הלמברטה

הלמברטה

 

1

 

כשניתנה ההוראה כי אפשר לצאת מהמקלטים עליתי במדרגות לעולם סדוק, עבר משך זמן מסוים עד שהגיעה הידיעה כי אבא נהרג בקרב. עיני נפקחו פקיחה ראשונה, כשנוכחתי לדעת שהלמברטה של אבא נעלמה. לא היינו אנשי דברים כל המלחמה ומוראותיה שקעה בתהום של שתיקה, לא עלה בדעתי לשאול את אמא לאן נעלמה הלמברטה.

 

2

 

שנים רבות נשאתי בליבי את החידה, מבלי יכולת לעשות דבר כדי לפתור אותה. נפלאו דרכי הלב. מה שבעת אחת קל לו כקריעת חוט השערה, בעת אחרת קשה לו כבקיעת ים סוף. הרבה חיפושים חיפשתי את אבא סיפורים חפצים ספרים ושיירי כתבים, אך לא דומה היה חיפושי אחר הלמברטה לכל יתר החיפושים. חיפשתי את הלמברטה מפני שהיא הכילה בקרבה – פשוטו כמשמעו – קצוות סיפור לא פתור שהיה ביני ובין אבא.

 

3

 

אני מניח שהייתי כבן חמש באותו היום בו נשארתי אחר הצהריים עם אבא, אבא ישב ליד שולחנו ועבד אני הסתובבתי משועמם בבית. ביתנו היה קטן שני חדרים מטבח והול היו בו, אמא סיגלה לה מומחיות מיוחדת להתאים לבית רהיטים קטנים. חדר עבודה לא היה לאבא הוא ישב ועבד בהול, השולחן היה מעץ חום מצופה בפורמייקה יכול היה להתקפל שני קיפולים. אם קופלו שתי כנפיו הוא נותר כרהיט צר שכמעט ולא תפס מקום, אם נפרשו שתי כנפיו הוא מילא את ההול ויכלו לשבת סביבו כעשרה אנשים. כך היה נפתח השולחן בשבתות ובחגים כשישבנו סביבו אנחנו ואורחינו, אז היתה נפרשת עליו מפה לבנה הוא זרח והאיר באור יקרות. בשעה שישב אבא ליד השולחן ועבד נפתחה רק כנפו האחת, בעיני נדמה אז השולחן לפסנתר כנף אותו ראיתי פעם בחנות של פסנתרים. אבא היושב לידו רכון על ספריו, נראה לי כפסנתרן המפיק המוני צלילים מכלי נגינתו. לימים סיפרה לי אמא כי אחד מחלומותיו של אבא היה להיות מנצח של תזמורת, וכך היה בעיני בעת לימודו כשאותיות ספריו הן הצלילים. שעות רבות ישב אבא על ספריו, מעמיק לחקור את מילותיהם. לעיתים הייתי מתעורר באמצע הלילה מחלום רע או כדי להטיל את מימי, תמיד מצאתי את אבא ער שקוע בתלמודו.

 

4

 

אני מניח שהייתי כבן חמש באותו היום בו נשארתי אחר הצהריים עם אבא, אבא ישב ליד שולחנו ועבד אני הסתובבתי משועמם בבית. קרא לי אבא אל שולחנו, נתן לי משימה לענות בה. הוא לקח דף לבן בעזרת סרגל ועיפרון חילק אותו למרובעים, משימתי היתה לצבוע את המרובעים כך שלא יהיו שני מרובעים סמוכים זה לזה בעלי צבע אחד. המשימה הלהיבה אותי עד מאוד ישבתי במרץ לבצעה, צבעתי ריבוע אחרי ריבוע מקפיד להפריד בין הצבעים. מה הלהיב אותי כל כך במשימה זו? היה בציור משהו ראשוני חותר אל ראשית הצורות והצבעים, בנקודת הראשית הזאת היה כדי להחזיק את מכלול הצורות והצבעים המתפצלים המאיימים להתפרק לרסיסים. משהו מתחושת הביטחון הזאת משך אותי, הוביל אותי מריבוע לריבוע ומצבע לצבע.

סיימתי את מלאכתי אחזתי בידי את הדף צבוע כולו, באתי אל אבא והראיתי לו את עבודתי. אבא בחן את הדף ליבי חרד ושמח לקראת שיפוטו, לקח אבא את עט הנובע שלו וסימן X בצומת קווים שבין המרובעים. התבוננתי באימה בX שהכתים את יצירתי, אימתי התחלפה בתמיהה שהופנתה אל אבא. 'למה?' שאלתי ללא קול, אבא ענה על שאלתי שלא נשאלה.

-         שני המרובעים הצהובים נפגשים בזוית שביניהם, לא הצלחת לבצע את המשימה.

-         אבל הם לא נפגשים בקו, רק בנקודה.

-         פגישה זו פגישה.

-         זה לא הוגן...

לא הועילו כל טענותי, אבא שרטט מרובעים על דף אחר נתן לי משימת תיקון לראשונה. אינני זוכר אם ביצעתי את המשימה השניה, עלבון המשימה הראשונה זכור בי היטב. נכנסתי לבית הכסא, שם אמרתי לעצמי בלחש:

-         זה לא הוגן, זה לא הוגן, זה לא הוגן...

את הדף המוכתם בX, הנחתי במגירת השולחן שלי.

 

5

 

למחרת הוצאתי את דף המרובעים מהמגירה, הX שסימן עליו אבא פצע את עיני. קיפלתי את הדף לעוד ועוד קפלים הנחתי אותו בכיסי, ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית הלכתי בשביל עד שהגעתי למדרכה. על המדרכה מול הבית חנתה הלמברטה של אבא, ניגשתי אליה ליטפתי אותה באצבעותי. ירכי הלמברטה מכוסים היו במכסה של תכלת שהסתיר את המנוע ואת הצינורות, המכסה לא היה מהודק ניסיתי והצלחתי להזיזו מעט. קרביה האפלים של הלמברטה נגלו לי עיני בחנו אותם בחינה אחת ואצבעותי בדיקה שניה, אצבעותי גילו מתחת לאחד הצינורות חלל קטן ופנוי. הוצאתי את הדף המקופל מכיסי הנחתי אותו במערה שגיליתי, שבתי וסגרתי את מכסה התכלת הבטתי אם אין איש רואה אותי. ההסתרה הביאה לי מרגוע שכחתי את הציור המסומן, נזכרתי בו באותו היום בו גיליתי שהלמברטה נעלמה וכאב היעלמותו של אבא הצטרף לכאב היעלמותה. באותה השעה גמלה בליבי ההחלטה, תולדת הרצון העז למצוא את שניהם.

 

6

 

חלפו שנים רבות, חיי זרמו מלווים בכאב הפרידה מאבא. לאחר שפגשתי את רות, יצאתי למסע חיפוש אחר חייו ומותו. משיצאתי למסע, החלו זיכרונות הלמברטה להציף אותי. לא כימים האלה הימים שהיו חוקי הבטיחות היו שונים, רוכב האופנוע לא חייב היה לחבוש קסדה מותר היה להרכיב ילד כשהוא עומד בין המושב ובין הידיות. כך הייתי נוסע עם אבא, עומד בין רגליו וידיו מקיפות אותי משני הצדדים. הפחד שבנסיעה בכלי החשוף והמתנודד עם הביטחון להיות בין ידיו של אבא, הם תצריף תחושות מסעיר אותו אני מחפש עד היום הזה.

תמונת הלמברטה הראשונה החקוקה בי היא נסיעה במורד רחוב בית ילדותי, היה זה לאחר שאבא פתח לי חשבון בנק, קיבלתי מהבנק קופת חיסכון מעוגלת. נסעתי עם אבא במורד הרחוב, עמדתי על הלמברטה וחיבקתי בשתי ידי את הקופה. באתי הביתה אבא נתן לי מטבע של אגורה, שלשלתי אותו בחריץ הקופה חיוכו של אבא ליווה את אצבעותי.

 

 

 

 

7

 

משהחלו זיכרונות הלמברטה להציפני, יצאתי לחפש אחריה. פניתי ליובל תלמידו של אבי משכבר הימים, שאלתיו האם ידוע לו מה עלה בגורלה של הלמברטה.

-         תשאל את גילה, היא צריכה לדעת.

גילה היתה תלמידה של אבא, ליבה לא היה נתון באותה העת ללימודיה. אבא הגיע עימה להסכם על פיו היה עובר בכל יום ליד ביתה, מרכיב אותה על הלמברטה מביאה לבית הספר. סיפורה נרקם בלמברטה, לכן סבר יובל כי תדע מה עלה בגורלה.

עלתה בי תמונת זיכרון. אני נוסע עם אבא על הלמברטה לפתע הוא עוצר, כמדומני שמקום העצירה היה ליד שער האוניברסיטה בגבעת רם.  המיקום רוטט בזיכרוני,  אולי חומק ממני. אבא עצר ליד בחורה כנראה היתה זו תלמידה מתלמידותיו, אינני זוכר מה דיברו ביניהם לא הבנתי תוכן השיחה. מה שאזכור הוא את תחושת הקשב שהיתה כחבל  המחבר את השניים, קשב שכזה אותו יכול הייתי למשש בידי לא הכרתי מאז ועד עתה.

 

8

 

בגלגולי חיפושי אחר אבא, פגשתי באריאל שהיה אף הוא מתלמידיו.

-         היה באבא שלך משהו מאוד גברי. צירוף של חשיבה חדה כתער, וגוף חזק ומודע לעצמו.

 

9

 

באתי אל גילה ושאלתי אותה על גורל הלמברטה, אף היא לא ידעה ואם ידעה לא זכרה. כשם שגלגלני יובל אל גילה, גלגלה אותי גילה אל זוהר.

-         זוהר היה חובב אופנועים עוד אז, רוכב עליהם עד היום. אם יש מישהו שהתעניין בלמברטה – זה הוא.

יצאתי מלפני גילה קצה חוט נוסף בידי, בנוסף לקצה החוט הביא הביקור עוד תמונה לזיכרוני.

נסעתי עם אבא על הלמברטה מבית סבא וסבתא אל ביתנו, בהגיענו לצומת הרחובות רד"ק ועזה ראינו התקהלות ליד חנות הירקות. חצינו את הצומת אבא החנה את הלמברטה ליד המדרכה, שתי חבורות בחורים החליפו מהלומות ביניהן. בידי אחד מהם היה שבר בקבוק אחר פניו זבו דם, חרדה נוראה אחזה בי בטני החלה לכאוב. אבא לא שעה ליבבותי ניגש אל חבורות הניצים, נכנס בין שתי הקבוצות אחז בחוזקה ביד המחזיקה בשבר הבקבוק. בקול תקיף הורה להשליך את הזכוכית, הרחיק את האנשים אלה מאלה. רק לאחר שנרגעה הקטטה שב אלי אבא ועלה על הלמברטה, בהגיענו הביתה טלפן למשטרה.

 

10

 

התקשרתי לזוהר הצגתי את עצמי בפניו, התרגשות עזה שמעתי בקולו כשהזכרתי את אבא ואת היותי בנו.

      -  אני מחפש את הלמברטה של אבא.

      -  קלעת בינגו.

-         אתה יודע?

-         אני קיבלתי אותה.

-         מה?!

-         אחרי המלחמה ביקשתי מאמא שלך, היא הסכימה לתת לי אותה.

-         ומה עלה בגורלה?

-         שלוש שנים רכבתי עליה, אחר כך –

-         איפה היא?

-         היא עברה איתי מבית לבית –

-         והיום?

-         היא עומדת בגינה שלי, כ... כמו איזו אנדרטה.

-         אני אוכל לבוא לראות אותה?

-         איזו שאלה?!

  זוהר סיפר לי כי הוא גר במושב בשפלה, קבענו יום בו אבוא לביתו.

 

11

 

בהגיע היום המיועד עליתי על האוטובוס לתל אביב, משם עתיד הייתי לקחת עוד אוטובוס עד למושבו של זוהר. ישבתי ליד החלון, מנסה להתנתק מהמולת הנוסעים.

לפני שלימד אבא בתיכון שליד האוניברסיטה, לימד במושבי העולים שבפרוזדור ירושלים. קשרי לב עמוקים נקשרו בינו ובין תלמידיו, בהם נטע אמונה בכוחם למרות המציאות הקשה בה היו נתונים. זכורני כי פעם לקח אותי על הלמברטה, יחד נסענו אל בית תלמידתו במושב אורה. הנסיעה הזאת היתה שונה מכל נסיעות הלמברטה שלי, היא היתה ארוכה יותר וכבישיה פנויים למשך לא קטוע. הרגשתי כאילו אני מרחף, טס עם אבא במרחבים שבין ההרים. הגענו אל הבית שבמושב שנראה אז בעיני רחוק ומנותק מהעיר, הבית היה מוקף בגינה בגינה עמד הלול. יקרה תלמידתו של אבא לקחה אותי אל הלול, הניחה בשתי כפותי הצמודות והקעורות אפרוח צהוב פלומה. שנים רבות עברו מאז, אך עד היום תחושת החיים החמימים שרויה בעור כפות ידי.

 

12

 

הגעתי לתל אביב, עליתי על אוטובוס נוסף. האוטובוס השני התחיל את דרכו בעורקים הרחבים, משם הגיע אל ורידי הכבישים הדקים שבשוליים. לבסוף עצר במרכז מושבו של זוהר, על פי ההוראות מצאתי את הבית. זוהר לחץ את ידי בחום, הושיבני בסלון ביתו והחל מספר את סיפוריו. ליבי לא הקשיב לסיפוריו, פעם פעימות נרגשות. לזכותו של זוהר יאמר, הוא מיהר להבין לליבו של ליבי.

-         בוא נצא לגינה.

גן מטופח נגלה לי ירוקו התגוון לצבעי פרחים ופירות, במרכזו ניצבה הלמברטה של אבא כתפוח במשכיות שיחים. מיני מטפסים התרפקו עליה, ראשה הזדקר מעליהם. לאט התקרבתי אליה מבחין בגווני התכלת שנותרו על צידיה, הושטתי את אצבעותי וליטפתי אותה מחליק ברכות בין חמוקיה. רגע עמדתי בשקט, הזיכרונות נחתו עליה כלהקת ציפורים. פניתי לאחור, זוהר עמד ליד הדלת היוצאת אל הגינה. רמזתי לו, הוא קרב ובא.

-         יש לי בקשה קצת מצחיקה.

-         כל מה שתרצה.

-         סמוך למלחמה, החבאתי בתוך הלמברטה ציור. אני רוצה לבדוק, אם הציור  עודנו שם.

זוהר גיחך חיוך שובב ריצד בעיניו, הוא נכנס אל הבית חזר ובידו ארגז של כלים.

-         איפה?

בדמיוני סובבתי את הלמברטה עד שעמדה כפי שעמדה במורד רחוב ביתי, הצבעתי על הדופן מאחריה אמור היה להיות הציור. זוהר סובב כמה ברגים בזהירות הסיר את מכסה המנוע, הוא זז הצידה תפסתי את מקומו. אצבעותי נשלחו בזהירות אל תוך קרבי הלמברטה, תחושה מוזרה היתה בכף ידי אצבעותי הדקות שמאותם הימים. אצבעותי הרחבות של עכשיו הקיפו את אצבעות ילדותי, אצבעותי הדקות התמצאו בשבילי הקרביים האפלים. הן הוליכו אחריהן את אצבעותי הרחבות, הסובבות אותן כעטיפה. מחילות שהיו אז רחבות אצבעות ילדותי זחלו בתוכן בחופשיות, עתה צרו המחילות מהכיל את אצבעות עכשווי. בכל זאת הגיעו אצבעותי אל המערה בה הטמנתי את ציורי, מפאת עוביין לא הצליחו להיכנס אליה. ניסיתי שוב ושוב קצה אצבעי ניקב ודם זב ממנה, הכנסתי אצבעי לפי ומצצתי את מקום הכאב. קטפתי ענף מהשיח הקרוב ובעזרתו שוטטתי בתוך המערה, הדף היה שם יכולתי להרגיש בו בעזרת הענף.

-         צריך עזרה?

-         מצאתי את הציור, אבל אני לא מצליח להוציא אותו.

זוהר הוציא מלקחיים מארגז הכלים אשר לו, בתנועות עדינות הצליח לתפוס ולשלוף את הנייר. מחיתי את ידי במכנסי אחזתי בזהירות בדף המקופל, פתחתי קפל אחרי קפל וציורי נגלה לעיני. הצבעים דהו ובכל זאת היו, ריבוע רבוע וצבעו מוקף בצבעים אחרים. שני הריבועים הצהובים נשקו זה לזה בזווית שביניהם, בין שפתותיהם בלט ולא דהה הX שסימן אבא.

 

13

 

אחזתי בדף והצמדתי אותו לחזי, קיפלתי אותו בזהירות הכנסתי אותו לכיס חולצתי. זוהר הרכיב מחדש את מכסה המנוע:

-         רוצה לשבת עליה?

-         אני?

-         אלא מי?

אילולא שאל אותי לא היה עולה הדבר על דעתי, עתה ששאל התמלא ליבי תשוקה גדולה. פיניתי בעדינות את ענפי הצמחים שהשתרגו על הלמברטה, עליתי וישבתי על המושב. בין שתי ידי יכול הייתי לראות את עצמי כשהייתי ילד קטן, עומד כרב חובל על הסיפון.

-         איך מתניעים אותה?

-         כשהיא עוד היתה בחיים, היית לוחץ כאן על הידית הזאת, מסובב ו...

עשיתי כאשר אמר לי זוהר, עכוזי ורגלי זכרו את התחושה. הרגשתי תחושת ביטחון מופלאה, כמוה לא היתה לי זה למעלה מארבעים שנה.

14

 

אז ארע הדבר.

רטט עבר בלמברטה כשיעולו של מי שהתעלף ורוחו שבה אליו, חום נעים התפשט דרך הידיות הגיע אל כפות ידי. החמימות החיה הזכירה להן את חומו הצהוב של האפרוח, הסבתי את פני אל זוהר ראיתי כי פניו חוורו. ידעו ידי לשלוט בלמברטה, הן אחזו לחצו וסובבו כבקיאות וכרגילות. היה בי צער על הנזק שאגרום לגינתו של זוהר, שוב הסבתי פני לעברו הן הוסיפו והלבינו. רטט הלמברטה גבר איימה חיותה לפרוץ את גבולותיה, סבו גלגליה היא פרצה בשאגה קדימה. הגלגלים חרשו תלם בדשא הירוק. בטרם יגיעו אל גדר הגינה ניתקו מהקרקע, לפליאתי ולהשתוממותי הלמברטה המריאה אל על.

 

15

 

הפלגתי אל מעבר לגינה תחושת המעוף היתה מופלאה, הלמברטה צברה גובה   היתה התאמה ביני ובינה. ידעתי מתי להפסיק מלהגביה לישר את זווית מסלול הטיסה, נפניתי להביט סביבי המראה היה מוזר. אינני מגדולי התיירים לא טסתי פעמים רבות, בטיסותי הספורות במטוסים ראיתי את מראה השמים מחלונות המטוס. אהבתי את הכחול את העננים ממבט על, את מרחבי הארץ ממעוף של ציפור. לא אלה היו המראות שראיתי עתה היו אלה שמים אחרים, הם היו פרוסים ריבועים ריבועים כל ריבוע ענק בגודלו. בין הריבועים הפרידו פסים שחורים ועבים כתמונת ענק של מונדריאן, התמכרתי למראה הקסום מנווט מריבוע צבע אחד למשנהו. הגוונים גווני פסטל רכים כל ריבוע צבע שונה מרעהו, שונה לא רק בגוון גם בתחושת הטיסה בו. עם שאני עובר מהריבוע האדום אל הריבוע הכחול הכתה בי מודעות עמוקה, הציור אשר ציירתי לא היה אלא מפת השמים. הרפיתי מאחיזת יד אחת בידית הוצאתי את הציור מכיס חולצתי, פרשתי אותו על מד  המהירות, התבוננתי בו ובמרחב לחלופין. השמים שנפרשו לפני היו בבואה מדויקת של הציור, אם אסע עוד שני מרובעים צפונה אגיע אל הצבע הירוק אשר אהבתי. הטיתי את הלמברטה אל המרובע הסגול ממנו אל החום ודרכו אל הירוק, נסעתי בו והתבסמתי, העפתי עוד מבט במפה שלפני. משמאלי נמצא המרובע הצהוב נושק בזוויתו למרובע הצהוב השני, בזווית זו ניצב הX של אבא צורב כבאותו היום בו צויר. באחת הכתה בי הידיעה. אם הציור הוא מפה הרי הX מציין נקודה במרחב השמיים הזה, מה הוא המקום המסומן על ידי הX?!

16

 

חלום חלמתי בילדותי מידי לילה בלילה הייתי חולם אותו, בחלומי הייתי רועה צאן הובלתי את עדרי בחבל ארץ. 'אדמתו' יריעות מתכת קרועות וחלודות, מידי פעם נשמטה מתחת לרגלי נפלתי למרחב תחתון. קרקעית המרחב החדש אף היא קרעי מתכת חלודה, התקדמתי עם צאני מנסה לשמור על הכבשים שלא ינזקו.  שוב נפלתי בין היריעות. הפעם -  תוך כדי הנפילה – האוויר ניטהר ונהיה צלול ובהיר, נחתתי עם עדרי על כר דשא נקי וירוק. שקט מופלא שרר מסביב. התקדמתי בדרך שעברה בין גבעות מתעגלות ברכות הגעתי עד לעץ ענף ומיצל, הרבצתי את צאני ושלווה גדולה ומופלאה ירדה עלי. כאן נקטע החלום תמונה שניה הופיעה, בתמונה השניה הופיעה פקעת צמר צבעה כעין הזהב. הפקעת החלה להימתח הרגשתי בתוכי את מתיחותה, המתיחות גברה וגברה עד שנחצתה הפקעת לשני חלקים. חוטיה נמתחו אלה כנגד אלה עוד רגע קט עמדו להיקרע, מרקע התמונה בקעה בת קול מהדהדת שחזרה עוד ועוד על עצמה: 'מי אני? מי אני. מי אני?'

 

17

 

עתה ידעתי פשר הX שסימן אבא זו הנקודה בה אפשר לצנוח אל כר הדשא הירוק, תשוקה עזה ניעורה בי להגיע אל כר הדשא. הטיתי את הלמברטה אל עבר המרובע הצהוב הגברתי את מהירותה עד קצה גבול היכולת, מרחוק ראיתי את הזווית את המרובע הצהוב השני הנושק לה. כיוונתי את עצמי בדיוק אל נקודת המפגש, פחד חלחל אל תוכי 'אם טעיתי בפרשנות הX ?!' אם לא יקרה דבר תהיה רק אכזבה גדולה, אך מה אם באמת פעורה שם תהום וכר הדשא לא פרוש תחתיה? אינני נמנה על אמיצי הלב אך יש רגעים בהם הלב גובר על עצמו, כל חיי התכוונו אל הרגע הזה ולא התכוונתי לוותר עליו. מפגש הזוויות נגלה לעיני נסעתי לעברו, עוד בטרם הגעתי ליבי כבר צנח בקרבי מטה מטה. גלגלי הלמברטה נגעו בקודקוד הזווית, יחד עמה צנחתי למטה. הלמברטה ראשונה גופי אחריה, איברי תוכי אחרי גופי וליבי מרקד וצונח במאסף.