדם אחר, אינו מקודש ממנו ואינו נושא התגלות. זהותי
הציונית דתית ממשיכה קו זה שבשפה הדתית, הכלת החילוניות בשפה הדתית.
כ"א. תולדות המחלוקת
עליית
הרבנים בציונות הדתית, היא תולדה של המחלוקת על השפה הדתית. גם הרחבת מקומה של
ההלכה היא תולדה של מחלוקת זו. הרב בתודעה הציונית הדתית העכשווית, הוא ממשיך
דמותו של הנביא והאדם הראשון – שמשהו מהאלוהי שורה עליו. לכן מתייחסים אליו
כ'גדול', מבטלים את הדעת בפניו ואת המרחב האוטונומי. השאלות שהוא נשאל חורגות
מהמסגרת ההלכתית, ודומות לשאלות שנשאל הצדיק החסידי – דגם מובהק של האדם הראשון.
כ"ב. עוד תולדות
הבחירה
באדם הראשון מובילה לחרדה מפני המרחבים החילוניים שבחיים, מוציאה ספרים ואורחות
חיים מן המסורת הציונית דתית. היא מטשטשת את ההבדל שבין אדם ארץ ומדינה, בהכילה על
כולם את האלוהי ואת הקדוש.
כ"ג. האדם השני כציוני דתי
האדם
השני בשפה הדתית, הוא החילוני המכוון חייו אל האלוהים. איש ההלכה בעולמו הוא אדם
חילוני, כלומר קטן מחפש אמת. את הכרעתו ההלכתית מקבל האדם השני לא מכיוון שהיא אמת
אלוהית אלא מכיוון שהיא ההכרעה האנושית הקהילתית. האדם השני אינו בורח מן החירות,
מותיר מרחבי חיים אוטונומיים בהם הוא מכריע בעצמו. מרחבי החיים אינם זרים לו, הוא
נוטל בהם חלק מלא. הוא איש מדע אומן ואיש צבא, הכרעותיו הפוליטיות אינן כפופות
ל'דעת תורה'.
כ"ד. האדם השני והחילוניות
האדם
השני עובד האלוהים, אינו זר לאחיו ה'חילוני'. שניהם חילוניים, אלא שזה עובד
אלוהים, וזה אינו מכיר בו או מכיר ואינו מחויב לעובדו. האדם השני אינו מתנשא על
אחיו לומר: בידי האמת, שהרי עולמו האמוני וההלכתי רוויים בספק ובאי ידיעה. הוא
נחרץ באורחות חייו ההלכתיים, אך מסופק ביחס למוחלטותם. האדם השני עובד האלוהים,
יכול להצטרף לאחיו שאינו עובד אלוהים בעיצוב הזהות היהודית המשותפת, מכיוון
שהאיכות החילונית והמטרה היהודית מלכדות אותם. רק לאדם השני יש סיכוי להתמודד עם
חרדת פיצול העם היהודי לשני עמים.
כ"ה. המורים
כל
קו מחשבה – במיוחד בעולם של מסורת, ממשיך קו קדום. ההמשכיות תלויה בפרשנות, אך זו
אינה פוגמת בתודעת ההמשכיות. מאידך – הקו סולל דרך לעצמו, שונה מאשר היה. לשלושה
מורים מתייחס הקו שהוצג בזה, ממשיך ונוטה.
כ"ו. הרב סולובייצי'ק
הרב סולובייצ'יק רואה באיש ההלכה את מרכיב איש הדעת, ובכך
מפנה מקום לחילוניותו. התורה על פי הרב סולובייצ'יק היא מערכת אידאות מופשטות
ומוחלטות, ובכך הוא מייחס לה תכונות של האלוהי – המוחלט נעדר הספק והוודאי. אומנם
האדם יוצר את מערך האידיאות, אך איכויותיהן – אלוהיות. אין מקום משמעותי למחלוקת
ולספק ביצירתו. מה שאין כן כאן – ההלכה חילונית, בספקותיה ובאי ודאותה.
כ"ז. ישעיהו ליבוביץ'
ליבוביץ'
מחלן את העולם, שולל קדושה מכל אשר בו. התורה היא התורה שבעל פה, יצירת בית המדרש.
ובכל זאת – איכויותיה הן איכויות אלוהיות, מוחלטות כמוחלטות הצו הקטגורי של קאנט.
מה שאין כאן, בספקותיה ובאי ודאותה.
כ"ח. הרב קוק
הרב
קוק קרוב לי מאחרים, למרות נקודות ההבדל. הוא היחיד שהכיר בערכה של החילוניות,
ובהכרחיותה לבניין האומה והתורה. 'נשמות של עולם התוהו, גדולות מנשמות של עולם
התיקון.' אך החופש החילוני בעולמו, הוא רק חופש הורס. לא עוד – החילוניות, במעמקיה
דתיות מסותרת. כאן, החופש הוא מרחב של חיפוש ושל אי וודאות, מרחב יוצר ובונה. כאן,
לא רק שאין דתיות במעמקי החילוניות, אלא שיש חילוניות בעבודת אלוהים המכונה דתית.
כ"ט. מלאותו הדתית של האדם השני
בניגוד
לשגרת המחשבה, דווקא דרכו של האדם השני פותחת פתח למליאות דתית. האדם הראשון חי
בעולם מלא אלוהות, הגוזרת שיתוק על האדם. האדם השני חי בעולם חילוני מרוקן
מאלוהות, על כן רבה כמיהתו אל האחר – לאלוהים. דווקא מי שחי לפני אלוהים ולא דבק
או מתלכד עמו, הוא שפעולתו המכוונת לשמים עמוקה ואינטנסיבית יותר.
ל'. רבי עקיבא
אמר רבי עקיבא:
אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים.[12]
לא דבקות המבטלת את המרחק בין האדם לאלוהים, אלא 'לפני' המשמר
את המרחק ואת הפער. דווקא רבי עקיבא שזה עולמו, עליו נאמר: ...כשהיה
מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזווית זו ומוצאו בזווית אחרת, וכל כך למה? מפני
כריעות והשתחוויות.[13]
המרחב החילוני מותיר חלל של געגוע, והוא המוביל למלאות דתית
מתפרצת.
ל"א. דוד
ודוד
מכרכר בכל עוז לפני ה'.[14]
ומול קולה הבז של מיכל הוא אומר: לפני ה'... ושיחקתי לפני ה'. לפני ולא
עִם. אולי לכן הוא זועם כשאלוהים מכה את עוזה, על אשר שלח ידו אל הארון הנופל. דוד
חי במרחב חילוני, הארון הוא חפץ חשוב אך לא אלוהי. דווקא במרחב שכזה הוא יכול
לכרכר ולשחק לפני ה', לחיות חיים דתיים מלאים.
-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה