במצולות ים
1
בן
ירושלים אני, וכדרכם של בני העיר – מפגשי עם בעלי החיים מעטים היו ודלים. חתולים
וכלבים, צבים בשדות הסלעים ותולעי 'שלשול' באדמה התחוחה. ליבי כמה לעולם חי עשיר
יותר, ועל כן הוסיף במכחולו את החסר. החתולים היו לנמרים, הכלבים לזאבים והצבים
לדינוזאורים ענקיים שמבראשית. אך באופן מוזר ביותר, אהבה מיוחדת היתה בליבי –
לצפרדעים. בגן השושנים הסמוך לביתי, היתה בריכה ובה צפרדעים וראשניהם. יום אחד
לקחתי מביתי שקית ניילון, בעזרתה צדתי לי ראשון. בבית העברתי אותו אל צנצנת של
זכוכית, ושם קראתי לו: ציפי. ניסיתי להאכילו במיני מאכלים, כשלתי והוא מת אחר כמה
ימים. נקשרתי אליו בקשר מיוחד, שהתמיה אותי וטרד את מנוחתי. שמעתי כי בני שבטים
פרימיטיביים, מתקשרים איש איש לחיה שהיא שורש נשמתם. כזאת היתה תחושתי, מפאת
מוזרותה הנחתי אותה בקרן זווית.
2
בן
ירושלים אני, וכדרכם של בני ירושלים רומן אהבים מורכב לי עם הים. הוא מושא געגועי
וחלק לו בתחושות של חופש וחירות, אך אינני משזופי שמשו ואף לשחות אינני מיטיב.
בילדותי, לפני המלחמה שנטלה ממני את אבא, היו פני הדברים שונים. בילדותי, לפני
המלחמה שנטלה ממני את אבא, צמחו בי ניצנים של יחס אחר אל הים, אך הם לא הפכו
לפרחים ולפירות. לאחר שעלה אבא עם שיירי משפחתו מן הים באוניה של מעפילים, התגלגלה
המשפחה עוד כמה גלגולים. לבסוף קבעה את ביתה בנתניה, העיר היושבת על חוף הים.
בילדותי היתה הנסיעה לנתניה עם אבי ואמי פסגת החופש הגדול, ובראש הפסגה – ההליכה
אל הים. המון צבעים ותחושות הרכיבו את הים, הכחול והצהוב מעוטרים בעוד גוונים ובני
גוונים. תחושת החול השונה של מדרך כף רגל יחפה, מזו של היד החופרת מנהרות או בונה
ארמונות. ותחושת הגוף כשעורמים עליו ערימות מהודקות של חול, ושוב החול הרטוב
מהגלים הנמוג תחת כפות הרגלים. אבא היה רץ איתי לאורך החוף, החל לחשל את גופי כפי
שחישל את שלו במשך השנים. לימים – והוא כבר איננו עימי, למדתי כי היה אלוף בריצות
ארוכות עד כדי הופעה במכביה. אחר כך היה אבא נכנס אל הים, שוחה לבדו למרחקים עד כי
נעלם מן העין. לב אמא היה נמלא בחרדה, אך אני – דווקא בטחון עמוק השרתה עלי
שחייתו. הייתי עומד בשולי הים, הגלים הבאים והולכים מלטפים את כפות רגלי. הייתי
בטוח כי תנודות המים, הן תולדה של תנועות חתירתו של אבא במרחקי הים.
3
כשם
שהתחיל אבא לחשל את גופי, כך התחיל גם לחשל את נפשי. כשליווה אותי לגן, עזר לי
להתמודד אם פחדי שטרפו את נפשי כשנותרתי לבד. כשנתן לי משימות סבוכות של ציור,
לימדני התמדה ודבקות עקשנית במשימה. פעם אחת הבחין כי שיקרתי, אינני זוכר עוד מה
היה דבר השקר. אבא הושיבני לידו, וסיפר לי את סיפור הרועה. מעשה ברועה שהיה רועה
את עדרי בני הכפר, יוצא עם עדריו אל מרחקי האחו ומתייסר שם מבדידותו. בתשוקתו
לחברה עלה פעם על אחת הגבעות, וזעק לעזרה אל בני הכפר – 'זאבים! זאבים!'. עזבו בני
הכפר את שדותיהם, ועם כלי עבודתם בידיהם מיהרו לעזרתו. כשהגיעו ראו כי זאבים לא
באו, כועסים שבו איש לשדה עבודתו. למחרת חזר הדבר, הבדידות הכתה ברועה והוא זעק
'זאבים זאבים' להפיגה. שוב באו בני הכפר, ושוב חזרו כלעומת שבאו כועסים וזועמים.
