מאי חנוכה

מאי חנוכה?

 

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.                                                                                               [שבת כ"א ע"ב]

 

השאלה מהו דבר זה, יכולה להתפרש באחת משתי דרכים. יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו איננו מוכר. מהו שפנטיז? מכיוון שסביר להניח כי איש מהקוראים איננו יודע שפנטיז מהו, יהא עלי להסביר מה מסומן על ידי השם הזה. אך יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו מוכר אך לא באופן הנראה לו. מהו רב? שאלו חסידים אחרונים, לא מפני שאיש לא ידע מהו רב, אלא מפני שהתשובה המקובלת על ידי המתנגדים לא היתה מקובלת עליהם. הם שינו את המושג מעיקרו, נתנו לו משמעות חדשה ומהפכנית.

איזו שאלה היא השאלה מאי חנוכה? אפשר לפרש את השאלה בדרך הראשונה: מכיוון שמדובר בחג 'חדש', יש להסביר מה טיבו. מכיוון שמדובר בחג שאיננו מוכר מהתנ"ך, יש להשלים את החסר. אם נרצה לפרש את השאלה בדרך השניה, עלינו למצוא את התשובה עימה מתעמתת שאלת החכמים ותשובתם. ספרי החשמונאים – א' וב' – נותנים שתי תשובות, ייתכן ותשובת חכמים משוחחת ומתעמתת עימן.

 

חנוכה בספר החשמונאים

 

ספר חשמונאים א' שסגנונו עצור ומתון מזה של ב' מספר:

 

וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמר: 'הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.' ויקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדיו על  הר ציון. ויהי בראותם את המקדש כי שמם ואת המזבח כי חולל והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. ויריעו בחצוצרות תרועה ויפלו על פניהם, ותעל שוועתם השמימה. ויצו יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עת טהרם את המקדש... [עתה בא תיאור מפורט של תיאור המקדש].

ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסליו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם...

ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסליו שמונת ימים מידי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה'.   [חשמונאים א' ד']

 

בתיאור זה אין נס, אלא טיהור המקדש על ידי בני האדם. חג החנוכה נקבע כחג בן שמונת ימים, מבלי שניתן טעם למבנה הזה. לעומת התיאור הזה, ספר חשמונאים ב' הנוטה לתיאורים ניסיים – מתאר כמה תיאורים אחרים:

 

בשנת תשע ושישים ומאה, עת מלוך דימיטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו... ונתפלל אל ה' אלוהינו, ויקשב לקולנו, ונקרב לו קרבן וסולת למנחה, ונעלה נרות ונתנה את לחם הפנים על שולחן ה'. ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסליו.                                                        [חשמונאים ב' א']

 

אף כאן אין נס, ויש כאן דגש על הנרות.

 

[איגרת שונה] ...ועתה יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסליו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עימנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא נחמיה את האש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים... ויהי בהקריבם את קרבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצא על הארץ והעבים נפוצו, והנה אש אלוהים מתלקחת בקרבן, וישתומם כל העם מסביב...                                                                                 [שם]

 

בתיאור זה יש תקדים ובו נס של אש מתלקחת [גם לתקדים זה יש תקדים, הלא הוא מעשה אליהו: ... ויאמר 'מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים', ויאמר 'שנו' וישנו, ויאמר 'שלשו' וישלשו... ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה.' [מלכים א' י"ח] ]. מעבר לתקדים יש בו גם תבנית מוכרת – חג הסוכות.

 

...וכאשר התפלל משה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, כן נענה גם שלמה בתפילתו. כי אש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת הזבחים.

                                                                                                          [חשמונאים ב' ב']

עוד שני תקדימים. אך יושם אל לב: בתיאורים אלה לא נזכר במפורש כי נס נעשה עתה, בימי החשמונאים. עתה היתה חנוכת המזבח, והארוס הדתי הכמה לניסים מוצא אותם בתקדימים התנ"כיים. לא כן בתיאור נוסף, בפרק י' של הספר:

 

ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגוים בחוצות העיר. ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש ויוציאו אש מהאבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קרבניהם לה' מקץ שנתיים ימים... ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות השדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מידי שנה בשנה.

