מעבר לדתיות ולחילוניות או דתיות חילונית

מעבר לדתיות ולחילוניות או דתיות חילונית

 

תולדות העם היהודי רצופות במשברי רוח, אחד מהם מתרחש בעת הזאת. לאחר הצלחתו מעוררת ההשתאות של המפעל הציוני, הקיטוב הפנימי בעם מאיים למוטטו. אחד ממוקדי המתח העיקריים, הוא המתח שבין דתיות ובין חילוניות. מתח זה מגיע עד לסף, שאחריו עלול העם להיעשות לשני עמים. אי אפשר להוציא מגדר האפשר את אפשרות הפיצול, יש האומרים כי למעשה הוא כבר התרחש.

דרכי ההתמודדות עם בעיה זו, בנויות רובן ככולן על 'הידברות'. פגישה עם האחר, פיתוח הסובלנות ועידוד מגמות פלורליסטיות. מסה זו מציעה כיוון אחר, עיצובה של דרך חדשה – הדתית החילונית. ההצעה לא מלווה ביומרה, כי מרבית בני העם יצטרפו אליה. עיצובה ומימושה של דרך שוברת פרדיגמות זו, תביא לשינוי גם בקרב אלה שלא יצטרפו אליה. אפשרות האיחוד של הדתיות והחילוניות, נראית במבט ראשון כאפשרות של אבסורד. אך דווקא אפשרות זו, יכולה להסיט את התודעה מהמצוק המסוכן של הפילוג.

 

שלושת שדות הפער בין דתיות לחילונית

 

נתחיל משרטוט שלושה שדות, בהם יש הבדל עמוק בין הדתיות ובין החילוניות.

 

השדה הראשון: אלוהים

 

תמונת העולם הדתית מורה כי קיים עולם וקיים אלוהים שמעבר לו, ואילו תמונת העולם החילונית מורה על עולם אשר אין יש מעבר לו. בניסוח אחר: תמונת העולם הדתית מורה כי האל שהוא מעבר לעולם, חודר אל תוך העולם ומשפיע על מהלכו. השפעה זו מתוארת בשפה הדתית כהשגחה וכהתגלות. תמונת העולם החילונית מורה כי העולם סגור בתוך עצמו, ואין אל המתגלה אליו או משגיח עליו.

 

השדה השני: החוק

 

תמונת העולם הדתית – ובמיוחד היהודית – מורה על נורמה המתפצלת למצוות רבות, המחייבות את האדם לפעול על פיהן. הנורמה הזאת מבטאת את רצונו של אלוהים, והיותה כזאת מעמידה את החיוב לציית לה. תמונת העולם החילונית איננה מכירה בנורמה חיצונית מחייבת, רק הרצון האנושי יוצר בעולמה חוק מחייב.

השדה השלישי: התפילה

 

התנ"ך מתאר מצב בו אלוהים מדבר אל האדם והאדם עונה, פחות או יותר באותו אופן בו אדם מדבר אל אדם. בתהליך הדרגתי מתוארת העלמות הדיאלוג, אך הארוס הדתי איננו נכנע ומחפש לו חלופות. החלופה המרכזית היא התפילה, בה מדבר האדם אל האלוהים. בתודעתו של האדם הדתי אלוהים מאזין לתפילתו, ואף עונה לו באופנים שונים. האדם החילוני איננו מכיר בדיאלוג שכזה, ועל כן התפילה איננה חלק מעולמו.

 

השפה הדתית חילונית מגדירה מחדש את שלושת השדות, באופן השונה מהשפה הדתית ושונה גם מהשפה החילונית.

 

אלוהים בתמונת העולם הדתית חילונית

 

תמונת העולם החילונית בנויה על מושג הטבע. הטבע הוא קבוצת אירועים המקושרים ביניהם על ידי קשַר הסיבתיות, בגבולות המציאות עליה מעידים החושים. תמונת העולם הדתית בנויה סביב מושג הנס. הנס הוא פציעה של הקשר הסיבתי שבין האירועים, על ידי גורם שמעבר לאירועים הכלולים בגדרי הטבע. תמונת העולם הדתית חילונית בנויה על אדני המושג 'הנס הנסתר'. את הנס הנסתר נגדיר כך: הנס הנסתר הוא צירוף אירועים, שההכרה איננה כפויה להכיר בו כנס. אפשר להסביר את מהלך האירועים בעזרת הקשר הסיבתי, אך הארוס הדתי איננו מסתפק בכך. הוא בוחר להסביר את האירועים בעזרת הקטגוריה של הנס, למרות שהמציאות לא כופה אותו לוותר על קטגוריית הסיבתיות. לא בכל מצב הוא בוחר להפעיל את קטגוריית הנס, אלא רק במצב בו קשר הסיבתיות מתוח קמעה. לדוגמא – ניצחון מעטים על רבים, איננו סביר אך אפשרי. קטגוריית הסיבתיות יכולה להכיל את המציאות, אך הארוס הדתי מעדיף להשתמש במצב שכזה בקטגוריית הנס. זה הוא נס נסתר.

דוגמא מובהקת לספר הכתוב בשפה הדתית חילונית, היא מגילת אסתר. מגילה זו איננה מכילה את המילה 'אלוהים', מפני שמילה זו – מילת היסוד של השפה הדתית – מצויה מעבר לגבול השפה הדתית חילונית.  'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר' אומר מרדכי לאסתר במגילה. מדוע לא אומר מרדכי לאסתר כי רווח והצלה יעמוד ליהודים מאת האלוהים? מפני ששפתה של מגילת אסתר היא שפת הנס הנסתר. שם אלוהים לא נזכר במגילה, מרדכי רומז לעברו אך אם ברצונו לדבר בשפה כנה – הוא נעצר על גבולו מבלי יכולת לאומרו. ההעדר השתוק מותיר אפשרות רוטטת, 'ליבא לפומא לא גליא' [הלב איננו מגלה אותה לפה]. השפה הדתית חילונית מכילה את האופטימיות הזהירה ['רווח והצלה יעמוד ליהודים'], אך בניגוד לשפה הדתית שתכונתה היא הוודאות – תכונת השפה הדתית חילונית היא חוסר הוודאות, ההשערה והאולי. 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות' אומר מרדכי לאסתר, 'מי יודע' משמעו 'אולי' והוא ביטוי להשערה לא וודאית. הארוס הדתי של השפה הדתית חילונית, לא מתפרץ בנתיבים דתיים גלויים. 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו.' לא תפילה ולא מעשים המבטאים יחס שבין אדם לאלוהים, אלא מעשי יחס שבין אדם לאדם.

 

החוק בתמונת העולם הדתית חילונית

 

שני ערכים סותרים הם, ערך החוק וערך החירות. שניהם מופיעים גם בתמונת העולם הדתית, וגם בתמונת העולם החילונית. עם זאת יש נטייה להבלטת ערך החוק בתמונה הדתית, ולהבלטת ערך החירות בתמונת העולם החילונית. תמונת העולם הדתית חילונית, שבה ומציגה את שני הערכים בחוברת, למרות שאין הם עולים בקנה אחד זה עם זה. החירות איננה רק ערך חשוב, אלא ערך יסוד המהווה תנאי הכרחי לקיומו של החוק. אם אין חירות אין משמעות לציווי, קובע הרמב"ם בהלכות תשובה. אך האם אין התורה – כביטוי לרצון האל בתמונה הדתית – מסרסת את הבחירה? היכול אדם לבחור באמת בין שתי אפשרויות, כשאחת מהן היא רצונו של האל והשניה מהווה מרד כנגדו?

תמונת העולם הדתית אוחזת בערך הציות, ומקצצת את כנפיה של החירות. תמונת העולם החילונית מעדיפה את ערך החירות, ושוללת את ערך הציות ביחס לאלוהים. תמונת העולם הדתית חילונית אוחזת בערך הציות, אך איננה מוכנה לוותר על החירות במלוא משמעה. לדידה - ואין חוק ללא חירות, ואין חירות ללא אפשרות של סירוב לחוק. יתירה מזו - אפשרות הסירוב איננה יכולה להיות תיאורטית בלבד. אם לא מימש אדם את אפשרות המרי אפילו פעם אחת, הרי שהיא לא היתה אפשרות ממשית. הטיעון הוא חריף: אדם יכול לשמור על מסגרת מחויבותו לחוק הכללי, אם סירב לאחת מהופעותיו. אם לא סירב לאחת מהופעותיו, אין חירות בעולמו. בהעדר חירות, אין משמעות להיותו מצווה.

 

 

התפילה בתמונת העולם הדתית חילונית

 

על פניו, התפילה שייכת לתמונת העולם הדתית, ונעדרת מתמונת העולם החילונית. השפה הדתית חילונית שוברת את הפרדיגמה של התפילה, מגלה בה פנים חדשות. קטגוריית הסיבתיות היא המרכזית בין אלה המעמידות את התפילה, סיבתיות בה אלוהים מוצב כסיבה למסובבים. מאחר שהוא הסיבה, פונה אליו התפילה שישנה את המערך הסיבתי ויוביל לתוצאות טובות. 'רפאנו ה' ונרפא... ברך עלינו את השנה הזאת...' ועוד מטבעות לשון. מערך סיבתי זה מתאים לתמונת העולם הדתית, ואיננו מתאים לתמונת העולם החילונית. התבוננות בנוסח התפילה היהודית, מורה כי היא בוחרת מבין התמונות הדתיות – דווקא את תמונת הקיצון:

'מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים... סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים, ומקיים אמונתו לישני עפר. מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה, ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה', מחיה המתים'. אפשר היה לחשוב על סדרה סיבתית אחרת, המתמקדת בתופעות שאת התהפוכות שבהן רואה האדם בגבולות התנסותו. כלכלת החיים, סמיכת הנופלים, רפואת החולים והתרת האסורים. התופעה יוצאת הדופן היא החייאת המתים, שהיא אמונה בדבר העתיד להיות ולא התנסות בגבולות ההווה והעבר. לא רק שהתפילה בחרה לכלול את תחיית המתים בקבוצת המערכים הסיבתיים, אלא שהיא בחרה לחזור עליה חמש פעמים בברכה ולחתום בה חתימה ההופכת אותה למהות הקבוצה כולה. מה הסיבה לבחירה בנקודות הקיצון, בכל אחת משלוש המערכות? אפשר לומר כי זאת השקפת העולם המקופלת בתפילה, אך אנו נבחר בפרשנות אחרת.

הבחירה בסיבתיות הקצה מורה, כי תכלית הבחירה איננה להעמיד תמונה המשקפת את אמונת המתפלל. מנקודת מבט זו, תכלית התמונה הסיבתית היא יצירת מצב תודעתי המתאים לתפילה. סיבתיות הקצה יוצרת תודעה של נוכחות האחר, המאפשרת את מעשה התפילה. בעולם מובנה זה, כמו בזירת תיאטרון, התפילה אפשרית. זאת היא התמונה הדתית חילונית, בדידות קיומית ביחס לאל ודיאלוג הנבנה מתוך יצירת אשליה מודעת.

מהסיבתיות, נפנה לדמותו של אלוהים כפי שהיא משתקפת בתפילה. אלוהים של התפילה הוא רואה – 'ראה נא בעניינו', אלוהים של התפילה הוא שומע – 'שמע קולנו'. אלוהים של התפילה פועל – 'מגן', 'סומך' 'רופא' 'חונן', אלוהים של התפילה הוא בעל רצון ורגש – 'רצה' 'חנון'. תמונת העולם הדתית מאנישה את אלוהים, ומתייסרת ומתפתלת בנפתולי הפשטתו. תמונת העולם החילונית איננה עסוקה בדמותו, היא שוללת את קיומו או מעמידה אותו כ'מינע הבלתי מונע' המנוכר. שונה משתיהן השפה הדתית חילונית. בתמונה הדתית חילונית אלוהים כשהוא לעצמו נעלם, התפילה בונה לו מסיכה המאפשרת להתייחס אליו. מסיכת המילים יוצרת עולם של כאילו, המהווה תנאי הכרחי לאפשרותה של התפילה. 'המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' [סנהדרין כ"ב ע"א]. התפילה כדיבור וכשיחה דורשת כתנאי הכרחי את הוודאות והביטחון בשפת דיבור ישירה אל הנוכח. הפער מושלם על ידי שפת כאילו, על ידי עולם תיאטרון בו האדם משחק תפקיד הכתוב לו מראש. עולם הבדיה של התיאטרון הוא העולם היחיד בו תיתכן עמידה לפני אלוהים, כמעשה הדתי הרציני ביותר שבגבולות האפשר. אל מהותו העלומה של אלוהים אפשר לזנק רק בזירת התיאטרון, מתוך מודעות חריפה לפער שבין שפת המחזה לבין שפת החיים. השפה הדתית חילונית טוענת טענה חזקה: היא איננה שפה דתית מסדר שני, כשהשפה הדתית הרגילה מהווה שפה דתית ממנה. לטענתה מי שאיננו מכיר בהיות התפילה עולם תיאטראלי של כאילו, לא רק פוצע את גבולות האפשר אלא מחמיץ את מהותה של התודעה הדתית ומימושה. רק הרטט הפנימי הנוצר מהדיסוננס שבין שפת התפילה ובין שפת המציאות הדתית כשהיא לעצמה, מעמיד את החוויה הדתית על מלאותה.

 

על ייחודה של השפה הדתית חילונית

 

ייחודה של השפה הדתית חילונית בא לידי ביטוי בחמישה אופנים.

האחד – השפה הזאת מאגדת את הארוס הדתי – החורג אל מעבר, אל האחר, אל אלוהים – עם הארוס החילוני – הביקורתי, המותיר את האדם בגבולות ה'זה', שאין אלוהים בתמונת עולמו. בהנחה שהן הארוס הדתי והן הארוס החילוני הם כוחות יסוד של תודעת האדם, איחוד שניהם מאפשר מימוש מלא של האדם.

השני -  שפה זו מאפשרת יצירת קבוצת ערכים, שהיא איחוד קבוצת הערכים הדתיים והערכים החילוניים. הדבר בולט ביחס לחוק. קבוצת הערכים הדתיים חילוניים כוללת את קבוצת ערכי הציות לחוק ואת קבוצת ערכי החירות. בהנחה כי כל קבוצת ערכים שכזאת מהווה את אשיות אישיות המחזיק בה, איחוד הקבוצות הינו הישג חשוב ומשמעותי.

השלישי -  השפה הדתית חילונית טוענת כי היא משיגה מליאות דתית ומליאות חילונית, יותר מאחיותיה – השפה הדתית והשפה החילונית. ביחס לשפה הדתית – השפה הדתית הקלאסית הופכת את אלוהים למושג בתחומה, כדומה ל'עץ' ול'אבן'. כל הניסיונות התיאולוגיים להוציא את אלוהים מתחום זה, הובילו לניכור קיומי ביחס אליו. רק השפה הדתית חילונית מצליחה מחד גיסא לשמור על אחרותו של אלוהים, ומאידך גיסא להעמידו כדמות שיחס דתי חי ייתכן ביחס אליה. ביחס לשפה החילונית -  מושג החירות מקבל משמעות מליאה רק כאשר הוא מופיע ביחס למושא השולל את החירות. רק סירוב לצו הוא מימוש מלא של החירות, וסירוב שכזה מופיע בצורתו המליאה דווקא בשפה הדתית חילונית.

הרביעי – יש בה בשפה זו להביא גאולה קיומית לאותם אנשים שלא מצאו את מקומם בין דוברי השפות הדתית והחילונית. יש אנשים בקהילה הדתית, שנפשם כמהה למרחבים שרק השפה החילונית יכולה לתת להם, אך הם אינם מוכנים לוותר על יסודות זהותם הדתית. יש אנשים בקהילה החילונית הצמאים בצמא הארוס הדתי שברוחם, אך אינם מוכנים לוותר על זהותם החילונית. מבין אלה ואלה ימצאו אותם שהשפה הדתית חילונית היא שתביא גאולה לזהותם המורכבת.

החמישי -  והוא החשוב ביותר למטרה שמסה זו הציבה לעצמה: השפה הדתית חילונית שוברת את הדיכוטומיה שבין השפות הדתית והחילונית. גם אם מיעוט של בני קהילה מסוימת – במקרה זה של בני העם היהודי – יאחזו בשפה זו וידברו בה, פעולת השיבור תפעל ביחס לבני הקהילה כולם. האפשרות ליצור זיקות בין השפות השונות, יכולה להוביל לאפשרות ליצור זיקות בין דוברי השפות השונות. הדרך איננה דרך של סובלנות והקשבה, אלא דווקא הבלטת הייחוד והשוני של כל קהילה על שפתה. העובדה שישנם אנשים הדוברים בשפה המאוחדת, תוביל לשבירת מחיצות הזרות והניכור המאפיינות את מצבו של העם היהודי בעת הזאת.