חנוכה הגדול וחנוכה הקטן

חנוכה הקטן וחנוכה הגדול

 

חנוכה מיוחד מכל המועדים, חכמים עסוקים לא בהעצמתו אלא במזעורו. מחג המדומה לחג הסוכות שמוקרבים בו קרבנות [כמתואר בספרי המקבים], הפך לימים שאינם חג ולמעשה הם ימי חול. בית המקדש הומר בבית המגורים, המנורה הפכה לנר קטן המוצא אל מחוץ לבית. דורשי העיתים טוענים כי העילה היא המאבק המתמשך בין החכמים ובין הכוהנים, כשהחכמים מנסים להצר רגלי הכוהנים כדי לבנות את היהדות החדשה שבסיסה הוא החכמה ולא הכהונה. חכמים מזערו את חלקם של הכוהנים החשמונאים. הם הקטינו את חלקם בניצחון שהוביל לטיהור המקדש, והעמידו במקומו את נס פך השמן. באו הציונים והחזירו עטרה ליושנה, הם שרו 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו'. גם מהפכתם לא הטיבה עם החג, ריקון המקדש מתוכנו כמוקד המהפכה החשמונאית מותיר את החג כגוף ללא נשמה. התבוננות נוספת מובילה לתובנה: הבעיה איננה בעיית החנוכה, הבעיה היא בעיית ירושלים. ירושלים היא סיפור לא פתור ביהדות, היא מחוז חפץ וחלום מהצד האחד, ומושא שמנסים להתגבר עליו מן הצד השני. חכמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, אך למעשה גונזים אותה במפעל הנצחה מִשְנַאִי מהצד השני. יבנה מחליפה את ירושלים לא רק מתוך הכרח פוליטי, יש כאן סדר עדיפויות העומד בעמידה לעומתית לאופוזיציה המוחה על ההמרה בקוראה 'משיב חכמים אחור'. בעיית ירושלים לא מצאה פתרון בימי החכמים, ולא מוצאת פתרון בימינו שלנו. חלק מבני העם היהודי חותר לעלות להר הבית, להקריב בו קרבן, להקים את המקדש. חלק אחר רואה את היהדות כמי שהתגברה על המקדש ואיננו חפץ בבנייתו מחדש. הרואה את הנולד יכול לצפות בוודאות, הקמת המקדש לא תצמצם את המחלוקות סביבו אלא תעצים ותרבה אותן. באיזה נוסח יתפללו במקדש? בנוסח אשכנז או בנוסח ספרד? מה יהיה מקומם של היהודים החילונים במקדש? כך תמונה שמצוירת רק מעצימה את המתח ואת המחלוקת, אלא אם כן היא מוחקת את הקבוצה האחרת לקבוצתו של הצייר. 

בעיית ירושלים איננה רק בעיה פנים יהודית. היא לב המחלוקת בין מדינת ישראל ובין הערבים, ואף זו איננה מצליחה למצוא לעצמה פתרון. יש הרואים בה בירה עתידית לשתי מדינות, ויש שאינם מוכנים לוותר על היותה בירת מדינת ישראל הבלעדית. אלה כאלה אינם מצליחים לשכנע את הצופה האובייקטיבי, כי יש פתרון לבעיית ירושלים. לא חג החנוכה צריך להטריד אותנו, אלא ירושלים. היא ניצבת כקשר הגורדי, מחכה לאלכסנדר הגדול שיבוא ויתיר אותה.

במסה זו ברצוני לשרטט קווים לאוטופיה, תמונה המעמידה ירושלים אחרת. תמונה הפותרת את בעיית ירושלים, ובדרך הילוכה גואלת את חג החנוכה. מה רבו תמונותיה של ירושלים, כמספר החולמים כן מספר המאוכזבים. כה רבו מאוכזבי ירושלים, עד כי יש רתיעה מלהוסיף חלום לחלומותיה. חכמי הנפש מאבחנים את סינדרום ירושלים, העצמת החלום שגורמת העיר ומערערת את נפש החולם. מי לידנו יערוב שבניית החלום לא תביא לעוד שבר משבריה של העיר?

חכמי התבונה יצרו מושג של חלום, שאולי יש בכוחו למזער את סכנותיו. אריסטו הגה את הסיבה התכליתית, קאנט את האידיאה המכוונת. המבנה הצורני של שני המושגים זהה, היפוך הסדר ההגיוני. בדרכו של עולם הסיבה קודמת לתולדה ולתכלית, הסיבה התכליתית מעמידה את התכלית כראשונה וכמכוננת התולדה. בדרכו של עולם האידיאה היא הפשטה של היש, ועל כן היש קודם לה. האידיאה המכוונת קודמת ליש, היא המעמידה אותו ואת דרכו להתממש. החלום על פי תבנית זו  אינו יעד האמור להתממש, אלא מגדלור המכוון את הספינה אל החוף. הוא מסמן את הפעולה הראויה, ואיננו תלוי בשאלה אם התמונה תתקיים או לא. סולמו של החולם הזה מוצב ארצה, ועל כן הוא איננו עלול למפולת הלב של המתעוררים מחלומות. חולם זה איננו חבר במועדון מחשבי הקיצין, ועל כן אין תאריך שבעוברו נשברת רוחו.

האוטופיה אותה נציג איננה בנויה יש מאין, יסודה בחזונו של הנביא ישעיהו. יחד עם זאת היא איננה החזון של ישעיהו, היא חורגת אל מעבר לו. יסודה בהנחה, כי אלוהים נעלה מעבר לחלקיות הנברא. בת הקול בעולמם של חכמים הכריזה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כדברי בית הלל.' הנחת העבודה שלנו שונה: דברי אלוהים חיים מן ההכרח שיהיו מעבר לחלקיות של דברי בית הלל או של דברי בית שמאי. אינני יודע מהו דבר אלוהים, אבל אני יודע שהוא צריך להיות כולל ומתאים גם לבית הלל וגם לדברי בית שמאי. במידה זו אני ניגש אל דברי ישעיהו:

 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.                                                                  [ישעיהו ב' ב']

 

בית אלוהים אמור להיות בית לכל הגוים, ומכאן שהוא אמור להיות מעבר לבית של גוי אחד כולל ביתו של העם היהודי. לא ייתכן שיהיה בית לכל הגוים, אם התפילה שבו תהיה תפילת שמונה עשרה שתיקן רבן גמליאל לעם היהודי. ישעיהו עצמו לא מסכים איתי, שהרי בפסוק הסמוך הוא אומר:

 

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.

 

ישעיהו חושב שכל הגוים יקבלו את הדרך של אלוהי יעקב ואת תורתו. אני חושב שכדי לממש את חזונו של ישעיהו צריך ללכת צעד אחד קדימה. בהר ה' צריך להתקיים משהו אחר מאשר בבית הכנסת שביבנה. המשהו האחר הזה צריך להיות מעבר לתורה היהודית שתמשיך להיות התורה של העם היהודי. זאת צריכה להיות תורה של האנושות, והתפילה צריכה להיות התפילה של האנושות. רק כך אפשר להמשיך לפסוק השלישי:

 

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

אם יש דרך להגיע לשלום עולמי, הרי זה אם ינהרו הגוים הרבים להר ה' וכל אחד מהם ירגיש שם בבית. כל אוטופיה של שלום המתבססת על איזון ועל מאזני אימה, על שליטה ועל כוחניות הבאה לידי ביטוי בהבלטת הזהות הייחודית לאחד ושוללת את האחר - סופה לקרוס.

 

כך אני קורא גם חזון נוסף של ישעיהו:

 

 וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.                       [ישעיהו נ"ו ז']

 

ביתו של אלוהים יוכל להיקרא בית תפילה לכל העמים, רק אם עולותיהם שלהם וזבחיהם שלהם יהיו לרצון על מזבחו. כל אחד צריך להרגיש בו בבית, ולכן הוא יוכל להיות רק ביתו של אלוהים ולא ביתו של האחד. ושוב, ישעיהו עצמו איננו מסכים לקריאה הזאת. הרי כך הוא אומר בפסוק הקודם:

 

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.

 

שמירת השבת על ידי בני הנכר, מורה כי הם מבטלים את זהותם שלהם ומקבלים לפחות חלק מהזהות היהודית. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון, ונוצרי או מוסלמי שומר שבת הרי הוא מקבל על עצמו את היהדות לפחות בחלקה. צריך להיות ישעיהו יותר מישעיהו, כדי להגיע אל החזון הנהדר של ביתו של אלוהים שהוא בית תפילה לכל העמים. צריך לוותר על חלקים בחזון ישעיהו, כדי לאפשר את החלקים האחרים שהם - מנקודת מבטי - ליבו הפועם של החזון.

על החזון להרקיע לשחקים גבוהים יותר, באשר אמרנו אין די.הסיבה לכך היא  שמעבר לחלוקת האנושות לדתות שונות, היא נחלקת היום לדתיות ולחילוניות. לא ייתכן שבית אלוהים יתאים רק לחלק הדתי של האנושות, חזון 'כל העמים' חייב לכלול את הדתי ואת החילוני כאחת. ושוב, אינני יודע כיצד למלא את המשבצת הזאת בתוכן, אבל אני מאמין שזאת המשבצת. בית ה' וירושלים, חייבים להיות כוללי כל ומתאימים לאדם באשר הוא אדם. הדתי בדתיותו והחילוני בחילוניותו חייבים להרגיש ולדעת שירושלים מביאה לידי ביטוי את פסגת חייהם. ירושלים צריכה להיות בירת העולם, בירה של כולם ולכן לא בירה של אף אחד.

היהודי צריך לשמור על זהותו, ויחד עם זאת להחזיק בזהות של אזרח העולם שבירתו ירושלים. אין כאן דיאלקטיקה או מתח בין הזהויות, אלא החזקה של זהויות שונות בחוברת. המחשבה הפוסט מודרנית המתוקנת, מאפשרת להחזיק כך בשתי הזהויות. 'מתוקנת', כיוון שהמחשבה הפוסט מודרנית הרגילה, מפרקת את הזהויות. המתוקנת מאפשרת את הריבוי מבלי לפרק את הזהות הייחודית.

איש החנוכה צריך לזכור, כי במקביל להלכה כבית הלל המדליקים בכל יום נר נוסף, יש את הלכת בית שמאי הגורעים בכל יום נר משמונת הנרות הדולקים ביום הראשון. בית שמאי מעמידים את הנרות כנגד פרי חג הסוכות, שאף הם חסרים והולכים. הם פרי החג שהעמידו חכמים כנגד שבעים אומות העולם. יהודי חייב להיות יהודי בכל רמ"ח אבריו, ואיש העולם בכל שס"ה גידיו. ירושלים צריכה להיות חלק ממדינת ישראל, ועיר על לאומית שעיני העולם כולו נשואות אליה. חנוכה צריך להיות חג המביא לידי ביטוי את המקדש החדש, הוא המקדש שמעבר לכוהנים ומעבר לחכמים.

האם יש סיכוי שקבוצה מסוימת תשמוט את תשוקתה לבעלות על העיר ועל המקדש? כאן כדאי לחזור לחכמתם של החכמים, שידעה לפרוט את האורות לסולם עולה שלב שלב. הסולם של בית שמאי שומט את האחיזה בכוליות מיום ליום, הסולם של בית הלל מתקדם בצעדים קטנים מיום ליום. שניהם שותפים להבנה, כי אידיאה איננה מושגת במלואה אלא יש לחתור אליה טיפין טיפין. האידיאה של ירושלים היא אידיאה מכוונת, מכוונת את האדם להתנשא אל מעבר לעצמו. מגדלור שכזה יוכל להיות סיבה תכליתית, זו המציגה יעד ומאפשרת לאדם לצעוד לקראתו צעד אחר צעד. לא חולמי חלומות נהיה, המצפים למימושה של אוטופיה אפוקליפסית ונשברים בעבור המועד. אנשים פקוחי עיניים נהיה, היודעים כי יש תכלית אליה צריך לחתור בעמל יום יומי:

 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.