ביום השלישי, יצא הרועה עם עדריו אל המרעה. והנה לפתע, התנפלה עליו עדת זאבים.
הרועה הצליח להימלט ולטפס על הגבעה, ומשם קרא לעזרת בני כפרו. אך הפעם לא באו אליו
האנשים, בטוחים היו כי הוא שוב משטה בהם. זה הסיפור אשר סיפר לי אבא, בנסותו
לרפאני מנטייתי אל השקר. אהבתי את הסיפור, כי דמות הרועה היתה לי כדמות ראי.
בחלומות ילדותי שנשנו וחזרו, הייתי רואה את עצמי כרועה. הרגשתי כי יותר מכוחו
המרפא של הסיפור, נוכחותו של אבא לצידי היא העוצרת את פזורי דמיוני. כובד הדמות
ואפילו צילה, חסמו את פתחי ליבי מלהפריח שקרים.
4
אחרי
שנהרג אבא במלחמה, המשכנו לנסוע לנתניה. אמא התעקשה לנסוע שנה אחרי שנה, להיות
בבית סבא וסבתא ואף לנסוע לבקר את קרובי משפחת אבי. אהבתי את הנסיעות הללו, אך היה
בהם חיוורון ותפלות ללא אבא. מידי יום הלכנו אל הים, אימי ואני ואחותי בעגלה. הדרך
היתה ארוכה ומיגעת, והים שבסופה כמו ציור שדהו צבעיו. שוב לא רצתי על חוף הים, שוב
לא רטטו הגלים מכוח חתירתו של אבא. בצידנית ירוקה שפסי שחור חוצים אותה שתי וערב, היתה
אמא מביאה לנו אוכל אל הים. כריכים מלפפון קלוף ועגבנייה, וביצה קשה שתמיד היתה
זרועה בגרגרים של חול.
5
אחרי
שנהרג אבא במלחמה, לא היה מי שיאסוף את פזורי. לא היה מי שכובד משקלו, ירכז את
שברי בגבולות אותם לא אעבור. לעיתים הרגשתי כי אני שוקע בתהום של רוע, משקר או
לוקח דברים לא לי. ידעתי את רעתי, ורוח שחורה התלוותה אליה. יום אחד ואני כבר נער
כבן חמש עשרה, עשיתי דרכי מביתי אל עבר בית ספרי. רוחי היתה כבידה, עצב גדול העכיר
אותה. ירדתי במורד הרחוב, פניתי ליד בית התיאטרון. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת,
בשמים ראיתי ירח לבן שעוד לא נמלט מהאור. התבוננתי בו, הרגשתי כי הוא מדבר אלי.
'יש ימים שאני אפל ושחור, אך תמיד אמשיך להסתובב ובבוא היום אופיע במלא אורתי.'
לפתע הרגשתי כי אני צולל במים עמוקים, יורד עוד ועוד עד שמרגיש בכף רגלי את
הקרקעית. 'להיות או לחדול' שאלתי את עצמי, והדפתי את גופי בקצות אצבעותי כלפי
מעלה.
6
אחרי
שנהרג אבא במלחמה, הייתי הולך לי לעיתים לגן השושנים הסמוך לביתי. יש והייתי יושב
לבדי, ויש והייתי משחק עם חברים. פעם אחת ישבתי עם חבר בארגז החול, הוא הפליא לפסל
בחול אוניה ארוכה. נפעמתי, הן ממעשה האומנות, והן מהגעגועים לים בארגז החול
שבירושלים. מסובב הסיבות סיבב כי באותם הימים יבשו את הבריכה, הצפרדעים והראשנים
נעלמו מהגן.
7
אחייניתו
של סבי אברהם אביבה גרה בתל אביב, כפעם בפעם היינו נוסעים אליה. בעלה ובנה היו
שייטים, דומני שהגיעו עד כדי חברות בנבחרת ישראל. פעם כשבאנו אליהם, לקחוני לשייט
בירקון. המים הסירה שריריהם הגואים ושופלים עם תנועת המשוטים, כל אלה הסעירו אותי
עד מאוד. הם סיפרו על השייט ועל התחרויות, 'אתה לעולם לא תוכל לראות, כי כל
התחרויות הן בשבת'. הרגשתי כי גבולותי נקרעים, 'אבא' צעק ליבי שצריך היה את כובד משקלו.