 

כאן מגיע התיאור אל גבול הנס, לא ברור האם הוא חוצה אותו. האם הוצאת האש מהאבנים היא הוצאה טבעית של אבני מצת, או שהיא הוצאה ניסית כבתקדימים התנ"כיים שהוזכרו קודם לכן?

 

המגמות המתפתחות בתיאורי ספר חשמונאים ברורות: מתיאור טבעי שאיננו חורג מגבולות התבונה, אל עבר הניסי והמטפיסי. מחג שנחוג מכח עצמו, אל עבר שיקוף של חג הסוכות התנ"כי הקיים. שתי המגמות סותרות זו את זו ומאזנות זו את זו. האחת פורצת גבולות וחותרת לנס. השניה מכנסת ועוצרת את ההתפרצות של הארוס הדתי, מגבילה את החג לתקדים המוכר והקיים זה מכבר.

 

חנוכה של חכמים

 

על רקע התיאורים האלה, אפשר להעמיד את הברייתא כמתעמתת עימם. חכמים פיתחו את מגמת הנס ונתנו לה מקום, על פי תיאורם אכן נס היה שם. אך במקום נס במימדים תנ"כיים –  ירידת אש מהשמיים, מוצג נס צנוע ומוסתר יותר: הנרות דולקים שמונה ימים למרות שדי היה בשמן רק ליום אחד. את מגמת התקדים הם ביטלו, ובנו את החג מתוכו: שמונת הימים אינם מקבילה לימי הסוכות, אלא שיקוף של ימי הנס.

 

אך בכך לא תמה מלאכת היצירה של חכמים, הלכות החג יוצקות תכנים יחודיים לחג המתאימים לעולמם הדתי:

 

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת כולה פליאה, יצירה וחציבה של עולם חדש. ראשית – בניית מצווה המוגדרת על ידי הבית. החג המקורי היה חג שיסודו בבית המקדש, הבית הכללי שעיני כל אליו נשואות. אפשר היה לחשוב על עיצוב אחר, הדלקה אחת במקום מרכזי לעם או לפחות במקום מרכזי של כל עיר וקהילה. חכמים בחרו להמיר את הבית המרכזי בהמוני בתים פרטיים, כל אחד מהם הופך – במפתיע – לזירת החג. שנית – מקרה יחידאי בכל עולמה של ההלכה, פירוק המצווה לשלושה אופנים – מצווה, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המצווה האחת מתפרקת, ומגמת ההפרטה וחלוקת האחד מתעצמת. יתירה מזו, כל מושג ההידור שבמצווה זו אומר חידוש ויחידאיות. מהן הדוגמאות המוכרות לנו של ההידור?

תניא: 'זה אלי ואנווהו', התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתו בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים.                                                                      [שבת קל"ג ע"ב]

ההידור הוא הפן האסתטי, הנאה, המוסיף יופי אך לא משנה את עצם המצווה. מה שאין כן בנר חנוכה, מנר אחד הופכת המצווה בעולם המהדרין לנרות הרבה – לכל אחד ואחד, ובעולם המהדרין מן המהדרין – קטגוריה ייחודית שאין שני לה – לשמונה הדלקות שונות בסדר עולה או בסדר יורד. מגמת ההתנפצות מקבלת מימדים אדירים, והמטה אוזנו ישמע את המלחמה כנגד האחדות! אפשר לשמוע כאן בת קול או לראות השתקפות של המשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בם זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.                           [ראש השנה פרק ד' משנה א']

רבי אלעזר מנסה למתן את ההתנפצות, ולהורות כי נותרה האחדות ורק נקודת המרכז הומרה מירושלים ליבנה. אך החכמים עומדים על דעתם – התנפצות! כל מקום שיש בית דין.

