סין

סין

 

א

 

בילדותי היתה משפחתי רקומה סביב דמותה של סבתא. סבתא הניעה את גלגלי המשפחה כולה, איחדה את חלקיה השונים. בגלגולי העיתים התפצלה משפחתה של סבתא לשלושה ענפים, ענף חרדי, ענף חילוני, ובתווך אנחנו – ענף ציוני דתי. רק בביתה של סבתא התלכדו שלושת הענפים והיו לעץ אחד, רק סביב שולחנה הסבו ואכלו ממטעמיה. לאחר מותה של סבתא התרופפו הקשרים, ודמויות שהיו חלק בלתי נפרד מילדותי הלכו ונעלמו. כנראה שיש גיל בו שבים ונעורים געגועים, ואף אני כחצי יובל אחר מות סבתא מצאתי עצמי מנסה לקשור מחדש חוטים שנקרעו.

 

ב

 

דמות המופת בחייה של סבתא היה הסבא שלה, רבי אהרון וואלקין – רבה האחרון של פינסק. סבתא גדלה על ברכיו, ועל פי עדותה ועדות אחרים היתה הנכדה האהובה עליו. דמיון רב היה בין סבתא ובין סבא שלה, כך למדתי מהתמונות הישנות. שלושה בנים היו לסבא אהרון, אביה של סבתא היה אחד מהם. בגלגולים שלא הצלחתי לעמוד עליהם, פנה אבי סבתא ללימודים והפך לרוקח. עם משפחתו עבר לעיר טלז' שבליטה, שהפכה עבורי לעיר ילדות דמיונית. אח אחד של אבי סבתא היה ראש הישיבה האחרון של וולוז'ין, והוא הומת על ידי הגרמנים בשואה. הבן השלישי הצליח לברוח עם תלמידי ישיבת מיר לשנחאי, ומשם אחרי המלחמה הגיע לאמריקה. חמישה ילדים נולדו לו, אחד מהם – חיים – עלה לארץ ישראל. בארץ קיבלה אותו סבתא, וביתה היה בית עבורו ועבור רעייתו. כל עוד היתה סבתא בין החיים, היה קשר חזק עם פלג זה של המשפחה. לאחר פטירתה של סבתא, התרופף הקשר וכמעט שניתק. שנים רבות לאחר מכן, ניעור בי רצון לחדש את הקשר.

 

ג

 

הייתי ילד קטן, כשהגיע ה'דוד' – אביו של חיים – לביקור בארץ. סבתא רעשה וגעשה, כדרכה ארחה אותו ואת הדודה בכבוד מלכים. אני זוכר את הדוד יושב בראש השולחן שבחדר האוכל, וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. הזקן היה ארוך, ירד וזרם כשני פלגים מושלגים. המים הלבנים והאווריריים גאו ומילאו את החדר, ואני תמהתי בליבי מה יקרה כשיעברו את ראשנו. כדי לא להסתכן ברחתי מן החדר. בהול פגשתי את יהודה, בעלה של רוחי הלא היא אחותו של חיים. הזוג הגיע יחד עם אביהם. יהודה היה בחור שמראהו צעיר מכפי גילו, והוא שמח לשחק איתי. כשראה אותי הזמינני לבנות אתו שדה תעופה. התיישבנו על הרצפה, ומקוביות אבני פלא וגביעי לבן ריקים בנינו את שדה התעופה. 'אם היה לנו בקבוק חלב ריק, היינו בונים את מגדל הפיקוח' אמר יהודה. מעולם לא הייתי לפני כן בשדה תעופה, ודמיוני השתולל בין תמונות שונות ומשונות. לפתע נשמעה קריאה מהסלון, 'הצילו'. רצנו אל הסלון ומצאנו את רוחי רוכנת על הרצפה, 'נפלה לי העדשה'. באותם הימים עוד לא היו עדשות מגע בארץ ישראל, ושוב התחיל דמיוני להשתולל בנסותו לדמיין לעצמו מה היא אותה עדשה שאותה אני ויהודה מחפשים כשאנחנו זוחלים על השטיח.

 

ד

 

במשך השנים הלך הקשר והתרופף, בחידושו היה מן הגלוי ומן הנסתר. בגלוי – עבדתי עם קבוצת חברים, שהכשירו את עצמם למלאכת החינוך. ניסינו להפגיש את הקבוצה עם ניסיונות חינוכיים מסוגים שונים, כדי לפתוח אותם לכיווני חשיבה ויצירה חדשים. פתאום עלתה בליבי מחשבה, להפגיש אותם עם חיים. חיים היה למשגיח בישיבה חרדית, חברי הקבוצה מעולם לא נפגשו עם איש שכמותו. התקשרתי אליו והוא שמח מאוד לדבר עימי, ואף נענה בשמחה לפגוש את הקבוצה. באנו אל ביתו, גברים נשים דתיים חילוניים יהודים וערבים. חיים ישב בראש השולחן, דמותו עגלגלה, לראשו המגולח כיפה שחורה גדולה ומשני צדדיה פאותיו מגולגלות סביב אוזניו. הפנים השופעות חייכו ללא הפסק, וזקנו הלבן דמה בעיני לזקן אביו 'הדוד'. להפתעתי לא היתה כל מחיצה בין שפתו הבלולה מעברית יידיש ואנגלית ובין שפת החבורה, ואף כשדיבר על ענייני חינוך מצא מסילות לליבם. 'הדבר החשוב לי ביותר בעבודתי עם הבחורים, שיהיו בני אדם.' 'בא אלי בחור ומספר שאינו יכול להסתדר עם חברו לחדר, אני מבקש ממנו שינסה עוד פעם. אחרי שבוע הוא בא ומספר שניסה ונכשל, אני אומר לו: אם עם חבר לחדר לא תצליח להסתדר, איך תצליח לחיות שנים ארוכות עם אשתך?' כשיצאנו חיבק אותי חיים בחום, הבטחנו לשוב ולשמור על הקשר.

 

 

 

ה

 

בהגיע פורים הלכתי להביא משלוח מנות לחיים ולמשפחתו. הופתעתי לגלות כי רוחי הגיעה לארץ, כך שפגשנו גם אותה. ישבנו ודיברנו בנעימים, כשסבתא מוזכרת ומסופרים סיפורי קבלת הפנים שערכה להם עם הגיעם לארץ. 'בכל יום שישי היינו מקבלים קופסאות פלסטיק מלאות באוכל, קופסאות כחולות של חומרי ניקוי.' אחר כך סיפר חיים על מסעו של בנו לרוסיה, ומציאת תיק הק.ג.ב של הסבא הגדול רבי אהרון שנאסר בשנות השלושים כחלק ממאבק הקומוניסטים בדת. חיים העניק לי את ספרי השיחות שלו, אותן נשא כמשגיח בישיבה. שמחתי בחידוש הקשר, למרות שלא ידעתי אם יהיה קשר של קיימא.

 

ו

 

כמה חודשים לאחר מכן, התקשר אלי חיים. 'אולי תוכל לבוא אלי, אני רוצה לדבר אתך על עניין חשוב.' שמחה ופליאה שמשו בי בערבוביה, כשעשיתי את דרכי לביתו. חיים קיבלני במאור פנים כדרכו, אך הכניסני לא לחדר האורחים הגדול אלא לחדר עבודתו הקטן. הוא סגר אחריו את הדלת, ואני הרגשתי במעין אווירה של סוד ומסתורין. 'אתה בוודאי מתפלא למה קראתי לך...' לא עניתי, והוא כחכח בגרונו והמשיך. 'אתה זוכר שהראיתי לך את תיק הק.ג.ב של הסבא?' הנהנתי בראשי. 'ובכן, אחרי שהבן שלי הביא את המסמכים, התעוררתי לשוב ולקרוא בכל המכתבים של הסבא שהגיעו אלי מאבא ז"ל. מצאתי מכתב אחד שלא שמתי לב אליו לפני כן. את המכתב שלח הסבא לאבא, בזמן המלחמה כשאבא כבר הגיע עם תלמידי מיר לשנחאי. אתה יודע שאבא ברח לשנחאי?' הנהנתי לאט בראשי, מנסה לרמוז כי אני יודע טפח וחסר טפחיים. 'אני הרי נולדתי בשנחאי...' 'במכתב כותב הסבא כי הוא שולח לאבא ארגז כתבי יד – על מסכת שבת ועל מסכת בבא קמא – אולי כך ינצלו מיד המשחית'. רעייתו יפת התואר פתחה את הדלת, הגישה לנו כוסות תה ועוגיות. חיים לגם מכוס התה והמשיך: 'למכתב של הסבא מצורף דף בכתב ידו של אבא. על הדף כתוב כי אבא קיבל את הארגז, והטמין אותו באדמה. מצורפת כתובת הבית בשנחאי.' 'איפה הכתבים עכשיו?' שאלתי. 'על הדף כתובה מעין צוואה המכוונת אלי, לשוב לשנחאי ולנסות ולמצוא את הארגז. אבא עזב את שנחאי מבלי שהוציא את הארגז מהאדמה, ואני לא יודע למה.' 'אתה רוצה לומר כי יש עוד שני כרכים של 'בית אהרון'?!' שאלתי. 'לפחות' ענה חיים. 'אני רוצה לנסוע לשנחאי, לנסות למצוא את הכתבים. רציתי להציע לך לבוא איתי.' 'אני?!' 'כן. למה לא? הוא גם סבא שלך.' 'אבל... למה לא תיקח את אחד הילדים שלך?' חיים לגם ארוכות מהתה, התבונן בי במבט שחציו חיוך שובב וחציו מבוכה. 'המשימה לא פשוטה. נצטרך לעשות כמה... נו... תעלולים. אני לא רוצה שהילדים שלי יראו אותי...' 'ואני?' אמרתי, מנסה לבלוע את העלבון. 'אתה, נו... פתוח יותר. אתה תוכל להבין אותי.' רק עכשיו לגמתי גם אני מכוס התה, הנוזל החום היה פושר. 'תן לי לחשוב...' 'בוודאי, רק לא הרבה זמן. אני רוצה לצאת לדרך בשבוע הבא.'

 

ז

 

עשיתי את דרכי הביתה אחוז במחשבות ובהרהורים. אינני איש של מסעות, הדרכים מטילות עלי אימה. מצד שני, מסע בעקבות הסבא אהרון. ועוד – אמנם אינני איש מסעות, אבל חלומות מסע יש לי. כשהגעתי הביתה כבר היה ברור לי, למרות הפחדים – אני נוסע. צלצלתי לחיים והודעתי לו על החלטתי, הוא שמח מאוד וביקש ממני להכין את הדרכון. 'לי יש ויזה כי אני יליד שנחאי, אבל אתה צריך לסדר לעצמך.'

למחרת באתי אליו בשנית, ישבנו לתכנן את המסע. שוב הכניסני חיים לחדר עבודתו, שוב סגר אחרינו את הדלת. 'כדי שיהיה לנו מרחב פעולה, אנחנו נוסעים כמוזמנים על ידי משרד התרבות הסיני.' 'משרד התרבות?!' תמהתי. 'אתה יודע שאני משגיח בישיבה?' הנהנתי בראשי. 'בשבילם אני מגיע כחכם יהודי, משהו כמו חכמי הזן שלהם.' שוב הופיע המבט השובב והנבוך בעיניו. 'אתה תופיע כתלמיד שלי, אני מקווה שזה בסדר...'

את הימים הבאים ביליתי בהכנות, מעכל תוך כדי כך את מעמדי החדש. הקניות הושלמו והמסמכים הושגו, חרדותי ופחדי נבללו בציפייה.

 

ח

 

אינני איש מסעות, והנסיעה הזאת היתה 'עניין' גדול עבורי. בני ביתי ליוו אותי לשדה התעופה, הרגיעו את התרגשותי ולעגו בחום למסע התמוה. חיים היה עליז ושמח, ניכר בו כי הוא מורגל בטיסות. כשהתיישבנו בכיסאותנו הוציא חיים ספר והתחיל לקרוא, אני לעסתי במרץ גומי לעיסה. הנסיעה היתה ארוכה ומייגעת, לאט לאט השתחררתי והתחלתי ליהנות מהנוף החולף בחלון. מידי פעם התעוררו שיחות בין חיים וביני, מידי פעם סיפרנו סיפורים על הסבא אהרון.

 

ט

 

לא הייתי מוכן לקבלת הפנים. משלחת של למעלה מעשרה אנשים קידמה את פנינו, מילים סיניות שנשמעו לי דקות ודוקרות נשלחו אלינו. בחורה צעירה היתה המתורגמנית, והיא העבירה אלינו חלק ממילות הברכה. מדבריה הבנתי כי הם רואים את חיים כחכם קדמון, ומצפים בכיליון עיניים לדו שיח בין שתי תרבויות עתיקות. בתום טקס קבלת הפנים נלקחנו לבית המלון בשנחאי, המלון שכן על גדות נהר. הייתי המום מהצבעים החדשים ומהמראות הזרים, ושמחתי לאפשרות להיכנס לחדר ולהיות קצת לבדי. קבענו להיפגש כעבור שעה לארוחה.  

 

י

 

ירדתי לחדר האוכל. הזרות גרמה לי להתכנס בתוך עצמי, רטט של חרדה אחז בי ולא הרפה. את חיים מצאתי מסב בנחת בחדר האוכל, חיוכו רחב באופן מיוחד. שלושה סינים ישבו סביבו, שתו בצמא את דבריו שתורגמו על ידי המתורגמנית. חיים קם לקראתי וחיבקני בחום, 'זה מוישלה, העוזר שלי' אמר לאורחיו. האורחים הלכו, ואנחנו ישבנו לאכול. אוכל צמחוני הוכן עבורנו, ואני סמכתי על חיים שדאג לכשרותו. כשם שנהנה חיים מהשיחה, כך ויותר נהנה מהארוחה. 'אני הרי נולדתי כאן' התנצל בחיוך, מוחה את קצות שפמו שהוכתם מהמאכלים הסיניים. גם בי אחז הרעב, אך החרדה העמומה מנעה ממני לאכול בכל פה.

'את היומיים או השלושה הראשונים נקדיש לקולטורה' אמר חיים, 'אחר כך נתפנה למשימה שלנו'. 'מישהו כאן יודע לשם מה באנו?' שאלתי. 'יש יהודי אחד שחי כאן, חסיד חב"ד. הוא יודע מכל העסק, ומכין את מה שצריך.' 'מה צריך?' 'נו, קודם כל כלי חפירה. אחר כך רכב פינוי. הבעיה היא שאם נמצא את הכתבים, הם מוגדרים כאוצרות מדינה ואסור להוציא אותם. נצטרך לחמוק מהמלווים שלנו, עד שנצא מהמדינה אי אפשר לדעת מה יקרה.' 'אתה יודע בדיוק איפה אבא שלך החביא את הכתבים?' 'יש כתובת מדויקת, ואפילו מפה. אני מקווה שלא שינו את המקום.'

 

י"א

 

הערב ירד, רק למחרת אמורה היתה להתחיל עבודתנו. יצאנו לטייל על גדת הנהר. להפתעתי גילה חיים חדווה גדולה, בחן בסקרנות יתירה את חמודות העיר. לא התאפקתי ושאלתי במגומגם, איך מסתדר טיול שכזה עם תורת המוסר עליה הוא אמון. חיים צחק ואמר: 'הרי ר' שמחה בונים מפשיסחא כשהיה בדנציג היה הולך לתיאטרון ולומד שם דרכים לעבודת השם. פעם אחת שאלו אותו, מדוע צריך לנסוע לצדיקים ולא מספיק ללמוד מספריהם. בערב ביקשו ממנו החברים כי ילך איתם לתיאטרון. ר' שמחה בונים הציע שבמקום ללכת יקראו את התוכנייה. האנשים צחקו ואמרו, התוכנייה עוזרת להבין את המחזה למי שרואה אותו אך היא לא מספיקה במקום המחזה. אמר להם ר' שמחה בונים, לכן צריך לנסוע אל הצדיק ולא להסתפק בספר...'

התבוננתי בחיים בפליאה ואמרתי: 'הרי ר' שמחה בונים היה חסיד, ואתה משגיח בישיבה של תנועת המוסר. חוץ מזה, הסבא וכל המשפחה היו ליטאים...' 'זה לא בדיוק כך. הסבתא היתה ממשפחת שארין, ומשם אנחנו מתייחסים עד לר' לייב שרה'ס מחברי הבעל שם טוב.' 'אתה חסיד?' 'לא, אבל אתה יודע... "והריחו ביראת ה' ", אדם מרחרח, ובכל מקום שהוא מוצא יראת ה' הוא לוקח.' החרדה שליוותה אותי התפוגגה, עכשיו הרגשתי משועשע. נשמתי עמוקות את הריחות המוזרים שריחפו על גדת הנהר, עיניי המשיכו לבלוע את המראות ואת הצבעים: 'ריחות נעימים...' 'כן, ריחות נעימים' אמר חיים, מכניס לשקית נייר כמה פירות לא מוכרים שמצא על אחד הדוכנים.

 

י"ב

 

למחרת באה המתורגמנית ולקחה אותנו לבית עץ בנוי בסגנון סיני מסורתי. היא הסבירה לנו כי בבניין יערך כינוס חכמים בנושא השתלמות אישית, חיים היה אורח הכבוד. באולם ישבו כמה עשרות סינים, חלקם לבושי חליפות וחלקם בלבוש מסורתי. כמה נואמים עלו ונאמו, אחר מקצת דבריהם עקבתי ומרבית דבריהם אבדו לי. שמיעת אנגלית אינה עבורי כשמיעת עברית, ומבטאה הכבד של המתורגמנית לא הקל עלי. לבסוף הגיע תורו של חיים, כשעלה לבמה הורגש רטט של התרגשות בחדר. חיים עמד ליד הקתדרה, עצם את עיניו והתרכז. אפשר היה לחתוך את השקט בסכין, אי אפשר היה להבחין אף בתנועה קלה בחדר. אחר רגע ארוך פקח חיים את עיניו, ולאט לאט אמר:

'אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני, ואם לא עכשיו – אימתי.' שוב עצם את עיניו, השתהה עוד רגע ארוך, ואחר ירד וישב במקומו. השקט לא הופר, עד שרכן פרופסור סיני זקן אל חברו ולחש לו דבר מה. הרחש עבר מאחד אל אחד כגל, עד כי המיה התגלגלה בחדר מצד אל צד. לפתע קם הפרופסור הזקן וניגש אל המיקרופון, הוא דיבר בהתרגשות על תחיית רוח הזן הקדומה. עוד הוסיף דברי פרשנות לדבריו חיים, עד שקם חברו הצעיר ממנו ופירש פרוש הפוך.  כחמישה אנשים נתנו פירושים מפירושים שונים לדברי חיים, עד שקם הפרופסור הזקן ושאל: 'ומה החכם אומר? מה הפירוש הנכון'. חיים קם ממקומו, ניגש לקתדרה ועמד לפניה. הוא עצם את עיניו, נשם עמוקות ואז אמר – כשהמתורגמנית מתרגמת את דבריו בהתרגשות: 'תלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה, אלו אוסרים ואלו מתירים. שמא יאמר אדם: אם כך – היאך אני לומד תורה? כולם נתנו מרועה אחד. עשה אוזנך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע דברי האוסרים ודברי המתירים.' האנשים קמו כולם על רגליהם, הזקן התחיל למחוא כף והם הצטרפו מוחאים בקצב קצוב. בתום המפגש נגשה אלינו המתורגמנית, היא הזמינה אותנו בערב לקרקס סיני. הבטתי בחיים לראות מה תהא תגובתו, ולהפתעתי הוא שמח והתלהב כילד. חיים רכן אל עבר המתורגמנית, לחש משהו אל אוזנה. ראיתי בעיניה תנודה קלה של תמיהה, ומיד לאחר מכן אמרה – 'בוודאי, בוודאי.' לאחר שהלכה המתורגמנית אמר לי חיים: 'אני כל כך אוהב את הקרקס הסיני. בינתיים, מה דעתך לבצע סיור הכנה?' 'איפה?' 'בבית שגרנו בו. על פי המכתב של אבא, הכתבים הוטמנו בחצר. צריך לבדוק אם הבית עומד על תילו, אם אפשר להגיע אל החצר. הייתי הולך בעצמי, אבל נראה לי שאם אתה תלך – תמשוך פחות תשומת לב. הנה, גיב א קוק.' חיים הוציא מכיס חליפתו תמונה ישנה שצבעיה שחור ולבן. 'כך נראה הבית. הנה אני, על הידיים של אבא, זאת אמא שלי. תבדוק אם הבית השתנה. זאת הכתובת' – הכתובת היתה כתובה על גב התמונה – 'אני מציע שתבקש מהנהג להגיע חמישה שישה בתים מהבית. תאמר לו שיאסוף אותך אחרי חצי שעה. הנה קח כסף...'

 

י"ג

 

נסעתי עם נהג המונית. זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי לבד בעיר זרה. פחדתי, אך עם הפחד היתה גם חדווה מיוחדת. המראות זרמו דרך החלון, איכותם הסינית אחת אך  הם מתפצלים להמוני תמונות שונות ומשונות. השמש הלכה ושקעה, האור כהה בהדרגה. הגענו אל הרחוב, ואני סימנתי לנהג כי אשוב בעוד חצי שעה. קיוויתי כי הוא הבין את שפת הסימנים שלי, וכי בשובי אמצא אותו. צעדתי על המדרכה, כשלפתע הכתה בי ההכרה כי לא אצליח לפענח את מספרי הבתים. 'איך לא חשבנו על כך' אמרתי בליבי. הוצאתי את התמונה מכיסי והבטתי בה. הדמויות החרדיות על רקע הבית הסיני נראו תלושות ומוזרות. התקדמתי עוד כמה בתים, כשלפתע הופיע לפני הבית. הבית התאים לבית התמונה, במבט שני ומדויק יותר ראיתי כי אחד מכרכובי העץ שבתמונה חסר בבית הממשי. עמדתי מול הבית שבוי בקסם שלא הבנתי את פשרו, אולי היתה זאת המחשבה כי בבית הזה התנהלו לפני כשישים שנה חיים יהודיים. הסתכלתי בחלון וראיתי ילדה כבת חמש עשרה, יושבת כשרגלה מגובסת. אישה צעירה נכנסה לחדר, עזרה לילדה שבורת הרגל לדדות אל מיטה שעמדה ליד החלון. הסטתי את מבטי במבוכה, ולפתע הבחנתי כי על הפתח חרוץ היה שקע אלכסוני – מקום המזוזה. נזכרתי במשימתי ובחנתי את החצר, קשה יהיה לחפור בה מבלי שהשכנים יבחינו בחפירה. הבטתי בשעוני, היה עלי לחזור. הנהג חיכה לי, ונסענו אל בית המלון.

 

י"ד

 

חיים כבר היה לבוש לקראת ההליכה אל הקרקס, ובכל זאת ביקש ממני לספר בקצרה את מוצאותי. סיפרתי את סיפורי וחיים הנהן בראשו, 'אולי נצטרך לדבר עם  בעלת הבית'.

נסענו אל הקרקס. ההמון מילא את האוהל הענק, והיה שקט – שלא כקהל הקרקסים שהכרתי בארץ. ישבנו על מקומותינו, ועד מהרה הצטרפה אלינו המתורגמנית. ההצגה התחילה, ואני נשביתי בקסם האקרובאטיקה המופלאה. התלבושות והמוסיקה שצרמה את אוזני, הוסיפו לאווירה הקסומה. התנועה והצבעים הפכו למהירים יותר ויותר, ואני חשתי כשיכור ולא מיין. לפתע הושלך הס באולם, וקולה של הקריינית חתך את השקט. המתורגמנית פנתה אלינו ותרגמה: 'נמצא איתנו כאן חכם זן יהודי, והוא יציג לנו כאן כמה תרגילים.' עיני נפערו בתדהמה, הסתכלתי בחיים כלא מאמין. חיים חייך חיוך שובב ואמר: 'חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם...'

חיים עלה לבמה, קד לפני הקהל עצם את עיניו והתרכז. אחר פנה לאחור וטיפס על הסולם אל עבר החבל שהיה מתוח על פני האולם. למרות היותו מלא גוף ועגלגל, הוא התנועע בגמישות רבה. כשהגיע למרכז החבל, החל לקפוץ ולבצע היפוכים באוויר. קריאת פחד נמלטה מפי, אך חיים נחת על החבל והמשיך לצעוד עד שהגיע לקצהו. הקהל הסיני המאופק נעמד על רגליו ומחה כפיים בהתלהבות. חיים החליק על החבל ונעמד במרכז הבמה. שני נערים צעירים הביאו לו שמונה לפידים בוערים באש, חיים לקח אותם והחל לזרוק אותם באוויר לתפוס ולזרוק חליפות. הקהל יצא מגדרו. חיים הניח את הלפידים. הנערים הביאו לו שלושה כסאות ועזרו להעמידם זה על גבי זה וכולם על קצה אפו. מנגינת ניגוני חתונה יהודית נשמעה, ולצליליה החל חיים לרקוד. המנגינה הלכה וסערה, ועימה התגבר ריקודו של חיים. אחר דקות ארוכות הלכה המנגינה ושקטה, עד שעצר חיים והוריד את הכיסאות מאפו. הקהל היה כאחוז טירוף, המתורגמנית שעמדה לידי ומחאה כפיים במהירות רבה לחשה לי: 'אף פעם לא ראיתי כאן דבר שכזה'. חיים סימן לאנשים שהוא רוצה לומר משהו, המתורגמנית רצה לעברו הביאה לו רמקול ונעמדה לצידו.

'חכם יהודי גדול היה רבי ישראל בעל שם טוב, הוא האבא הגדול של החסידות. היה לו תלמיד ששמו היה חיים, כשמי. פעם אחת עמד חיים והתבונן באיש שהלך על חבל מתוח בין שני בתים בעיר. שאלו אותו תלמידיו מה מרתק אותו כל כך באיש. אמר להם: האיש הזה מסכן את חייו כדי להרוויח כסף, אבל בזמן שהוא הולך על החבל אסור לו לחשוב על הכסף. אם יחשוב על הכסף – יפול.' מחיאות הכפיים גברו, חיים קד קידה לאנשים וחזר למקומו.

 

ט"ו

 