8
חסידים
מספרים על אישה פשוטה וענייה, שבאה אל רבי יהודה מגירידינג. 'בעלי חולה ונוטה
למות, דבר לו אליך – אנא בוא.' הלך עימה הרב ועמו עוד חבר, כשפתחה את דלת חדר
בעלה, נרתע הרב לאחור בבהלה. רק לאחר כמה רגעים, התעשת ונכנס אל החדר. החולה שכב
במיטתו, ובשפתיים רפות אמר לרב: 'שעותי ספורות, עוד מעט ואלך בדרך כל הארץ. איש
בור ופשוט אני, ואין לי מעשים טובים שיעמדו לי בעולם האמת. מבקש אני מכבודו, כי
יזכור אותי אחרי מותי.' אמר לו הרב: 'האם עשית פעם מעשה טוב? אנא, נסה להיזכר.'
אמר האיש: 'הדיוט גמור אני, ואפילו להתפלל כראוי אינני יודע. פרנסתי היתה ממלאכה
גסה, פושט עורות הייתי כל ימי. אין לי שום מעשה טוב, אנא מלא את בקשתי'. הרב חזר
על בקשתו שוב ושוב, 'נסה נא להיזכר במעשה טוב שעשית'. לפתע נזכר החולה ואמר: 'עלה
על ליבי דבר שעשיתי, אומנם דבר קטן שאין בו ממש. פעם אחת הלכתי השכם בבוקר לבית
המטבחיים, הוא מקום עבודתי. לפתע ראיתי עגלה מלאה אנשים נשים וטף, יורדת במורד
ההר. בעל העגלה היה שיכור, ולא אחז במושכות להוביל את העגלה בישוב הדעת. הסוסים
נטו מהדרך, וסכנה ריחפה על יושבי העגלה. המורד היה תלול, מצוקים חדי סלעים תלולים.
העגלה היתה כבדה, הסוסים לא יכלו לעכב את מרוצתה. יושבי העגלה צעקו לעזרה, אמרתי
בליבי – 'אני חייב להסתכן ולנסות להצילם'. רצתי אל מול העגלה, תפסתי ברסן הסוסים
ועצרתי לרגע בכתפי את העגלה. האנשים קפצו מהעגלה, ואני הרפיתי מהסוסים וזזתי
הצידה. העגלה ומשאה טסו במורד, עד שהתהפכה התרסקה והסוסים מצאו את מותם. זה הדבר
הטוב בו נזכרתי, אך מלבדו באמת אין דבר. שמע הרב את הסיפור, ופניו אורו. הוא ביקש
מהחולה כי לאחר מותו יבוא אליו בחלום, יספר לו את אשר אירע לו בעולם האמת. החולה
הבטיח למלא את בקשתו, והם נפרדו זה מזה. כשיצאו שאל החבר את הרב, 'מדוע נבהלת כל
כך כשנכנסנו?' אמר הרב: 'חשבתי שאנחנו באים לבקר איש פשוט, כשפתחתי את הדלת ראיתי
מעל ראשו אור בוהק - כאחד הצדיקים. עכשיו
אני מבין כי בזכות המעשה עליו סיפר לנו, זכה האיש לאור הזה.
אחרי
מותו בא פושט העורות אל הרב בחלום ואמר לו: 'לא נתנו לי להיכנס לגן עדן, עד שאמלא
את הבטחתי. ובכן שמע מה אירע לי. אחרי מותי שקלו במאזניים את זכויותי ואת חובותי,
הזכויות היו מעטות מאוד והחובות הרבים הכריעו את הכף. לפתע הגיעה עגלה מלאה אנשים
נשים וטף, ואף המוני משאות עליה. עלתה העגלה על כף הזכויות, אף עם הרפש שדבק
בגלגליה. העגלה הכריעה את הכף, ופסק דיני הוכרע כי אלך לגן עדן. בבואי אל הגן
עיכבוני השומרים, עד שאבוא אליך ואקיים את הבטחתי. יותר מכך אסור לי לספר לך, סלח
נא לי על שתיקתי.
9
בימי
הקיץ היו סבא וסבתא מירושלים נוסעים לחופשה על שפת הים, כפעם בפעם הצטרפנו אליהם.
פעם אחת נסעו לנהריה, עירם של יוצאי גרמניה שאז עוד שמרה על אופיה הראשוני. גרנו
במלון פרנק, פנסיון שהתנהל ברוח אירופאית. בבקרים הלכנו אל הים, אחר הצהרים ישבנו
עם הנופשים על המרפסת או בדשא. אל הים היינו הולכים בשעה מוקדמת, לחזור לפני שתכה
השמש במלוא כוחה. סבא היה מורח בקפידה את גופו בתכשיר נגד הקרינה, ומחבר למשקפיו
מגן לאפו. את אוויר הים נשם עמוקות, הלחות פתחה את צינורותיו החסומים. יום אחד
נכנסתי אל הים, התרחקתי כמה וכמה צעדים מעבר לסבא. ראיתי אותו עומד במים המגיעים
עד למותניו, מניע את ידיו בתנועות מעגליות. תשוקה עזה ניעורה בי להתרחק, למרות שלא
ידעתי לשחות. אילו אבא לא נהרג במלחמה, בוודאי היה מלמדני לשחות כמותו. עתה גאה בי
הכעס, דחף ברגלי להתקדם עוד אל תוך הים. המים הגיעו כבר עד לפני, קיפצתי והגעתי
לקרקעית רק בקצות אצבעותי. לפתע הגיח גל גדול, חפן אותי בחיקו וסובבני במערבולתו.
אני מניח כי היו אלו שניות ספורות, אך חשתי במתיחתן למשך ארוך ואיטי. היפוך ועוד
היפוך היפכני הגל, מילא את ראותי במימיו. אינני יודע כיצד, אך בסופו של דבר הוטלתי
אל החוף. ראשי סחרחר עלי ותוכי כואב בכאב המים המלוחים שבאו בו, כשלתי על רגלי
מוכה ומושפל.
10
אילו
היה אבא עימי, וודאי היה מלמדני מיני ספורט שהיו בו. עתה שלא היה עימדי, ניסתה אמא
להשלים את החסר. היא שלחתני ללמוד התעמלות, אצל אורי מיכאלי ברחוב שלומציון המלכה.
מן הצד האחד השלימו בי השיעורים, את אותן נקודות ראשית שנקרעו ממני עם מותו של
אבא. מן הצד השני - פחדים שנותרו בי אחרי מותו, מנעו ממני את השמחה בשיעורים. כל
שיעור נפתח בריצת חימום, בחצרות אפורות ומלוכלכות שמאחורי אולם הספורט. רצתי את
הריצה שרצתי עם אבא על חוף הים, אך במקום הצהוב הכחול והנקי היה לי האפור
והמלוכלך. הצטיינתי בשיעור, במיוחד בטיפוס על חבל. 'קוף' קרא לי המורה, ומתיקות
השבח הצטרפה לכמיהתי לעולם החיות. אך לאחר השיעור, הייתי צריך לחזור לביתי לבדי.
הדרכים הטילו עלי אימה, עוד בהיותי בגן הילדים. אבא החל לגמול אותי ממנה, אך לא
הספיק לסיים את המלאכה. עתה שנלקח מעימי, נערמו חרדות על חרדותי ועמדו להכריעני. פעם אחת עמדתי לאחר השיעור בתחנה עם חברי, מחכה
לאוטובוס שיבוא. כה גברו חרדותי, עד שמצאתי עצמי עומד בשלולית. אינני יודע אם
הצלחתי להסתירה מחברי, או שהוא באצילותו התעלם ממנה. שוב הרגשתי בהעדר הכובד
האבהי, שיכול היה להיות משקל נגד לזרמי הפורצים ממני.
11
יום
אחד הודיע לנו אורי המורה, כי הוא נוסע לחוץ לארץ. במקומו תבוא מורה ושמה מרים,
שתמלא את מקומו. מרים באה מעולם אחר, שונה בתכלית מעולמו של אורי. הוא היה איש
צבא, והיא אישה עדינה ורוחנית. עולמה ינק מהיוגה, בימים בהם זו עוד לא היתה מצויה
ונפוצה כבימים אלה. פעם אחת סיפרה לנו, כיצד נגלה לה אליהו הנביא באמצע התפילה.
ליבי נפעם לידיעה, כי זה אשר עלה בסערה השמימה יכול לשוב ולהתגלות בעולמנו העכור.
12
אהבתי
את המורה מרים והיא אהבה אותי, קשר מיוחד נרקם ביננו. אינני יודע כיצד, אך נסבבו
הסיבות והיא התחילה ללמדני שחיית יוגה. הלכנו לבריכה, נכנסנו למים והיא החלה
ללמדני. לחץ המים היה מרפא לנפשי, נגיעות קלות של מרים הוסיפו עונג תמיר. באתי אל
ביתי, הייתי דג במים. ברגעים מועטים קלטו איברי את התנועות, כנזכרים באשר שכחו
לפני עידנים רבים. השעה התארכה, מרים הציעה כי נצא למנוחה. יצאתי מהמים, עם טיפי
המים נשרו ממני אצבעות המים שלחצו את פזורי והדביקום זה לזה. בעשותי את הדרך
מהבריכה אל כיסא הנוח, ראיתי ילד בן גילי רץ על שפת הבריכה יחף לבוש בבגד ים. הרגשתי
בסכנה, עוד בטרם החליק נפל וראשו נחבט במרצפות. מיד עט אליו המציל, רכן אליו והחל
לטפל בו. התחלתי לרעוד, אוזני קלטו מילים מעופפות 'הוא קיבל זעזוע מוח'. הרעדה
התגברה, שיני נקשו אלה לאלה.
13
סיפר
רבי אברהם, שהיה שליח ציבור בבית המדרש של הבעל שם טוב במז'יבוז': פעם אחת צריכים
היו לקרוא את ההלל, והוא רבי אברהם עבר לפני התיבה והבעל שם טוב התפלל במקומו.
דרכו של הבעל שם טוב היתה לעבור לפני התיבה בהלל, אך בתפילת שמונה עשרה שקדמה לו
רעד הבעל שם טוב רעדה גדולה כדרכו. הגיעה העת לומר את ההלל, והבעל שם טוב עדיין
רועד. קרב רבי זאב קיציס והציץ בפניו, וראה והנה הן בוערות כלפידים. רמז רבי זאב
לרבי אברהם, ולקחו את הבעל שם טוב זה ביד אחת וזה ביד אחת והוליכוהו אל התיבה. הלך
עימהם ועמד לפני התיבה, רעד ופתח ואמר את ההלל כולו ברעדה.
פעם
אחת עמד כלי גדול עם מים בשעה שהבעל שם טוב התפלל, והמים נעו ונדו מרעדתו.
פעם
אחת היה הבעל שם טוב בכפר אחד, והתפלל תפילת מנחה במחסן מלא חביות תבואה. ובעת
התפילה, היתה הרקדה גדולה בין החביות.
14
עד
כדי כך גברה רעדתי, שמורתי מרים לקחה אותי הביתה. מאחר שאימי לא היתה בבית, הביאה
אותי אל בית סבתי. באתי אל בית סבתי ושכבתי במיטה, ימים רבים הייתי חולה. כשהוקל
לי במקצת באה מורתי מרים לבקרני, הביאה במתנה ספר 'יוגה יום יום'. הקדשה אוהבת
הוסיפה בדף הראשון, והמתנה יקרה לי עד מאוד. מכל מקום יותר לא למדתי לשחות, את אשר
למדתי באותו היום אני יודע עד היום – לא פחות ולא יותר.
15
בשנות
נערותי, הייתי פורץ בהישגים ספורטיביים יוצאי דופן, ומיד נסוג לאחור. כשהייתי
בכיתה ח', הפלאתי לרוץ למרחקים בינוניים. רצנו בגן סקר שהיה סמוך לבית ספרנו,
אהבתי לגמוע את המרחק תוך כדי גמיעת המראות הירוקים אל תוך עיני. 'רץ כמו אילה' אמר
לי המורה לספורט במבטאו הרוסי, ושלח אותי להשתתף באליפות ירושלים. הגעתי לאצטדיון
האוניברסיטה שבגבעת רם, בנות תנועת הנוער
נופפו לי בידיהן. התייצבתי לריצה, פרצתי קדימה במהירות מסחררת. הקדמתי את
האחרים בכמחצית המסלול האליפטי, נצחוני היה נראה מובטח. אלא שלפתע חשתי בכבדות
החולי המוכרת, הולכת ומשתלטת על איברי. נותרה לי עוד ישורת אחת, אך גופי משך אותי
מטה מטה. שמעתי קריאות מצידי המסלול, 'הוא עוקף אותו' קרא מי בפליאה. ואכן אחד
הרצים עקפני וניצח. הגעתי שני, ונפלתי למשכב לימים ארוכים.
16
לא
הרביתי לשחק בכדורסל, פעם אחת בהפסקה שיחקתי באולם בית הספר. קלעתי קליעת וו
ממרחק, משום מה נכנס הכדור אל הסל. המורה לספורט נכנס במקרה לאולם, ראה אותי וצירף
אותי לנבחרת. היתה לי הרגשה תפלה, כי באקראי הצטרפתי ולא כתוצאה מעמל מסודר וקבוע.
כך קרה לי גם במשחק כדורגל, לא הרביתי לשחק. פעם אחת כשהייתי בבית סבא וסבתא,
הלכתי אל הגן שבכיכר מאגנס. הנערים התאספו, והחלו בחירות בין שני בחירי השחקנים.
בינתיים נשמט הכדור, ואני השתעשעתי בו ברגלי. בא אחד מחברי, ניסה לחטוף ממני את
הכדור. לפתע התכדרר הכדור ברגלי, עבר בין רגליו ואני דהרתי בעקבותיו. ראה זאת אחד
מהבוחרים, מיהר ובחר בי לקבוצתו. אקראיות הצלחתי, כאבה לי יותר מכאב של כישלון.
17
בשנות
לימודי בישיבה התיכונית, רחקתי מהעיסוק בספורט. את כל כוחי ואוני השקעתי בלימוד
התורה, הרוח כבשה את הגוף. בהגיעי לכיתה השמינית, קיבלתי זימון לצבא לקורס חובלים.
היה עלי להתייצב ביום מסוים, בבסיס הקליטה והמיון. שעת ההתייצבות היתה מוקדמת, ועל
כן עלה בדעתי לישון בתל אביב. התקשרתי לדוד גודק ולדודה רבקה, הדוד גודק היה אחיו
של סבי אברהם. הם הופתעו, ושמחו לארח אותי בביתם. אם בית אביבה היה בית הספורטאים,
הרי בית גודק ורבקה היה בית עסקני מפלגה. הדוד גודק חקר אותי על הישיבה, תהה לאיזה
זרם פוליטי היא משתייכת. בארון הספרים שבביתם פגשתי כמה שנים קודם לכן, לראשונה את
כתבי א.ד. גורדון. עתה כשהלכתי לישון, הוצאתי שוב את אחד הכרכים. מילות האדמה היו
טובות וזרות, ועימן עצמתי את עיני ונרדמתי.
18
למחרת
השכמתי קום, התפללתי וישבתי לאכול את הארוחה שהכינה לי הדודה רבקה. היתה זו ארוחה
פשוטה וטובה, המעוררת בי עד היום געגועים. נפרדתי מהדודים ונסעתי לבסיס, שם ישבתי
עם עוד חבורת נערים וראינו סרט על חיל הים. מראה הים וגליו עורר בי רגשות עזים, כמעט
והביאני להצטרף לקורס החובלים. בכל זאת כשהגיעה העת, הודעתי כי אני חותם על ויתור.
נימקתי את החלטתי ברצוני להמשיך וללמוד תורה, ועל כן העדפתי את מסלול ישיבת ההסדר.
יצאתי מהבסיס, ותחושותי מעורבבות בתוכי. מן הצד האחד הייתי שלם עם בחירתי בתורה,
ומן הצד השני כאב לי ויתורי על הים. נזכרתי בדבריו של סבא אברהם, שנהג לו לי כי
הגמרא נקראת ים התלמוד. הסיבה לכך - אמר
סבא, היא כי לאחר שפילסת לך דרך בים הגלים מוחים את שיירי סימניה. מי שיבוא
בעקבותיך, חייב לפלס לו את דרכו בעצמו.
19
בסרט
שהראו לנו על חיל הים, היה גם פרק על אנשי הצפרדע. למרות שידעתי כי מסלול זה הוא
מעבר לכישורי, עוררו בי המראות כמיהות עתיקות. לא ידעתי מה לעשות בהן, דחקי אותן
לקרן זווית.
20
פעם
אחת באו גזלנים אל הבעל שם טוב ואמרו לו: 'מכירים אנחנו דרך קצרה לארץ ישראל, דרך
מערות ומחילות. אם רוצה אתה, נהיה לך למורי דרך'. הלך איתם הבעל שם טוב. בדרך
הגיעו לגיא עמוק, מלא מים ורפש וטיט. עברו על פני קרש שהיה מונח כגשר, ונעצו במים
קנה ארוך לתמוך בהם. עמד הבעל שם טוב לעבור אחריהם על הקרש, ולפתע ראה את להט החרב
המתהפכת. מיד חזר לאחוריו, כי הבין שאסור לו ללכת.
אמר
הבעל שם בליבו, 'בוודאי לא לחינם באתי הנה.' תוך כדי כך הופיעה לפניו צפרדע ענקית,
מרוב גודלה כמעט ולא הכיר כי צפרדע היא. שאל אותה הבעל שם טוב 'מי את'?, ענתה לו:
'תלמיד חכם שהתגלגלה נשמתו בצפרדע. שאל אותה הבעל שם טוב 'מה פשעך?', ענתה לו:
'פעם אחת זלזלתי בנטילת ידיים. אמר הבעל שם טוב: 'והרי זו עבירה קטנה?', אמרה לו:
'עבירה גוררת עבירה, בעקבות עבירה זו התגלגלתי ועברתי כמעט על כל עבירות שבתורה.'
