על החירות [פרשת בוא] [9]

על החירות [פרשת בוא]

 

שאלת החירות היא משאלות היסוד של הבנת האדם את עצמו. הפילוסוף הגרמני קאנט, הגדיר את שאלת החירות כאנטינומיה. אנטינומיה היא נושא בו מחויבת התודעה האנושית מעצם טבעה, לחשוב דבר והיפוכו. בשאלת החירות, מצד אחד אנחנו מחויבים לחשוב על כל אירוע ככפוף למערכת סיבתית. מכאן נובעת המסקנה שאין חירות לאדם. מצד שני אנחנו מחויבים לחשוב על עצמנו כבני חורין המכריעים על פי רצונם האם לעשות מעשה מן המעשים. בין ההוגים האחרים - בני ברית ושאינם בני ברית - נחלקו הדעות בין אנשי החירות לאנשי ההכרח. על פניו, פרשת השבוע שלנו תומכת באנשי תורת ההכרח. כך כותב הרמב"ם, מהקיצוניים שבאנשי החירות שבין ההוגים היהודים:

 

שֶׁיֵּשׁ מִפְּסוּקִים יַחְשְׁבוּ בָהֶם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרֵךְ יִגְזֹר בְּמֶרִי, וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַכְרִיחַ עָלָיו - זֶה שֶׁקֶר, וּצְרִיכִים אָנוּ לְבָאֲרָם, כִּי הַרְבֵּה מִבְּנֵי הָאָדָם הִתְבַּלְבְּלוּ בָהֶם.                                                      [שמונה פרקים, פרק שמיני]

 

בין השאר, מתכוון הרמב"ם לפסוקי הפרשה שלנו:

 

 שמות פרק י

 

(א)  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

 

(כ) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

(כז) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם

 

שמות פרק יא

 

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

הכבדת הלב וחיזוקו, מורים לכאורה שריבונו של עולם מתערב וכופה רצונו על רצון פרעה. אם כן, אין לפרעה בחירה וחופש להכריע האם לשלח את ישראל מארצו או לא. הרמב"ם לא השלים עם שלילת הבחירה הזאת, ונתן לפרשה פשר אחר:

 

אֲבָל פַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ מָרוּ בִּבְחִירָתָם בְּלִי הַכְרֵחַ, וְחָמְסוּ הַגֵּרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכָם וְעִוְּלוּ עֲלֵיהֶם עָוֶל גָּמוּר, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּבֵאוּר: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: 'הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' (שם א ט-י) - וְזֹאת הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מֵהֶם בִּבְחִירָתָם מִבְּלִי הַכְרֵחַ, רַק בְּרֹעַ לְבָבָם. וְהָיָה עֹנֶשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָהֶם עַל זֶה לְמָנְעָם מֵהַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁיָּחוּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהָעֳנָשִׁים מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לָהֶם מִן הַדִּין. וּמְנִיעָתָם מֵהַתְּשׁוּבָה הִיא - שֶׁלֹּא יְשַׁלְּחֵם.                                                   [שם]

 

פיתרון אלגנטי: יש בחירה. פרעה בחר ברע, ושלילת הבחירה היא העונש על הבחירה שלו. פתרונו של הרמב"ם לא משכנע אותי, ועל כן יצאתי לדרך לחפש פתרון אחר. אציג את הפתרון בפניכם, ובקשתי כי תבחנו אותו בשתי בחינות. האחת - מבחינת פרשנות הפסוקים, השניה - מבחינת ההתבוננות במושג הבחירה והחופש.

 

בואו ונתבונן במצב הבחירה, ונבחן מהם הגורמים העלולים למנוע אותה. במצב הבחירה שתי אפשרויות פתוחות לפנינו, ואין גורם חיצוני המטה אותנו אל אחת מהן. מכאן, אם יש גורם המטה אותנו אל אחת מהאפשרויות, ככל שהוא חזק יותר כך פוחת החופש שלנו והבחירה מצטמצמת. על פי התיאור הזה, התערבותו של אלוהים המפעיל את כובד משקלו ומכביד את לב פרעה ומחזקו, בוודאי שפוגעת בחופש שלו עד כדי ביטולו. אבל יש נקודת מבט אחרת. כל אדם - ובוודאי מלך - חי את חייו במרוץ. אתגר רודף אתגר, התרחשות מתנגשת בחברתה. תוך כדי התנועה המהירה הזאת, עלינו לקבל החלטות. המהירות מונעת מאיתנו בחינה של שתי האפשרויות, גורמת לנו לראות חלק מהתמונה ולא את כולה.

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

 

הכבדת לב פרעה היא אמצעי למטרה של שימת האותות של ריבונו של עולם במצרים. אבל את השימה הזאת אפשר להבין באחת משתי דרכים. הדרך האחת: מכיוון שפרעה לא משלח את ישראל אחרי מכה אחת, מגיעה מכה שנייה ושלישית וכן הלאה. הדרך השנייה: מכיוון שליבו של פרעה כבד, הוא משתהה, כאדם הנושא משא בעל משקל רב. עכשיו - כאיש סוחב משא - הוא מתנהל לאט יותר. בקצב האיטי הוא יכול להתבונן בכל הפנים של המצב, לשקול את כל האפשרויות. במצב שכזה האותות שוקעים בקרבו, הם מופנמים. אילו הלב ממשיך היה להיות קל ומהיר, היו המאורעות חולפים על פניו, מוחצנים. זה גם פשר חיזוק הלב. הלב החזק יכול להכיל את כל ההתרחשות, וכך הוא יותר בוחר ויותר חופשי. עדותו של ריבונו של עולם כי פרעה לא ישמע אל משה ואל אהרון, לא מונעת את הבחירה אלא מאפשרת אותה. אילו היה פרעה שומע למשה ולאהרון לאחר מכה או שתיים, היה נכנע ללחץ, מתעלם מאפשרות אחת ומוכרח לממש את השנייה. עתה כשהוא לא שומע למשה ולאהרון, הוא שוהה במצב הדילמה, בן חורין להחליט באיזו משתי האפשרויות יבחר. את האיטיות הבוחרת מתארת התורה בעדינות וברגישות:

 

וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנוּ.

 

פרעה שומע את דרישת משה, עתה התבוננו בתשומת לב בתגובתו:

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם,

רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם.

לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים,

וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.

 

מי שמטה את אוזנו, שומע את התנודות בדברי פרעה. ראשית - הוא מקבל את ההצעה כלשונה, מוכן לשלוח את כולם. שנית - הוא עוצר, מתבונן בהצעה לה הסכים ומגיע למסקנה כי רעה נגד פני ישראל. שלישית - הוא נסוג מההצעה הראשונה ומציע הצעה חלופית, לשלוח רק את הגברים. רביעית - הוא מגרש אותם מאת פניו. על פי דרכנו, התנודות הללו הן ביטוי לחירות ולחופש, לבחינה האיטית והשקולה של ההצעה. כך נוהג אדם בן חורין, המסוגל גם לחזור בו מהחלטה ראשונה לאחר שבחן והבחין בחולשותיה.

אם נכונה קריאתנו, הרי שהשגנו שני הישגים. האחד - הפרשה מתאימה לקריאה של חירות. אין כאן שלילת חירות כענישה כקריאת הרמב"ם, אלא להיפך, ביטוי ומימוש של חירות. ההישג השני - התחדש לנו פן נוסף ביחס למושג החירות. אחד מאויבי החירות הוא החיפזון, המוביל לחוסר יכולת לשקול את האפשרויות השונות שקיומן הוא תנאי הכרחי לקיום החירות. הכבדת הלב וחיזוקו המאטות את קצב ההתמודדות וקבלת ההחלטות, מוסיפות לחירות ולחופש. מי שמאמץ נקודת מבט זאת, יחתור אל האיטיות והסבלנות בהתבוננות בחייו, ומתוכן ישקול היטב את האפשרויות השונות וכך יהיה לבן חורין.