בשעת לילה מאוחרת ישבנו באולם שבמלון, שותים בירה מכוסות גבוהות. חיים נראה לי חסר מנוחה במקצת, בפעם הראשונה במסענו הבחנתי במצוקה כל שהיא שהטרידה אותו. 'מתי אתה מתאמן על כל התרגילים האלה שעשית היום?' 'מתאמן?' צחק חיים, 'אני לא מתאמן. כמובן שאף אחד לא יודע שאני עושה דברים שכאלה.' 'והסיפור על תלמיד הבעל שם טוב' הוספתי, 'אומנם ר' ליב שרה'ס הוא אבינו זקננו, אבל הסבא אהרון לא שמע סיפורים כאלה בוולוז'ין...' חיים גיחך ואמר: 'נו, עכשיו אתה מבין למה ביקשתי ממך לבוא איתי, ולא ביקשתי מאחד מהילדים?' לגמנו מהבירה הקרה והטובה. 'וחוץ מזה' אמר חיים כממשיך הרהור פנימי שלא היה לי חלק בו, 'סבא אהרון גם הוא היה אקרובאט.' הבטתי בו במבט שואל, והוא הסביר: 'סבא סבל הרבה בפינסק. היה שם בונדאי אחד, אהרון יודל שלאקמן, שהיה עורך סעודות בערב יום הכיפורים ליד חלון ביתו של סבא – רב העיר. פעם אחת גברה ידם של הבונדאים, והם עמדו להפוך תלמוד תורה לבית ספר חילוני. סבא השתטח על סף הבית והודיע כי יצטרכו לדרוך עליו כדי להיכנס. אני לא בדיוק השתטחתי – אם הייתי נופל הייתי משתטח – אבל...' חיים רמז למלצר והזמין בירה נוספת. 'פעם אחת יצאה שמועה על אחד משוחטי העיר לוצק, שראו אותו נכנס ויוצא מבית של פרוצה.  רב העיר פנה לסבא בשאלה, האם יש לפסול את השוחט.' חיים משמש בכיס הפנימי של חליפתו והוציא דף מקופל. 'רשמתי לי את התשובה, והיא איתי כאן, כמו תעודת זהות.' הוא פתח את קפלי הדף וקרא: 'אם כי ודאי מכוער הדבר מאוד לפני שוחט ובודק של העיר, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזאת על משרת בקודש, שצריך להיות מצוין בקודש שכם אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלוהים אני ירא לשפוך עליו כל חמתי ולרדת לחייו, לקפח פרנסתו דהאי גברא. וכל גופי מרטט בי להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאישה על יסוד שמועות קלושות. ולמדתי קל וחומר לעצמי: שוחט ובודק ששוחט בבהמות אם ידיו מרטטות בו, שחיטתו פסולה. כל שכן אני שבאתי לשחוט נפשות אדם, לא רק ידי אלא כל כל גופי  מרטט. איך אוכל לשחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה?!' 'והוא לא פסל אותו?' שאלתי. 'לא.' 'אבל מה זה קשור...' הידיים המרטטות.' 'מה...' 'כשהיקפצתי את הלפידים הרגשתי שאני ממשיך את רטט הידיים של סבא. נו, כמובן, לא כדורות ראשונים...' צחקתי. 'אל תחשוב שסבא חי תמיד בישיבה' אמר לי חיים. 'חצי שנה הוא היה בבית הסוהר בין רוצחים וגזלנים. שם הוא כתב חלק מהספרים. כשאני בקרקס' 'אתה מרגיש שאתה ממשיך...' צחקנו שנינו. 'אתה ידעת שבגלל הגזרות הסיר הסבא את מגבעת הרבנית והלך עם כובע של פועל פשוט?' 'כובע של פועל פשוט?' אמרתי כשאני מרגיש תוך כדי הדיבור שיש אזורים שחיים מרגיש ואני לא מצליח להיות בהם. חיים לגם עוד לגימה ארוכה, כחכך בגרונו ואמר בהיסוס בקול שונה: 'יש עניין... בקשר לכתבים של הסבא. לפי הסיפור שלך, לא נוכל לחפור בחצר הבית בלי לדבר קודם כל עם בעלי הבית.' 'נו?' 'לא נוכל לדבר עם בעלי הבית בלי המתורגמנית.' 'נו?' 'זה לא פשוט, צריך ממש לדבר איתה. צריך לשכנע אותה לעזור לנו להפר את החוק.' 'נו?' 'אני רוצה לבקש ממך, להזמין אותה למסעדה, ובעדינות לספר לה במה דברים אמורים.' 'למה אני ולא אתה?' 'תראה, אני עושה כאן כל מיני דברים שאני לא עושה בארץ. אבל, לשבת עם אישה במסעדה – סו לי קוראים לה – זה לא מתאים לי. איך אמר דוד לשאול כשהסיר מעליו את השריון ואת החנית? לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי.' 'גם אני לא מי יודע מה בעל ניסיון בעניינים שכאלה.' 'אבל לך יש את האפשרות שלי אין. חבל שאני אקלקל את הכל.' נעתי בחוסר נחת על כיסאי. פתאום היה לי טעם הבירה מר וטפל. בגדי גרדו בבשרי, וגעגועים עזים הביתה תקפו אותי באחת. חיים הרגיש במצוקתי, הניח כפו על זרועי ואמר: 'סבא היה רגיל לדרוש על הפסוק בירמיהו: הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני. הבעיה – הוא היה אומר, שהכוהנים שיודעים לא אומרים, מפחד, ותופשי התורה, אלה שתופשים את מקומם, לא יודעים.' 'אז?' 'צריך קצת תעוזה. לא תגורו מפני איש. אל תפחד, אתה מסוגל לבצע את המשימה.' חשתי כעס גואה בי, הרי יכול היה להפנות את הדרשה כלפי עצמו. נשמתי עמוק ואמרתי: 'טוב'. כך מצאתי את עצמי – קצת מגמגם, קצת מסמיק – מזמין את סו לי המתורגמנית לאכול במסעדה כדי לדבר איתה על דבר חשוב.

 

 

ט"ז

 

ישבנו במסעדה ואכלנו מיני ירקות, היתה לי הרגשה כי זו הפעם הראשונה שסו לי רואה אותי. אחרי כמה דיבורי סחור סחור פתחתי ואמרתי: 'את יודעת שחיים נולד כאן בשנחאי.' 'כן, בוודאי, לכבוד הוא לנו.' 'אבא שלו ברח לכאן בזמן מלחמת העולם' 'אני יודעת'. 'סבא של חיים שהוא גם סבא רבה שלי נהרג על ידי הגרמנים' 'שמעתי. אני מצטערת.' 'הסבא היה איש מיוחד, רב גדול.' עיניה של סו לי נתלו בי בעניין רב. 'את יודעת, הוא היה לומד בכל רגע אפשרי, קנה לו נעליים בלי שרוכים כדי לא לבטל זמן על קשירתם' 'אוּהְ' 'המורה של הסבא היא רב גדול ששמו היה הנצ"יב, לאחר שנפטר במשך שנה שלימה זלגו עיניו של הסבא דמעות' ראיתי שסו לי מתרגשת מאוד. 'גם אצלנו' – אמרה סו לי 'הקשר בין התלמיד ובין המורה חשוב מאוד'. 'הסבא ששמו היה אהרון, כתב הרבה ספרים. פירושים על הספר החשוב שלנו, התלמוד. הספרים יצאו לאור, והרבה אנשים לומדים מהם במשך כל השנים.' 'כמה יפה.' 'לאחרונה מצאנו מכתב שכתב אבא של חיים, ובו מסופר כי יש כתבי יד של עוד ספרים של הסבא.' 'אוי, כמה טוב.' 'אבא של חיים כתב, כי כתבי היד נשלחו אליו על ידי אביו בעת שהיה בשנחאי.' 'מה אתה אומר, כתבי היד היו כאן?' 'לא רק היו. הם כאן.' 'כאן? הבאתם אותם אתכם?' 'לא.' סיפרתי לסו לי את סיפור ההחבאה של הכתבים באדמה. 'את הרי יודעת שבאותה תקופה שלטו היפנים בשנחאי.' ראיתי את פניה של סו לי מתכרכמות, בשנאה שעוברת מדור לדור. 'כשהצטרפו היפאנים לגרמנים, הם הקימו מחנות השמדה ליהודים שהיו באזוריהם.' 'לא ידעתי'. 'לבסוף עקב פרסום ומאמץ בינלאומי הם לא הפעילו אותם. אבל הם כלאו את היהודים בגטו. אבא של חיים לא ידע לאן הדברים יתגלגלו, ולכן החביא את הכתבים בארגז ברזל בגינת הבית שבו הם גרו. לאחר תום המלחמה הם הפליגו בחופזה לארצות הברית, והכתבים נשארו כאן.' סו לי התבוננה בי, הניחה את כפה על זרועי.'בעצם באתם לכאן כדי לחפש את הכתבים?' 'כן' 'ואתם צריכים את עזרתי כיוון שעל פי החוק הם נחשבים לממצא היסטורי, ואסור להוציא אותם מהמדינה.' 'כן.' סו לי לקחה קלח גזר מצלחתה, נגסה בו והרהרה. המתנתי בשקט בלי להפריע לה. 'אני עובדת מדינה' אמרה. 'אני יודע' לחשתי. 'אם יתפסו אותי, יפטרו אותי. אולי גם ישימו אותי בבית סוהר.' 'כן' הוספתי ללחוש, מרגיש בבושה הגואה בי. סו לי הנחיה את הגזר, ולגמה ממשקה סיני שהיה בכוסה. 'אצלנו כתב היד הוא מאוד חשוב. יש אומנים שזאת עבודת החיים שלהם... ספר לי איך מתייחסים אצלכם לכתב יד'. לקח לי רגע עד שהבנתי כי היא מייחסת למעשה הכתיבה ממש. 'מצאתי בארון של סבתא שלי גלויות שכתב לה הסבא אהרון. הכתב הוא כמו ציור' 'כמו ציור' אמרה סו לי. 'יש אצלנו מסורת עשירה של דרך הכתיבה. את כתבי הקודש שלנו אנחנו כותבים על קלף, עם ציפורן, באותיות מיוחדות.' 'גם אצלנו יש מסורת כתיבה עתיקה' אמרה סו לי. היא שקעה בהרהור פנימי, עד שלפתע התנערה ואמרה בקול נחרץ: 'אני אעזור לכם. צריך לתכנן תוכנית עבודה.' נבהלתי קצת מקולה הנמרץ, אך התעשתי ביודעי כי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. 'אנחנו צריכים זמן' אמרה סו לי. 'דבר ראשון אארגן עוד מסע הרצאות לחיים, כך שיהיה לנו פנאי. דבר שני -  אנחנו צריכים להתאמן.' 'להתאמן?' 'סיפור הכיסוי שלך יהיה גננות.' 'גננות?' 'אנחנו ננסה לשתול אותך בבית כגנן. זה לא יהיה פשוט, מדובר בשכונה רגילה, מה פתאום שהם ישכרו גנן, ועוד אותך? אבל בלי שתהיה גנן יהיה קשה מאוד ליצור מצב שתוכל לחפור.' 'יש קראתי בהתלהבות. בזמן המלחמה, כשהישיבה היתה כאן, הם היו צריכים אתרוגים – אלה מין פירות – לחג הסוכות – זה חג שלנו. ראש הקהילה היהודית – חכם אברהם – נטע עץ אתרוגים והחזיק גנן סיני שטיפל בו. גם הדסים – צמח שדרוש לנו לחג הזה – הוא גידל בגינה. בואי נשנה קצת את הסיפור, נספר לבני הבית שבגינה שלהם גידלו הסבים שלי את הצמחים המיוחדים, ואני מבקש לעבוד בגינה במשך ביקורי כאן, כדי להתקשר אל האבות שלי.' סו לי צחקה צחוק זעיר. 'יש לך ראש טוב, אולי זה יעבוד. בכל מקרה אתה צריך להתאמן, גם על מלאכות של גננות – אתה לא נראה לי בדיוק גנן מומחה - וגם על חפירה מהירה. בבוא היום תצטרך לחפור כמה שיותר מהר, להוציא את הארגז ולברוח.'

כבר למחרת ארגנה סו לי לחיים מסע הרצאות נרחב, אני נשארתי איתה בשנחאי ונסעתי איתה לחווה חקלאית בשיפולי העיר שם החלה תקופת האימונים שלי.

 

י"ז

 

בכל בוקר נסענו אל החווה. עד הצהריים עבדתי בגינה בהדרכת גנן סיני זקן שהביאה סו לי. אחר הצהריים התאמנתי בהדרכתה בחפירה מהירה של בורות. אצל הסינים הכל הוא תרבות עשירה המחברת גוף ונפש. הגנן הסיני היה גוער בי כשגזמתי גיזום לא מדויק, והיה מושיב אותי לתרגילי ריכוז. 'הכל בראש ובלב' אמר לי, בכל פעם שניסיתי לשפר את תנועות היד. בין אימוני הבוקר לאימוני אחר הצהריים היתה לי שעה של מנוחה. הייתי אוכל את הכריכים שסו לי הכינה לי מידי בוקר, ואחר כך שוכב מתחת לעץ ונרדם. יום אחד חלמתי חלום מוזר. בחלומי עבדתי בגינה, ולפתע הופיע זקן בעל זקן לבן ארוך. זיהיתי את א.ד גורדון. הוא התקרב אלי, נעצר ופתח בנאום שידעתי – תוך כדי חלום – כי קראתיו בספרו על הטבע: 'ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע והתעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל. וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה. והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מדתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך – את הכל...' 'תודה סבא' אמרתי, 'אבל אתה מפריע לי לעבוד. אני עכשיו לא בקטע של מחשבות רפלקסיביות, אני עובד.' אבל הזקן לא הרפה. הוא נעמד ממש לידי, ותוך כדי כך שאני מתכופף לנכש עשבים שוטים הוא המשיך לשאת את נאומו: 'והיה ביום ההוא ונתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש, לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה.' 'אתה צודק, זה בדיוק מה שאני מרגיש. אבל אתה מפריע לי.' 'והיה בעבדך את עבודתך, והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע – העובדים. ולב אחד לשניכם ורוח אחת. ואמרת ביום ההוא: יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו, בעבודתו. והיה בעמודך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אוויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר מה, דבר מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא.' נעמדתי רגע לשאוף אוויר, ולפתע ראיתי את חיים מרחף באוויר סביב הזקן. חיים החזיק בידו שמונה לפידי אש, זרק ותפש אותם חליפות. הוא התקרב אל הזקן וכמעט פגע בו, הזקן התכופף בנסיונות חוזרים ונשנים שלא להיפגע. הרגשתי זעם גואה בי, וצעקתי: 'למה אתה פוגע בו, הוא עובד ואתה סתם משתעשע!'. חיים צחק צחוק גדול, וכשהוא מנמיך את מעופו ומכריח את הזקן להשתטח כדי לא להיפגע קרא בניגון של דרשנים: 'לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי.' הזעם גבר בי, וכששב חיים ועופף אל עבר הזקן – הנפתי את המעדר שבידי והכיתי אותו. נבהלתי מאשר עשיתי והתעוררתי בצעקה. סו לי ישבה לידי וליטפה את ראשי המזיע. 'מה קרה?' שאלה. 'חלמתי חלום.' 'את זה הבנתי. מה חלמת?' לרגע נרתעתי מלספר לה, אבל לאחריו מצאתי את עצמי מספר לה את חלומי. סו לי הביטה בי בעיניה הגדולות והמלוכסנות ואמרה: 'אתם מאוד שונים, חיים ואתה.' 'כן.' 'עכשיו שהתעוררת – נמשיך?'

 

 

 

 

י"ח

 

התרחקנו מהחווה אל בין ההרים, ושם התנהלו אימוני החפירה. 'זה החלק הסודי' אמרה סו לי, 'אסור שמישהו ידע על כך ועל החלק שלי.' סו לי היתה מאמנת קשוחה, היא עמדה לידי ומדדה את הזמן שלקח לי לחפור בור עמוק. בימים הראשונים הזמן היה ארוך, ואני סיימתי את החפירה עייף כשידי מיובלות. רק סיימתי לחפור בור אחד הטילה עלי סו לי לחפור שני, כשהיא קוראת: 'אתה חופר מהידיים במקום מהראש ומהלב'. לא ידענו באיזה עומק החביא הסבא את הארגז, ולכן התאמנתי על חפירת בורות שעומקם כמטר. היו ימים בהם עמדתי בתוך הבור המעמיק והולך, רואה את סו לי עומדת מעלי ושעונה בידה ועיני זולגות דמעות. אבל האימונים החלו לשאת פרי, הזמן התקצר והלך ואני שוב לא הייתי מותש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהרגשתי כי המעדר חופר מאליו ואני רק מצטרף אליו. סו לי ידעה גם לחזק את רוחי, ומילות העידוד והשבח שלה הפכו בעלות חשיבות גדולה עבורי. מידי כמה ימים היה חיים חוזר ממסע אחד ומתכונן לשני. בעזרתה של סו לי התפוגג הכעס שלי, ושוב שמחתי להיות במחיצתו. לבסוף הגיע היום המיוחל, סו לי הודיעה לי שאנחנו מוכנים.

 

י"ט

 

לעת ערב נסענו אל הבית, סו לי איתרה את מספר הטלפון ותיאמה את ביקורנו. הילדה שבורת הרגל עדיין היתה מגובסת, אימה שהכרתי מהמראה בחלון ואביה שלא הכרתי היו שניהם בבית. בתחילה היתה אווירה של חשדנות, הרגשתי בה דרך השפה הסינית שדוברה. סו לי דיברה בשטף, עבורי היתה זו רק מוסיקה שניסיתי לפענח אותה בעזרת תנועות ידיה והבעותיה. לפתע פנתה אלי סו לי ואמרה: 'נסה להסביר להם אתה למה חשוב לך להיות גנן בביתם.' התחלתי לדבר, כשסו לי מלווה אותי בתרגומה כבנגינת כינור גבה קול. סיפרתי על הסבא, עד כמה הטביע חותמו על סבתא שלי ודרכה עלי. על הצורך העמוק להגיע לכל אות שכתב, על ההזדהות העמוקה עם מאמציו של הדוד – אביו של חיים – להציל את הכתבים. סיפרתי על ישיבת מיר שמצאה מקלט בשנחאי, על המאמצים להשיג מצות לפסח וארבעת המינים לסוכות. אמרתי כי המאמצים החקלאיים קרובים במיוחד לליבי, הם נוגעים בתפנית שעשתה משפחתי אל הציונות. לכן – אמרתי – חשוב לי לעבוד בגינה הזאת שמסמלת את ההתחלה...' ניסיתי לשכנע את עצמי, וכנראה שהצלחתי. הצירוף בין דברי הנרגשים ובין הדולרים שבמעטפה שנתן לי חיים – עשה את שלו. המשפחה הסכימה כי אעבוד בגינתם, והחלטנו כי אתחיל למחרת בבוקר.

 

כ

 

אהבתי את עבודתי בגינה. היו ימים בהם שכחתי כי העבודה איננה אלא סיפור כיסוי, רציתי רק להפוך את הגינה המוזנחת לפורחת. כל מה שלמדתי מהמורה הזקן פרץ כשירה של עבודה, עבודה אינטואיטיבית שכבר אחרי ימים ספורים החלה להניב פירות. גזמתי את כל הצמחים הנובלים והיבשים, ההשקיה זקפה את קומת הנותרים והבריקה את צבעיהם. בכסף שהעמיד חיים לרשותי ובעזרתה של סו לי קניתי שתילים חדשים, עדרתי והעליתי אל פני השטח רגבי אדמה רעננים ודשנים. הילדה המגובסת ישבה שעות ארוכות והתבוננה בי, אינני בטוח שפענחתי את מבטה הסיני אך הוא נראה לי חשדני. על פי הרישומים שהשאיר הדוד ניסיתי לאתר את מקום הארגז, שתלתי שיח של ורדים כסימן. סו לי באה לבקר, משיחתה עם ההורים למדה כי ההורים מרוצים אך הילדה חושדת. על פי סימן מוסכם מראש הראיתי לה את מקום הארגז על פי זיהויי, בערב ישבנו עם המפה וסו לי אמרה כי נראה לה שאני צודק. חיים חזר ממסע הרצאות, וסיכמנו כי עוד יומיים נבצע את החפירה. הזמנו כרטיסי טיסה שהותירו לנו שלוש שעות משעת החפירה ועד ההמראה.

 

כ"א

 

יום המחרת היה יום קשה עבורי, רציתי להספיק להביא את הגינה לפריחה שלימה. כמה פרחים כבר פרחו, לאחרים רק ניצנים יצאו. בפרץ בלתי אחראי דפקתי על דלת הבית, בשפת סימנים הזמנתי את בעלת הבית לסייר בגינה. היא באה אחרי כשביתה מדדה אחריה. הצגתי בפניה את הערוגות השונות, היא הראתה סימני התלהבות למראה חלקת העצים הננסיים. צליעתה של הבת הפכה בעיני לכעוסה יותר ויותר, ניסיתי להתעלם מהפחד שהטילה עלי. בסוף הסיור קדה בעלת הבית בהצמידה את כפותיה זו לזו, קיוויתי כי משמעות המחווה היא תודה.

 

כ"ב

 

בערב הציעה סו לי שנצא לסיור פרידה משנחאי, חיים אמר: 'צאו שניכם, אני צריך לסיים כמה דברים'. סו לי לקחה אותי לשכונת ילדותה, הראתה לי את גן הילדים בו למדה ואת בית הספר היסודי. בגינת משחקים הראתה לי פסל של ציפור, 'אהבתי לשבת על גבה ולחלום שאני עפה.' ליד אחד מספסלי הגן סיפרה לי כי היה פעם ארגז חול, היא סיפרה כי זכור במיוחד ילד אחד שבנה אוניה מחול. 'תמיד רצית להגיע למקום אחר?' שאלתי, 'כנראה' ענתה בקול מהורהר. גם את בריכת הדגים שהיתה בגן יבשו והפכו לערוגה, סו לי זכרה את הצפרדעים שחיו בבריכה. 'היינו צדים ראשנים בצנצנות של זכוכית, ניסיתי לגדל אותן בבית ותמיד הן מתו'. חתמנו את הערב בבית תה אפלולי, תוגה עדינה ריחפה בינינו. 'הקשר בינך ובין חיים ימשך גם אחרי המבצע?' שאלה סו לי. 'אני לא יודע' עניתי, מתבסם מהתה החריף. 'השונות והקרבה נפגשות בנקודה של מסתורין' אמרתי, סו לי תלתה בי את עיניה שנדמו כגדלות והולכות.  'מי קרוב יותר לסבא, חיים או אתה' שאלה סו לי. 'שאלה טובה' אמרתי, 'שאלה מאוד טובה'. 'לכאורה התשובה ברורה, אני הוא זה שהתרחקתי. אבל מי יודע, אולי דווקא הרחוקים נפגשים.' סו לי הניחה את כפה על כפי, ואני ידעתי כי פגישה בלתי אפשרית זו היא נקודה סגורה ושלימה שלא תהיה לקו.

 

כ"ג

 

למחרת השכמתי קום. במרפסת חדר המלון שהשקיפה על הנהר נשאתי את תפילתי, רצועות התפילין שלי השתלבו בהמון סרטים שעיטרו את הרחוב. חיים לחץ את ידי ואיחל – 'דרך צליחה', חזרנו שוב על תיאום הבריחה ומיקום המונית בה יחכה לי. הגעתי לגינה מעט מוקדם מהרגיל, הילדה שבורת הרגל ישבה על כיסא שהושם בין הערוגות. התחלתי בעבודתי, ומיד עלו דמעות בעיני. קשה היה לי להודות, אך נקשרתי מאוד אל הגינה. עצוב היה לחשוב כי ממחר לא אראה עוד את הגינה, לא פחות מכך היה לי קשה לחשוב כי עוד כמה שעות אחפור ואפצע את הגינה היפה. הילדה המגובסת נעצה בי רת מבטיה, היה ברור לי כי מרגישה במשהו לא טוב הנרקם והולך. בהגיע עת הצהריים הוציאה לי בעלת הבית כוס תה וסלט ירקות, קשה היה לי לאכול אך התאמצתי לבל יורגש דבר.

 

כ"ד

 

שעון הכיס שלי הורה כי נותרו שלוש דקות, יכול הייתי להקדים מעט אך נאחזתי בשעה המדויקת. דקה לפני הזמן הנחתי את המזמרה ולקחתי את המעדר, נשמתי נשימה עמוקה ו – התחלתי לחפור. הנערה ראתה אותי פוצע את האדמה, עוקר את שיח הורדים ומשליך אותו לאחורי. היא  קמה ממקומה, פרצה בצווחות סיניות דקות ודידתה אל עבר הבית. אני חפרתי במהירות שגברה מאליה, פרי אימוני המפרכים עם סו לי. הבור העמיק והלך, עד ששמעתי את נקישת הברזל. מבעד לחלון ראיתי את פניה המבוהלות של בעלת הבית, שאחזה בשפופרת הטלפון בידה. עוד כמה מכות מעדר נדרשו לי, עד שחילצתי את קופסת הברזל החלודה מהבור. נשאתי אותה על כתפי, ורצתי אל עבר שער הגינה. המונית נעצרה לידי בחריקה, נכנסתי לתוכה ומצאתי בה את חיים ואת סו לי. המונית יצאה בחריקה לדרכה, 'אסור לך להיות כאן' אמרתי לסו לי. 'הייתי מוכרחה להיפרד מכם' אמרה סו לי, 'תכף אקפוץ ואיעלם.' חיים אמר: 'תודה רבה לך, עשית מעל ומעבר', הוא הגיש לה מעטפה אך סו לי דחתה אותה. לרגע היססה, אחר רכנה ונשקה ללחיי, אני אחזתי בידה מנסה שחיים היושב במושב הראשון לא יראה את אחיזתי. סו לי אמרה משהו לנהג, והוא עצר בצידי הדרך. היא יצאה מהמונית, נופפה לשלום ומיהרה ללכת. לפתע הבחנתי בניידת ושני אופנועי משטרה המתקדמים לעברנו בצפירות אזעקה. 'חיים' קראתי, 'נראה לי שרודפים אחרינו.' חיים קרא לנהג באנגלית, 'מהר, מהר'. אינני יודע אם הנהג הבין את השפה או את הכוונה, ברור היה לי שהוא הבחין ברכבי המשטרה. הבטתי לאחור ובניידת ראיתי את הנערה שבורת הרגל, 'הם אחרינו' קראתי לחיים, 'הם אחרינו.' חיים צעק אל הנהג 'עצור, עצור', הנהג עצר וחיים תחב לו שטר גדול. פתחנו את הדלתות ויצאנו החוצה, את המזוודות השארנו במונית ואני אחזתי בכוח בארגז הברזל החלוד. חיים התחיל לרוץ במהירות מפתיעה, ואני ניסיתי שלא לאבד אותו. חיים הפנה מבטו לאחור, גם אני הסתובבתי אחריו וראיתי שהשוטרים קרבים והולכים. חיים צעק לי: 'הכל בראש', 'הכל בראש' קראתי אליו למרות שלא הבנתי למה הוא מתכוון. חיים קרא שוב 'הכל בראש', ואז ניתר ניתור גבוה ועבר בקפיצה אחת כמה עשרות מטר. 'מה אתה עושה?' קראתי בפחד, מרגיש את השוטרים המתקרבים אלי ורואה את חיים מתרחק ממני במהירות. 'הכל בראש' שמעתי קול מרחוק, ולא ידעתי אם זה קולו של חיים או קול בראשי. אחד האופנועים השיג אותי, פנה לאחור וחסם את דרכי. ידעתי כי זו השעה, עכשיו או לעולם לא. עצמתי את עיני, הטלתי את כל כובד משקלי על רגלי השמאלית והרגשתי כיצד אני ניתק מהאדמה. פקחתי את עיני וראיתי כי אני מרחק כשלושה מטר מעל הכביש, מותיר את אופנוע המשטרה מאחורי. נחתי על רגלי הימנית ושוב ניתרתי, הפעם רחוק יותר. חיים השתהה באוויר עד שבעוד שני צעדי רחיפה הגעתי אליו. 'יופי' קרא, 'באמת הכל בראש'. המשכנו בצעדי הניתור שהלכו וגדלו, הגענו לכדי כך שעברנו כמה מאות מטר בצעד רחיפה אחד. 'איפה שדה התעופה?' שאלתי בצעקה. 'בערך שם' אמר חיים כשהוא מורה בידו את הכיוון. 'בו ננסה להגיע גבוה יותר' קרא חיים, וקולו נשמע לי משועשע. כשנחתתי בפעם הבאה הפעלתי כוח רב יותר על רגלי, ואכן הגעתי לגובה של כמה עשרות מטר. 'יוהו' קרא חיים בחדווה, וביצע היפוך באוויר. 'נסה גם אתה' קרא אלי, ואני חיפשתי את התנועה הנכונה. רק כמה צעדים מאוחר יותר הצלחתי גם אני להתהפך, חיים מחה לי כף בהתלהבות. 'חבל שאנחנו כבר מגיעים' קרא חיים, 'נכון' קראתי גם אני וביצעתי היפוך כפול באוויר.

 

כ"ה

 

ירדנו לפני הפתח של שדה התעופה, מיהרנו אל הדלפק כשחיים שולף מכיסו את הכרטיסים. הבודק הביטחוני הביט בחשד על הארגז, אך השיקוף הניח את דעתו והוא הניח לי לעבור. כשנכנסתי אל אולם הנוסעים הממתינים להמראה, ראיתי מרחוק כמה שוטרים ממהרים. שלווה גדולה היתה נסוכה עלי, והרגשתי כיצד מהירות פעולותי מתאימה עצמה מאליה לנדרש. עלינו בכבש המטוס והתיישבנו על הכיסאות, וכשהחל המטוס לנסוע על המסלול ראינו את הניידות מתקרבות. חיים הצביע בבוהנו אל עבר הניידות, וטפח בחיבה על ירכי. ראיתי את מגדל הפיקוח חולף מתחתנו, נאנחתי אנחה גדולה והרגשתי שהמשימה הושלמה. חיים הוציא מכיסו מצלמה קטנה, התבונן רגע ארוך בנוף מבעד לעדשה, ואחר לחץ וצילם כמה תמונות. רק עכשיו התפניתי להתבונן בארגז שעל ברכי, רק עכשיו הבחנתי במפתח שהיה צמוד למכסה בשרשרת. ניתקתי את המפתח ותקעתי אותו בחור המנעול, בתחילה התקשיתי לסובב אך לבסוף נענה המנעול למפתח ונפתח. הסרתי את הבד שהיה בתוך הארגז, ולעיננו נגלתה ערימת דפים בכתב ידו המוכר של הסבא אהרון. התרגשות אחזה כשהבחנתי, היו אלה חידושים על מסכת שבת. הסתכלתי על חיים וראיתי שהוא ממרר בבכי. הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי: 'באמת מרגש למצוא את הכתבים.' חיים גרף את חוטמו ואמר: 'מאוד מרגש, אבל זה לא רק זה'. 'מה עוד?' שאלתי מופתע. חיים הביט בחלון המטוס, אל מרחבי סין שחלפו מתחתינו. 'אחרי הבריחה הזאת, אני לא חושב שאוכל לחזור עוד לסין.' 'לא נורא...' ניסיתי לנחמו, אך חיים מאן להתנחם. 'אני כל כך אוהב את הארץ הזאת, סוף כל סוף – אני סיני...'