שאל הבעל שם טוב: 'ותשובה?', ענתה לו הצפרדע: 'השטן פיתה אותי ונהייתי לשיכור, וכך
לא חזרתי בתשובה. ומכיוון שחטאי הראשון היה במים, התגלגלתי בצפרדע החיה במים'.
תיקן הבעל שם טוב את נשמתו, עד שעלה ונותרה הצפרדע מתה.
21
אני
ויתרתי על קורס החובלים, אך חברי לספסל הלימודים ארז עבר את הקורס בהצלחה. ארז ישב
לידי בעת לימודנו בתיכון, חברות מיוחדת נרקמה בינינו. ארז היה בחור גדול, ולב גדול
פעם בחזהו. בעת לימודנו לא מצא מקום להכיל בו את כל כוחותיו השוצפים, זה נמצא לו
בשירות בחיל הים. פעם אחת פגשתיו בעת הקורס, לבוש בבגדי הלבן של החיל. אחר כך לא
התראינו כמה שנים, עד שהזמינני לחתונתו. ושוב לא התראינו כמה שנים, אך חברותנו לא
היתה תלויה בתדירות פגישותינו. והנה יום אחד התקשר אלי, והציע כי ניפגש לשתות ביחד
כוס קפה. הזמן מתעתע בנו, משנה שינויים מפליגים ומותיר את אשר מותיר. הפעם דמה ארז
לרב החובל מציוריו של ואן גוך, זקן עיטר את פניו. הפלגנו בשיחה, איש איש פרש את
תמורות הזהות שהתחוללו בו במשך השנים. למדתי כי ארז היה לאיש של צוללות, למפקד של
צוללת ולעוד מיני תפקידים במצולות. הבעתי את התפעלותי, סיפרתי על ציפי הצפרדע ועל
קורס החובלים עליו ויתרתי לפני שנים. ארז צחק על הצירוף, ושאלני אם הייתי רוצה
להצטרף אליו להפלגה בצוללת. השאלה הפתיעה אותי, ומבלי שקול נעניתי בשמחה. ארז מיהר
להתקשר לאשר התקשר, סגר את מכשירו ואמר: 'סע מהר לביתך, בעוד שעתיים אני בא לאסוף
אותך.' המהירות הוציאה אותי משיווי משקלי, הרגשתי כי אני נסחף אל אשר מעבר לי.
קולות של חרדה עלו בי, צעקו: 'מהר וברח'. אך קולות אחרים גברו, קראו לי לשמוט את אחיזתי
במאורעות. נסעתי לביתי, ארזתי את חפצי והמתנתי לארז.
23
ארז
צפר לי ממכוניתו, ואני ירדתי למטה. נסענו מירושלים, עד לבסיסו אשר לחוף ימים. בדרך
שבנו והעלינו במילים את השנים שחלפו. הגענו אל הבסיס, וארז הציגני בפני כמה וכמה
מקציני הצוללת. אחר עלינו על המזח, וממנו נכנסנו אל הצוללת. בתחילה הכה בי פחד
המקום הסגור, וזעקות הבריחה שבו ונצעקו מתוכי. קולות הדוברים אלי נשמעו לי עמומים,
מבעד לערפל חרדותי. לאט לאט נרגעתי, ואף התחלתי לחוש במעין מרפא שיש בדחיסות
הסוגרת עלי. פזורי נאספו אל תוכי, ומבעד לפחדים בקעה תחושת ביטחון חדשה. מועד
ההפלגה קרב ובא, בכל זאת ערך לי ארז סיור מקיף בצוללת. ירדנו עד לקרקעיתה, וכאן
נכנסנו לחדר לפנים מחדר. 'מכאן משגרים את הצוללנים' אמר לי ארז ורצה להמשיך בסיור,
אך ליבי משכני דווקא לחדר הזה. ביקשתי עוד הסברים, וארז נענה לי והאריך בביאוריו.
היכן לובשים הצוללנים את בגדיהם, איפה פותחים פתח ונותנים למי הים לבוא אל החדר
פנימה. אנשי הצוללת נאספו ובאו, הכנות אחרונות נערכו ולאחר עוד משך של זמן הפליגה
הצוללת לדרכה.
24
הצוללת
הפליגה לדרכה, ואני המשכתי להסתגל לעולם החדש אליו הוטלתי. אל האנשים וקירבתם
הרבה, אל קולות המכשירים ואל הטלטלות. מראות המצולות מחלונות של תצפית, הקסימוני
והותירוני למולם צופה ומביט. אך מעבר לכל אלה, משכני ליבי אל חדר הצוללנים. שוב
ושוב חזרתי אליו, בוחן וחוזר ובוחן את כל בריחיו ומנעוליו. עבותותיו חזקו ממני,
ליבי ידע כבר את אשר עתיד לקרות.
