על התבונה האיטית ועל התבונה המהירה [פרשת ויצא] [9]

על התבונה האיטית ועל התבונה המהירה [פרשת ויצא]

 

בואו ונערוך תרגיל קטן. בין אם קראתם את פרקי פרשת השבוע עשרות פעמים בימי חייכם, ובין אם זאת הפעם הראשונה, קראו נא עימי את פרשת שכרו של יעקב הרועה, וענו נא לעצמכם על השאלה הבאה: מה ביקש יעקב, ומה קיבל?

 

 

וַיֹּאמֶר: מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה. אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא, וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי.

וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי.

וַיֹּאמֶר לָבָן: הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.

וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו.

 

ראשית, הודו נא כי לאחר קריאה ראשונה ומהירה, אינכם מסוגלים לומר בדיוק מה ביקש יעקב ומה לקח. שנית: בואו וננסה לקרוא לאט. יש שלושה סוגים של חיות: שה, שה כבשים, ועיזים. מה היחס בין שני הראשונים? נניח שיש יחס כל שהוא. מכל השה הוא יקח את הנקוד ואת הטלוא, משה הכבשים את החום, ומהעיזים את הטלוא ואת הנקוד. נניח שהבנו. לאחר הסכמת לבן, יעקב לוקח מהתישים [מה היחס בין קבוצת התישים לקבוצות הקודמות?] את העקוד [נניח שזה הנקוד של הקטע הקודם] ואת הטלוא. אבל מקבוצת העיזים הוא לוקח את הנקוד והטלוא. מהכבשים - את הלבן [שלא הוזכר קודם] ואת החום. יש סדר? אצלי לא. אבל זה לא סוף הסיפור.

לאחר שעושה יעקב מה שעושה עם המקלות [ואין איש יודע בדיוק מה עשה], הוא קוצר את פירות ה'תרגיל':

 

וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת, וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

 

מה זה? תיאור כללי מבלי לרדת לפרטים? תיאור של תוצאה שונה מבקשת יעקב? מלקיחתו הראשונה?

יש כאן תופעה מרתקת. התורה מתארת התרחשות בה הצליח יעקב לבלבל את לבן ולקחת לו צאן רב, והיא מצליחה לעורר בקורא את אותה תחושת הבלבול שאחזה בגיבור הסיפור - בלבן. ייתכן שיש חוקיות, אבל היא דורשת המון קשב איטי וחישוב מדויק, מה בדיוק מגיע ליעקב.

בלבלה והערמה זו מצטרפות לקבוצת הערמות ורמיות הסובבות את אבינו יעקב, איש מידת האמת. כך היה עם יצחק, כך היה עם לבן בעניין הנישואין, וכך עכשיו בעניין השכר. אבל בלבול זה הגורם להגדלת השכר של יעקב, מצדיק התבוננות נוספת. הוא מזכיר לי את אשר כותב רבי סעדיה גאון, בהקדמה לספרו 'האמונות והדעות'. רס"ג שואל שאלה חריפה: אם נניח שהתורה נושאת את האמת, והתבונה נושאת את האמת, מדוע צריך לקבל את התורה? הרי אפשר להגיע לכל האמיתות שהתורה נושאת בלעדיה, על ידי התבונה? כמובן שאפשר לפרק את השאלה על ידי דחיית אחת משתי ההנחות שלה: אפשר לטעון שהתורה איננה נושאת את האמת,  ואפשר לטעון שהתבונה איננה נושאת את האמת. אבל אם נקבל את שתי ההנחות, הרי לכאורה המסקנה נובעת בהכרח: אין צורך בתורה. תשובתו של הרס"ג היא, כי יש צורך גדול בתורה. התורה נותנת לנו מיד את אשר התבונה צריכה להגיע אליו לאט לאט. בכדי להמחיש את דבריו הוא מוסיף:

 

ואומר עוד בהסבר הדבר, דומה למי ששקל מעות שהם אלף זוז, לחמישה אנשים עשרים ושניים זוז, ולשישה אנשים לכל אחד שישה עשר ושני שלישים, ולשבעה אנשים לכל אחד ארבעה עשר ושתי שביעיות, ולשמונה אנשים לכל אחד שנים עשר וחצי, ולתשעה אנשים לכל אחד עשרה ותשיעית, ורצה לברר להם מיד מה נשאר מן המעות, הרי הוא אומר להם כי הנשאר חמש מאות זוז, ויוכיח להם את דבריו בשקילת המעות, וכאשר ישקלנו מיד ימצאנו חמש מאות זוז, והרי חובה עליהם להאמין במה שאמר להם ויש להם ארכה עד אשר ידעהו מדרך החשבון כל אחד לפי הבנתו וידיעתו ומיעוט המעצורים לפניו.

 

אני מניח [וכך הניח גם הרס"ג], שגם כאן אם תנסו לאחר קריאה ראשונה לומר כמה כסף נשאר לאיש, לא תצליחו. רק אם תיקחו נייר ועט או מחשבון, ולאט לאט תחשבו, תגיעו לתוצאה. התורה נותנת לנו מראש את תוצאת החישוב, ועתה אנחנו פנויים להגיע אליו בעצמנו ובכח תבונתנו לאט לאט. המסקנה המדהימה מדבריו של הרס"ג, היא שלאחר עבודה איטית ומדויקת של התבונה, אכן התורה מיותרת, שכן נגיע אל אותן אמיתות בעזרת התבונה.

דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, הוציא לאחרונה ספר ששמו 'לחשוב מהר לחשוב לאט'. מתוך המוני ניסויים מרתקים הוא מבסס את טענתו, כי יש לנו שתי מערכות חשיבה: האחת מהירה ולא מדויקת, והשנייה איטית ומדויקת. הוא מראה כמה טעויות חשיבה נובעות, מכך שאנו סומכים על המערכת המהירה. נראה שזאת בדיוק התכונה אותה חשף רבי סעדיה גאון [לפני למעלה מאלף ומאה שנים], וזאת התכונה אותה ניצל יעקב כדי להערים על לבן [בכדי לקבל את השכר שלבן בעורמתו שלו מנע ממנו].

המתבונן בשלושת המופעים הללו - בסיפור יעקב, בהקדמת הרס"ג ובספרו של כהנמן - מגיע לכמה מסקנות מעניינות המעשירות את המודעות שלנו ביחס לעצמנו:

א.     אם אכן יש בנו שתי מערכות חשיבה שונות היכולות להגיע למסקנות שונות, הרי כל אחד מאיתנו הוא בית מדרש חי שמחלוקות מתרחשות בו עוד בטרם יתקל באחר. מי שמודע לכך, מצריך את עצמו להיות קשוב לקולות השונים העולים בקרבו, ולא לפעול ללא קשב שכזה.

ב.     אם אכן יש בנו מערכת מהירה ומערכת איטית, עלינו להיות מאוד מודעים לקצב שלנו. אם אנחנו נוטים למהירות, עלינו להיות קשובים לחלק האיטי הקורא לקצב אחר, ואם אנחנו נוטים לאיטיות, עלינו להטות אוזן לחלק הדורש מאיתנו מהירות.

ג.       עצם העובדה שעל פי תיאור זה אנחנו יצורים דואליים, דורש תורת איזון עדינה בכדי לחיות את חיינו במילואם. לגלות את האיטיות גם תוך כדי מהירות, ואת המהירות גם תוך כדי איטיות, זאת היא משימת חיינו.