 

מהפנימי אל החיצוני

 

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת רחוקה מלהיות מובנת מאליה. הנר בא להאיר את הבית, כל מהותו היא להיות מונח בתוכו של הבית, להביא לשלום בית [שבת כ"ג ע"ב]. הנחתו בחוץ איננה טבעית, משונה. הוצאת הנר החוצה יוצרת שדה בעיות חדש, כבתה – זקוק לה או איננו זקוק לה [כ"א ע"א – ע"ב]. נר בחוץ עומד לכיבוי, אין זה המקום הנכון לו. גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. [בבא קמא ו' ו']. הנחת הנר מבחוץ מסוכנת, עלולה לגרום לשריפה.

מה משמעותה של הנחת הנר בחוץ? מורגל בפי העם כי משמעותה היא פרסום הנס, אך המעיין נוכח כי זה רק קול אחד בין הקולות. בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? [אם יכול לקנות רק או נר או יין – מה עדיף?] קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא? בתר שאיבעיא הדר פשטא [לאחר ששאל חזר והשיב] נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא [שבת כ"ג ע"ב]. זהו קולו של רבא האמורא. בברייתא הלקוחה ממסכת סופרים כתוב: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק [שבת כ"כ ע"ב]. הרגל המחשבה גורם לפרש את הברייתא על פי דברי רבא: עד שתכלה רגל מן השוק יש עוד אנשים שיראו את האור והנס יתפרסם. אך אם נשחרר את הברייתא – שלא ידעה את רבא – מכבלי הסברו, תיפתח אפשרות אחרת. הנר מושם בחוץ כדי להאיר לאנשים שבחוץ, שבשוק. לא כדי לפרסם להם את הנס, אלא פשוט כדי להאיר להם. בברייתא במסכת סופרים יש עוד תוספת, שלא הובאה במסכת שבת: ...ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: 'לא ימיש עמוד הענן יומם' [שמות י"ג]. הפסוק במלואו הוא: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. חכמים בבנותם את מצוות היום, החליטו להפוך את הבית ואת נרו. לא נר הניצב כדרכו בתוך הבית ומאיר ליושביו, אלא נר העומד מחוץ לבית ומאיר להולכים בשוק. את הנס ופלאיו הותירו בברייתא המספרת את סיפורם שלהם על ההיסטוריה ובברכת הנר, ובמצווה עצמה התייחסו לנר כחפץ שימושי. ההיפוך הוא תכלית לעצמה, שבאה ליצור מעשה ייחודי בעל משמעות. היפוך מההרגל הוא כלי חשוב בעיצוב מעשה הפוצע את שגרת החיים, היוצר רגע של משמעות.

אולי הד לאפשרות הזאת אפשר לשמוע בקטע מתורת כוהנים ששובץ בתוך הסוגיה בשבת, קטע הפוצע את העיסוק בנר חנוכה ומתייחס למנורה שבאוהל מועד: 'מחוץ לפרוכת יערוך' - וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. [שבת כ"ב ע"א]. התלמוד שואל מהי העדות, ומשיב כי התרחש כאן נס המקביל לנס חנוכה שעל פי החכמים: אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. כלומר – למרות שהיה נותן בנר המערבי את אותה כמות השמן כמו לחבריו, דלק נר זה יותר מיתר הנרות ולא כבה והפך את הנר ל'נר תמיד'. אך את תורת כוהנים כשהיא לעצמה אפשר לפרש ללא הנס. העדות על השכינה היא עצם האור המאיר למרות שבעל הבית [אוהל מועד] לא זקוק לו, והוא בא לצופים מבחוץ – זו היא השראת שכינה.

עגנון בסיפורו הנאה 'אור התורה', מספר על רבי אשר ברוך היושב לילה לילה בביתו שבעיר הספר הקטנה קרוליבקי, לומד לאור הנר. אור הנר הזה מסייע למבריחי הגבול למצוא את דרכם, וכשמת רבי אשר ברוך הם החווים את כאב כיבוי אור התורה. את תיאורו רוקם עגנון בביטויים הלקוחים מסוגיית נר חנוכה, הנר שמאיר להולכים בחוץ: 'ובלילה בשעה שכלתה רגל מן השוק ואין בני אדם מצויים בשוק הרי הם יוצאים ועוברים את הגבול וחוזרים משם, הם ושוריהם. לילה לילה הם עושים את מעשיהם, עושים במחשך מעשיהם, כדי שלא ירגישו בהם שומרי הגבול, רק נרו של רבי אשר ברוך שמתנוצץ מחלון עלייתו להם לעיניים לנחותם הדרך העולה העירה.'

 

כך בונים עולם

 

מה אפשר ללמוד מחכמים – מעבר לגבול החנוכה? אפשר ללמוד מהם כיצד בונים תמונת עולם דתית.

ראשית – חכמים שותפים לאינטואיציה של מחבר ספר חשמונאים ב': הארוס הדתי לא יכול להסתפק בחג שיסוב סביב מאורע היסטורי שבגבולות האפשר. הארוס הדתי תובע תביעת אמת את הנס. הנס הוא כלי הפרשנות הדתית של ההיסטוריה. לכן אין להותיר את המאורע כפי שהוא לעצמו – טיהור המקדש, אלא יש לרקום בו נס. וידגש: אין זו מניפולציה, אלא פרשנות יוצרת המתרגמת את ההיסטוריה לשפה הדתית.

שנית -  חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', הנס שהוא רוקם לחנוכה – ירידת האש מהשמים – מוגזם לדעתם. הם רגישים לרוח תקופתם, ויודעים – איננו חיים בעידן התנ"כי. ניסים שכאלה חורגים מתחושת החיים העכשווית, ולכן הם מספרים על נס אחר – עדין ומוצנע הפוצע רק מעט את דרכו של עולם.

שלישית – חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', ומנתקים – כמעט לחלוטין – את הזיקה בין חג החנוכה לחג הסוכות. אם יהיה חנוכה סוכות שני, הוא לא יחזיק מעמד. חייבים לצקת לתוכו תוכן ייחודי [ויעיינו בכך כל המתאמצים להגן על ההלל ביום העצמאות בעזרת תקדימי מועדים אחרים].

רביעית – אין חג ללא מעשה, ולכן יוצרים חכמים את מצוות החג – מצוות הדלקת הנר. במצווה זו הם מביאים לידי ביטוי באופן מופלא את תמונת עולמם הממירה את האחדות בריבוי. לא עוד מנורה בבית האחד, אלא אלפי מנורות באלפי בתים. ההתנפצות הקרנבלית הזאת באה לידי ביטוי בחלוקות הייחודיות לחג זה – מנר לנרות ומנרות לשמונה נרות עולים ויורדים בסולמות הזמן, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המוני נרות החנוכה מעידים בשלל אורותיהם על תחושת החיים החדשה של חכמים, קטנה זעירה ומפוצלת. זאת דתיות חדשה, זאת מהפכה בתודעה הדתית.

חמישית -  חכמים היו אומנים ביצירת מעשה של מצווה. המעשה צריך להיות מלא, להכות בתודעה, לא להותיר אותה אדישה. הדרך בה נקטו היתה על ידי היפוך המבנה הרגיל של הבית, מגבול שההתרחשות היא בתוכו, לגבול שתוכו יוצא החוצה. הנר לא מאיר כרגיל לבני הבית, אלא להולכים בשוק. אין צורך בנס כדי להעמיד את פשר ההיפוך, הוא כשהוא לעצמו הממלא את מעשה הדלקת הנר בפשר.

שישית – הארוס הדתי לא נח על שמריו, ובדורות החכמים המאוחרים כובש בנס ובפרסומו את מעשה הדלקת הנר. חשוב להכיר בארוס יוצר זה, ובצידו בארוס הדתי המאופק יותר של דורות החכמים הראשונים.

הארוס הדתי של החכמים הוא ביטוי לחיות, לשמחת החיים הדתיים, ליצירה שאיננה אומרת הן לא לשגרת החיים ההיסטוריים בגבולותיהם הצרים ולא לשאיפה לחיות חיים תנ"כיים פוצעי גבולות האפשר. כך חיים חיים דתיים, כך יוצקים משמעות בסתמיות החיים ובאפרוריותם. מי יתן ונלמד מחכמים ליצור ולחדש את חיינו הדתיים עד כי נוכל לברך לא כביטוי מוחצן אלא כביטוי אותנטי וכנה: שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה.