שיר השירים על פי התהום

שיר השירים על פי התהום - על סוד האיזון השביר

 

בכמה מאמרים קודמים נפרשה כאן דמותו של טיפוס חדש – הדתי החילוני. הטענה שנטענה היתה כי טיפוס זה מחד גיסא הוא טיפוס שלא היה כדוגמתו, ומאידך הוא הביטוי לטיפוס האב של הציוני הדתי ושל הדתי המודרני המופיע כבר כמה וכמה דורות. הוגי דעות כרב קוק והרב סולובייצ'יק מהעבר האחד, הרמן כהן רוזנצווייג בובר והשל מהצד השני ואחד העם וא. ד. גורדון מהצד השלישי – כולם זוכים למבט רענן מבעד לקטגוריה הזאת. השפה הדתית חילונית מאפשרת לאנשים רבים לחיות בשלום עם זהותם וערכיהם, שלא עולים בקנה אחד זה עם זה. יש בה סיכוי להתלכדות מחודשת של בני העם היהודי, מבלי לוותר על הבדלי הזהות העמוקים שביניהם.

במאמר זה אצעד צעד נוסף קדימה, ואתאר תיאור גדוש יותר את דתיותו ואת חילוניותו של הדתי החילוני. לעיתים שני השדות מתלכדים, והדתיות מקרינה על החילוניות ולהפך. האנליזה המוצעת כאן היא משחק שפה, שבסופו יש לוותר עליו כוויתור הבנאי על פיגומו. בסופו של דבר ניצב האדם האחד, עם חייו המסוימים והחד פעמיים עימם הוא מנסה לפלס את דרכו בתוהו.

 

המבט המקובל

 

בדרכו של עולם נתפש השדה הדתי כאזור הוודאות, והשדה החילוני כמחוז הספק. החילוני שואל, והדתי רואה עצמו כמי שיודע. הדתי שליו ובוטח בעולמו, ואילו החילוני מוטרד מפאת אי הוודאות המאפיינת את חייו. אינני עוסק כאן בשיפוטי טוב ורע, אלא רק במאפיינים. מבחינת השיפוט – יש שיעדיפו את מאפייני השדה החילוני, ויש שיעדיפו את מאפייני השדה הדתי. מאמר זה יטען להיפוך היוצרות, לאפיון חדש ושונה של שני השדות. כתשתית לדיון אעמיד את משנתו של הרמב"ם בחלקו הראשון של מורה הנבוכים, תשתית צורנית החורגת מגבולותיו. הקריאה שתוצע הינה קריאה קיומית, המעמידה טיעון ובוחנת את השלכותיו על החיים.

 

ההיבט הראשון: האדם המפרש

 

פרקיו הראשונים של מורה הנבוכים, מוקדשים לבניית מילון תנ"כי חדש. כשקורא הרמב"ם את התנ"ך, הוא מוצא אותו זר לעולמו ולאמונותיו. דמות אלוהים העולה ממנו, היא דמות אל אשר הוא גוף ולו דמות הגוף. לכן נחלץ הרמב"ם לבנות מילון, שבעזרתו הוא קורא מחדש את התנ"ך.

 

רגל הוא שם משותף. הוא שם לרגל... הוא משמש גם במשמעות ההולך בעקבות מישהו... הוא משמש גם במשמעות הסיבתיות... בדברו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים [זכריה י"ד ד'] הוא מתכוון שקיימות ועומדות סיבותיו...                                                                                         [פרק כ"ח]  

 

על פי הקריאה הראשונה, אלוהים הוא יש ככל הישים אשר לו רגליים ובהן הוא עומד על הר הזיתים. על פי הקריאה השניה אלוהים הוא יש אחר, שההכרה איננה מסוגלת להכירו. ההכרה יכולה להכיל רק ישים הקשורים לאלוהים בקשר סיבתי, אותם היא מכירה בעולם שחלק ממנו הוא הר הזיתים. 'רגלי ה' ' בקריאה הראשונה הן רגליים כאיבר הגוף, ואילו בקריאה השניה הם התולדות של אלוהים.

איך מתבצע המעבר מהקריאה הראשונה לקריאה השניה? מה עבר על הרמב"ם מרגע שקרא את הפסוק בפעם הראשונה ועד שהציע את הפרשנות השניה? המעבר מקריאה לקריאה מונע על ידי טרדת הנפש. הקורא קורא את המקור, ונקרע בין אהבת התורה ופשטה ובין הסתירה בין פשט זה ובין אשר נראה בעיניו כאמת הכרחית. כוח הסתירה הוא בית היוצר של הקריאה השניה, הטרדה היא העמדה הקיומית של האדם הדתי. כך איש האמונה מול פרקי האמונה המקראיים, כך איש ההלכה מול פרקי המצווה. הסובר שאיש הדת הוא איש שלוות הנפש, איננו מבין את מבנה תודעתו. האיש החילוני בקראו את המקור, מצוי בעמדה אחרת. הוא ביקורתי כאחיו הדתי, אך ביקורתו אינה מביאה אותו אל העמדה הפרשנית/דרשנית. הוא אומר 'לא' במקרה של אי התאמה, במקרה של סתירה בין המקור ובין עולם ערכיו. איש הדת שקרא מחדש את המקור, לא הגיע בכך אל המנוחה ואל הנחלה. כאב עקירת המקור מפשוטו, הוא ממכאוביו העמוקים והטרגיים ביותר. הסובר כי הרמב"ם הקורא את נבואת זכריה מתענג על היחס בין הסיבה למסובב, איננו מבין לנפשו ולרוחו. סביר להניח כי גם הרמב"ם חש בחושו האסתטי, כי הרס בכך את הארוס ואת האתוס של הנביא. הפרשן מקריב את המקור אותו יאהב, על מזבח האמת והאלוהים אותו יאהב יותר. עמדתו המוטרדת והכואבת, היא נשמת אפה של ההוויה הדתית.

 

 

 

ההיבט השני: איש תארי הפעולה

 

... הקבוצה החמישית של תארים חיוביים היא שמתארים דבר במעשהו... כוונתי ב'מעשהו' למעשה אשר אותו הוא עשה כגון שתאמר 'ראובן הוא אשר ניגֵר את הדלת הזאת' ו'בנה את החומה הזאת' ו'ארג את הבגד הזה'. אופן זה של תארים רחוק מעצם המיוחס ולכן מותר לתאר בהם את האל יתעלה.

                                                                                                          [פרק נ"ב]

 

איש האמונה שוגה באהבת אלוהים, נכספה וגם כלתה נפשו לראותו. על משכבו בלילות יבקש את אשר אהבה נפשו, יבקשנו ולא ימצאנו. אי המציאה שלו טראומטית וטרגית מאי המציאה של הרעיה את דוד שיר שיריה,  שכן המציאה היא מעבר לגבולות יכולת תודעתו. כל שנותר לו הוא תארי הפעולה, עקבות דקים השורטים את הישים שבעולם. הוא רואה עץ ואבן, ומכיר דרכם את האומן אשר עשאם. אך געגועיו אל האומן כשהוא לעצמו, חסרי פשר הם ולעולם לא יוכלו לבוא על סיפוקם. כל מגעו עם העולם, רווי בכאב ובגעגוע. האיש החילוני יכול להתמכר לישי העולם בחדווה, לאיש הדתי כל יש שכזה פותח פצעי אהבה. כבהיבט הראשון גם בשני, איש הדת איננו השליו והבוטח אלא המוטרד והכואב.

 

ההיבט השלישי: איש תארי הכאילו

 

...המשמעות כאן איננה שיש לו תכונות אופי, אלא הוא עושה מעשים הדומים למעשים הנובעים אצלנו מתכונות אופי כלומר, מנטיות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל נטיות נפשיות...למשל, כאשר משיגים את הנהגתו המעודנת ביצירת העוברים של בעלי החיים ובנתינת כוחות בהם ובמי שמגדל אותם אחר לידתם, המונעים אותם מלכלות ולהישחת, שומרים אותם מפגיעה, ומועילים להם בפעילויותיהם ההכרחיות – מעשה כדוגמת זה לא יבוא מצדנו אלא מתוך היפעלות ורוך וזאת היא משמעות הרחמים – נאמר עליו יתעלה רחום... לא שהוא יתעלה נפעל ורך אלא כדוגמת המעשה הזה הבא מן האב כלפי הילד כתוצאה מרוך, חמלה והיפעלות גרידא, בא מלפניו יתעלה כלפי מקורביו לא מתוך היפעלות ולא מתוך השתנות...        [פרק נ"ד]

 

צעד זה חריף מקודמו. איש האמונה איננו יודע את אהובו את האלוהים, ביכולתו רק לנסות לשרטט את דמותו על פי קווי העקבות הדקים. אך השרטוט הזה – כישלונו ידוע מראש, אי אפשר לוותר עליו אך אין לו כל משמעות. יודע איש האמונה שהוא משרטט את אלוהים בדמותו שלו, אין לו כלים לחרוג מגבולותיו. הוא קורא לו רחום, כי בתודעתו נתינת כלי להישרדות החלש היא תולדה של רחמים. אך הוא יודע כי זו שפה שגויה, אלוהים אינו רחום ולא מרחמים נבעה הנהגתו המעודנת את העוברים. אם כן, למה לו לקרוא לאלוהים רחום?  הלא הוא יודע כי אין לו רחמים ואין לו היפעלות?

הוא איננו מסוגל להימנע, כי אהבתו וגעגועיו גוברים עליו. הוא דומה לאוהב הנושא את תמונת אהובתו בתיקו, אך יודע כי התמונה היא לא של אהובתו. אין לו תמונה של אהובתו, לכן לקח תמונה של אישה אחרת המזכירה לו את רעייתו. מי יוכל לתאר את התסכול, המבוכה, תחושת הבגידה והתגברות הגעגועים על כל אלה? העוד צריך לשוב ולהזכיר כי איש הדת הוא טיפוס לא שקט ומוטרד?! האיש החילוני פטור מכל אלה, מושאי אהבתו יכולים להצטייר בתודעתו. לא בכדי פרחה אומנות הציור בעולם החילוני, או בעולם הדתי הנוצרי שוויתר על האחרות. האיש הדתי איננו יכול לצייר, אין הוא יכול אפילו לדבר וכושל מכיוון שאיננו יכול לשתוק.

 

ההיבט הרביעי: איש תארי השלילה

 

דע כי תיאור האל יתעלה בשלילות הוא התיאור הנכון, אשר אין בו כלום מאי הדיוק ואין בו חיסרון לגבי האל בכלל ולא בשום מצב. ואילו בתיאורו בהיגדים חיוביים יש משום שיתוף וחיסרון... הבחינה שבה שונים תוארי השלילה מתוארי החיוב היא שתוארי החיוב  - אף שאין הם מייחדים  - הרי הם מצביעים על חלק מכללותו של הדבר אשר מבקשים לדעת אותו, אם זה חלק מן העצם שלו ואם מקרה ממקריו; ואילו תוארי השלילה אינם מודיעים לנו שום דבר בכלל על מה היא העצמות אשר אנו מבקשים לדעת אותה...                                                                                              [פרק נ"ח]   

 

תולדת ההוראה כי אין לתאר את האל בתארים חיוביים, היא היותו מעבר לגבולות השפה. תארי השלילה יכולים רק לסמן אך לא 'לגעת'. ליבו של איש האמונה מלא בתחושות ורגשות ביחס לאלוהים, אך הוא לא יכול לבטא אותם בשפה. רק דרכי עקיפין פתוחות לפניו, אך לא הדרך הפשוטה והישירה אליה חותר הלב. המנסה לתאר את מצבו הקיומי של איש האמונה, צריך לדמות זרמים עזים הנעצרים בשובר גלים חזק וקשיח. התולדה של שבירת הגלים היא מערבולות פנימיות סוערות, הגורמות ליסורים קשים. תארו לעצמכם את יעקב האוהב את רחל, אך יכול לקרוא לה רק 'לא לאה'. שפתיו לא יכולות להגות את השם המפורש, ואף לא לצקת לו כינויי חיבה ואהבה. שוב ניבט הטיפוס הדתי כטיפוס חסר מנוחה ומרגוע, שיסורים יחודיים שאינם מוכרים לטיפוס החילוני הם מנת חלקו.

 

עולמו הפנימי של הטיפוס הדתי חילוני

 

הטיפוס החילוני הוא האיש האומר הן לחיים, מאשר באופן פשוט את תחושותיו ורגשותיו. הטיפוס הדתי הוא האיש המוטרד, כל יש מעורר בו כמיהה ותשוקה אל אשר מעבר לו. את אשר מעבר לו לא ישיג, אך אליו יחתור בתבונתו ברגשותיו ובכוח רצונו.

בטיפוס הדתי חילוני משמשים שני הכוחות בערבוביה, הן אישורו של העולם כמות שהוא, והן שלילתו תוך חתירה אל מעבר לו. הערבוביה הזאת היא היוצרת את האיזון, את יישוב דעתו של הדתי החילוני. כל הפרה של האיזון היא הרת אסון, היא טורפת את דעתו ומשבשת את אורחות חייו. אם יתנכר למרכיב הדתי שבחייו, יאבד את האֵרוס את הטרדה השולחת אותו הלאה קדימה אל אתגרים חדשים ובלתי מושגים. אם יתנכר למרכיב החילוני שבחייו, תעבירו הטרדה על דעתו. במקרה שכזה לא ימצא עוד אחיזה בעולם, עד כדי איבוד יכולת ההתמצאות בו.

 

שיר השירים אשר לדתי החילוני

 

דוגמה מובהקת לאיזון העדין בעולמו של הדתי החילוני, הוא יחסו לשיר השירים – המטפורי והממשי. פליאת הכללתו של שיר השירים בכתבי הקודש, טורדת דעתו של אדם מימים קדמוניים ועד היום. מה לשיר אהבה ולכתבי הקודש?! כל התשובות שנִתנו ושינתנו, אין בכוחן להקהות את הקושיה. ההכרה הדתית פתרה את מכאובה, בהכריזה 'כל הכתובים קודש, ושיר השירים – קודש קודשים.' לאחר ההכרזה הזאת, עומדת ההכרה הדתית בפני שתי כפות מאזניים: על הכף האחת מונח השיר כהווייתו, שיר אהבה של דוד לרעייתו. על הכף השניה – קודש הקודשים, שיר האהבה של האדם לאלוהיו. רק האיזון שבין השתיים, מאפשר את קיומן. אם יעלם שיר האהבה של הדוד והרעיה, יהפך השיר האלוהי למופשט וחסר פשר. אם יעלם שיר האהבה של האדם ואלוהיו, ייוותר שיר האדם כנטע זר בכתבי הקודש ובתודעה הדתית.

האיזון הזה מהווה את שורשי הזהות הדתית חילונית, שבאופנים מסוימים היא דיוקנה של הזהות היהודית התנ"כית והחז"לית וממשיכות דרכיה. הציונות הדתית המודרנית הציגה ורסיה נועזת של הזהות הזאת, בצרפה צירוף אבסורד מרהיב את הדתיות המסורתית ואת החילוניות המודרנית. גודל התעוזה היה גדול אף ממידותיה שלה עצמה, והיא התקשתה לתת לעצמה דין וחשבון על זהותה שלה. ניסיונות מניסיונות שונים ניסתה, לספר את ציוניותה בשפה דתית. אך החיים היו חזקים מהמילים, חייה הכילו דתיות וחילוניות בחוברת.

בשנים האחרונות – עקב תמורות חיצוניות ופנימיות -  ניעורו זרמי עומק המפירים את האיזונים הפנימיים שהיוו את סוד חייה של הקהילה הזאת. מפאת הקושי למלל בשפה את יסודות חייה החילוניים, הלכו אלה ונעקרו משדות חייה. כך ביחס למדע לאומנות ולאמירת הן לחיי הגוף, כך ביחס למדינה ולמפעל הציוני. אחת המראות בהן משתקפת הפרת האיזון, היא היחס לשיר השירים. מקהילה שחיה את חייה באיזונים חדשים בין שיתוף המינים ובין הפרדתם, הפכה הקהילה למחדשת חידושים מפליגים בהפרדות ובסייגי סייגים. המתבונן מהצד רואה את הפרת האיזון המגיעה עד כדי אבסורד וחולי, יוצרת חיים מיוסרים העוסקים בנושא באופן אובססיבי. מנקודת מבטי שורש החולי הוא בהתנכרות למרכיב החילוני שבזהות הציונית הדתית, התנכרות הגורמת לרתיעה מאהבת הדוד והרעיה. בכל מקום ניבט לעיניים החרדות החטא האורב לפתח, מחיצות קירות וכתלים אינם מצליחים לעמוד בפניו. אני חדור בתקווה ובאמונה עמוקה, כי החברה החולה תבריא, כי האיזון ישוב לליבה ולעיצוב אורחות חייה. היכולת לחיות שיר שירים פשוט ללא חרדה, יחד עם חתירה אל קודש הקודשים השומרת על גבולותיו. אז ייווכחו בני הקהילה כי האיזון אינו תולדה של רדידות החיים ['מזרוחניקיות' כפי הסגנון הפוגעני שיסודו ביחס הקהילה החרדית אל הציונות הדתית], אלא יסודו בעומק חיים דתי חילוני. שורש שורשיו באופי דתיותו של הדתי החילוני, שאיננה שלווה ושקטה אלא מוטרדת וחותרת אל על. דתיות שכזאת חייבת למען שלמותה את המשלים החילוני שלה, זה שמכוחו אפשר לומר הן לחיים ולעולם.

 

סוף דבר

 

הדתיות החילונית היא תמונת זהות של קבוצה מסוימת, שונה מהדתיות ושונה מהחילוניות. אך היא חורגת מעבר לגבולותיה, הן בתוככי הזהות היהודית והן במסגרת הזהות האנושית הכוללת. היא מצביעה על כוחות ראשית המעצבים את התודעה האנושית כשהיא לעצמה, והיא מכילה גם את כוחות הביקורת שאינם נותנים לתודעה זו לחרוג מגבולות אפשרויותיה. יש בה פוטנציאל להוות דגם ראשית לאדם, אידיאה מכוונת לכל מחפשי הדרך. אך מכיוון שאיזוניה דקים ועדינים, היא עלולה ליפול לתהומות – עמוקים ורדודים. היא יכולה להפוך לזהות קטנה, המתבוססת בשולי החיים ומחמיצה את עיקרם. מי יתן ויתנער האדם הדתי חילוני מחוליו, וישוב אל החיים – אל אהבת שיר השירים ואל קודש קודשיו.