25
ביום
החמישי למסע קרה הדבר, השעה היתה שעת ליל. רגלי נשאוני אל חדר הצוללנים, ידי נשלחו
אל סוגרי פתחיו. ארז כנראה הרגיש במשהו, שמעתי את צעדיו יורדים אחרי. לא ידעתי כי
זה ארז, אך ליבי אמר לי כי הוא זה. נכנסתי אל החדר, נעלתי את הדלת אחרי. ארז הגיע,
דפק כאחוז טירוף על הדלת ועל החלון. שלווה גדולה שרתה עלי, ניגשתי אל שסתומי המים.
קולו האדיר של ארז נשמע, גובר על מחסומי הדלת האטומים.
-
'אל
תפתח! אסור לפתוח בלי חליפה של צוללנים! אתה תמות!'
אך
השסתומים כבר נפתחו, המים בחדר הלכו וגאו. ארז הזעיק עזרה, ראיתי כמה וכמה מאנשיו
שהצטרפו אליו. הוא חילק להם פקודות, ראיתי כי הוא עצמו לבש בגדי צוללנים והרכיב על
גבו בלוני חמצן. המים הגיעו אל פי, עברו וכיסו את אפי. התכופפתי, ויצאתי דרך הפתח
אל הים הגדול.
26
התחושה
היתה מופלאה, כל עשרות שנות יתמותי באו בה. מן הצד האחד היה שחרור גדול, נעתי
רקדתי ושחיתי במצולות. מן הצד השני לחץ המים עלי היה נורא, ונוראותו היתה קסומה
ומופלאה. שוב הרגשתי כבאותם ימים רחוקים, בהם אבא היה לצידי. נעתי כשיכור, מתהפך
במיני גלגולים שונים ומשונים. סוף כל סוף הייתי טוב, נקי מכל חטאי המתפרצים.
לפתע
הבחנתי בארז שוחה לצידי, אוחז בידי ומסמן לי מיני סימונים. שכרוני משכני להימלט
מידו, אך חברותנו גרמה לי לפנות אליו. ארז הרפה מזרועי, ובכתב של סימני אצבעות
דיבר איתי. זה הכתב בוא היינו מתכתבים בשיעור, עם חברנו היושבים הרחק מאיתנו:
-
'אני
לא מבין איך אתה חי. עברו כבר עשר דקות. חזור איתי לצוללת.'
-
'כל
כך טוב לי. באתי אל המנוחה ואל הנחלה.'
-
'חזור איתי לצוללת. נדבר על כך בשקט.'
-
'אחזור בתנאי אחד. תתן לי לשוב אחר כך אל הים.'
-
'חזור. נדבר על הכל.'
חזרתי
איתו, אל החדר וממנו אל הצוללת עצמה. ארז הוריד את מסכת הפנים, וצעק בקול גדול:
-
'הוציאו
כל איש מעלי' וכל האנשים נעלמו.
ארז
התיישב על הרצפה, התיישבתי אף אני לצדו.
-
'אל
תנסה להסביר לי, מה שקרה כאן לא יכול להיות.'
-
'אני
לא מנסה. אני מבקש שתשמוט את תחושת האחריות שלך, תן לי לחזור אל הים.'
27
לפתע
פרץ חייל אל מקום שבתנו, אוחז בידו נייר מתנופף.
-
'המפקד.
מברק בהול. מצטער להפריע.'
ארז
לקח את הדף, קרא בו ופניו נפלו. הוא נתן לי אותו באומרו:
-
'תגיד
לי אתה, זה קשור למה שקרה כאן או לא?'
לקחתי
את הדף, אותיות 'סודי ביותר' צבטו בעיני. במברק היה כתוב לאמר:
ארבעים
שנה לא היו גלים בים. היום הם חזרו. בדוק אם יש הסבר לתופעה.
הרמתי
את עיני מהדף, הסתכלתי בארז ואמרתי לו:
-
'אני
חוזר אל הים'.
ארז
הביט בי, קם על רגליו ואמר:
-
'מוישה
מאיר. אני לא מבין מה קורה כאן. אני לא בטוח שאתה מבין. אני מבין שיש משהו גדול
ממני. אני עולה למעלה. אתה תעשה מה שאתה צריך לעשות.'
קמתי
אף אני על רגלי, חיבקתי את ארז בחוזקה. ארז פנה ועלה במדרגות, ואני נכנסתי בחזרה
אל חדר הצוללנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה