'וקרב אותם אחד אל אחד' על זהות יהודית - דתית וחילונית

'וקרב אותם אחד אל אחד', על  זהות יהודית - דתית וחילונית

 

השיחה על הזהות היהודית התעשרה בשבועות האחרונים, על ידי מאמרו של ליאור טל – דתי לשעבר וחילוני עכשיו ומאמרו של אריאל לביא – חילוני לשעבר ודתי עכשיו. במאמר זה אתייחס לדבריהם מנקודת מבטו של הטיפוס הדתי החילוני, אותו הצגתי מעל במה זו.

 

הגדרת זהויות

 

הן ליאור והן אריאל  שותפים בהכרה בצורך חידוד הזהויות, הדתית והחילונית. אף אני מצטרף אליהם. טשטוש הזהויות הפוסט מודרני מיצה את עצמו לאחר שהשיג  הישגים חשובים, בהגמשת המחשבה ובפתיחת אופקים חדשים בשדה הזהות. עתה הגיעה העת לשיבה אל חידוד הזהויות, ככלי לבדיקה של אפשרויות וצירופים חדשים.

משני המאמרים עולה העמדת התמונה הדתית על שלושה מרכיבים: האחד -  אלוהים, השני – השפה הדתית של המקורות והשלישי – המעשה הדתי, ההלכה. לאור הגדרה זו נבחנות אפשרויות של זהות יהודית חילונית: ללא אלוהים, עם תרגום השפה הדתית לחילונית או יצירת שפה חילונית חילופית, וללא מעשה הלכתי קולקטיבי. בשני המאמרים חסרה בצד הגדרה בדרך השלילה, הבלטת הגדרה פוזיטיבית של החילוניות: ערך האדם [בהעדר אלוהים המקהה אותו], החירות, היצירה, המימוש העצמי והאינדיבידואליזם. אל מול הגדרה זו, עומדת הגדרה ערכית פוזיטיבית של הדתיות. מכיוון שבתמונה הדתית יש אחר [אלוהים] והאדם מצוי בזיקה אליו, יש בתמונה זו נטיה והבלטה של מושגי הצטרפות וברית. ברית בין אדם לאדם [שיאה בברית הנישואין], ברית בין אדם לקהילה [שיאה בברית הלאום], ואף ברית בין אדם למקום [שיאה בברית עם הארץ. שני מערכי ערכים אלה ניצבים זה לצד זה, ומורים כי כדי להתקרב אל השלם יש צורך במערך של הצטרפות וברית ביניהם. האדם הדתי מכיר כי מלאות חייו חסרה את מערך הערכים שרק אחיו החילוני יכול להגיע אליהם, והאדם החילוני מכיר כי מלאות חיו חסרה את מערך הערכים שרק אחיו הדתי יכול להגיע אליהם.

 

 

 

 

הזהות היהודית החילונית

 

את הזהות היהודית החילונית יש לבחון בחינה ראשונה כשהיא לעצמה,  ובחינה שניה – את תמונת הזהות היהודית הדתית שלה. ערכי היסוד של הזהות היהודית החילונית הם – כפי שתואר לעיל – ערך האדם, ערך החירות, ערך היצירה. כנגזר ממהות התמונה החילונית, יש בה נטיה לאינדיבידואליזם ולערך המימוש העצמי. הזהות היהודית החילונית – בניגוד לזהות חילונית לא יהודית -  מכילה תביעת רוח עמוקה, להכיל בעולמה את המסורת היהודית. בעיית היסוד שלה – כפי שתוארה הן על ידי ליאור והן על ידי אריאל – היא שהמסורת היהודית ומקורותיה עוצבו בשפה הדתית. על כן הפרוייקט של החילוניות היהודית ביחס למסורת הוא פרוייקט של תרגום. כאן מתעוררת השאלה שהציבו הן ליאור והן אריאל, האם תרגום מהשפה הדתית אל השפה החילונית הוא אפשרי?

השאלה שאלה טובה וחשובה, ולפני שניתן לה מענה יש לזכור כי איננה שאלה חדשה בעולם היהודי. האם תרגום מתנ"כית לחז"לית הוא אפשרי? [תרגום הדמויות התנ"כיות לדמויות חז"ליות (דוד מלוחם למורה הוראה שידיו מלוכלכות בשפיר ושיליה), ותרגום ההלכה התנ"כית להלכה חז"לית ('והגדת לבנך' ל'ליל הסדר)]. האם תרגום מחז"לית לפילוסופית או לקבלית הוא אפשרי? בעיות תרגום העסיקו את אבותנו מקדמת דנא, וגם בנקודת זמננו לא ניבטל ממשימה זו. דרכו של תרגום שהוא נחלק לשלוש מחלקות: האחת – חלקים בהם התרגום אפשרי, השניה – חלקים בהם התרגום בלתי אפשרי והשלישית – חלקים בהם התרגום מעשיר את המקור. גם תרגום מקורות היהדות מדתית לחילונית נחלק לשלוש מחלקות אלה: ישנם חלקים אותם אפשר לתרגם, כגון 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' ל 'ואהבת לרעך כמוך [אני ה']. ישנם חלקים אותם אי אפשר לתרגם, כגון 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. ישנם חלקים בהם התרגום מעשיר את המקור. דוגמה לחלק השלישי אפשר למצוא כבר במפעלו המהפכני של יחזקאל: 'ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול, ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות. ואמרתם: לא יתכן דרך ה'. שמעו נא בית ישראל: הדרכי לא יתכן?! הלא דרכיכם לא יתכנו. בשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול ומת עליהם, בעוולו אשר עשה ימות.' [יחזקאל י"ח]. קריאה בשפה הדתית תורה כי יחזקאל מנסה להגביר את דבר ה', על דברי העם המתנגדים לו: 'ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר: 'אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. חי אני נאום ה' אלוהים אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הפש החוטאת היא תמות'. על פי קריאה זו, מהתמונה הדתית בה כל הנפשות שייכות לאלוהים, נגזרת שלילת המשל. אלוהים ערב גם לבן, ולכן לא יטיל עליו את חטאי אביו. על פי קריאה זו קשה להבין את התנגדות העם, מדוע הם נאחזים בתמונה בה הבן מת בחטאי האב. מאותה תמונה בה הבן מת בחטאי האב נגזר – על פי הנביא, כי הצדיק לא ימות גם אם שב מצדקתו. גם כאן קשה להבין את התנגדות העם, המגיעה עד כדי הטענה כי 'לא תתכן דרך ה'.' תרגום הנבואה לשפה החילונית, חושף בה פנים חדשות. המשל הרווח בעם הוא תולדה של השפה הדתית. בשפה של זיקות, יש הצטרפות בין האב והבן עד כדי היפוכם לישות אחת. יחזקאל מביא רוח חדשה שיש בה את ראשית התמונה החילונית, ובה הזהויות נפרדות. לכן גם אם האב אכל בוסר, שיני בנו לא תקהינה. באותה מידה יש נטיה בשפה הדתית ליצור זיקה בין זהות עבר לזהות ההווה, ולכן מי שמוגדר כ'צדיק', עברות ההווה שלו 'מטוייחות' ומוסבות. יחזקאל מציב באומץ שפה שיש בה נטיה אל השפה החילונית, שאינה נושאת פנים גם ל'צדיק' עושה העוול. למרות שהשפה החדשה מוצגת כ'דרך ה' ' האינטואיציות הדתיות של העם דוחות אותה 'לא תיתכן דרך ה' '. יחזקאל באומץ ליבו נאבק גם מול התנגדות זו. השפה היהודית החילונית מכילה הן תרגום של שפת המקורות, והן יצירה עצמאית הכוללת הגות וספרות. ההגות החילונית והספרות החילונית פורצות אל אותם מרחבים החסומים בפני השפה הדתית, מבטאות את עצמם ומעשירות את הזהות היהודית הכללית הכוללת את הדתיות ואת החילוניות. 

בנקודה אחת אני חלוק על ליאור. ליאור תמה – ומצטרף לתמיהתו של ברנר – על 'החיפוש הלא נגמר' אחר 'איזו פיקציה דמתקריא אלוהות'. מגמתו היא בניית שפה חילונית ללא אלוהים, והוויה חילונית שאין בה חיפוש אחר אלוהים. החיפוש אחר אלוהים מצטייר בתמונתו כגחמה דתית שהטיפוס החילוני משוחרר ממנה. מנקודת מבטי תמונה זו שגויה. הארוס הדתי הוא מתכונותיה של התודעה האנושית, כפי שהבחין קאנט ביחס לארוס המטאפיסי. אל מול הארוס הדתי ניצב כוח תודעה שני, ביקורת התודעה הדתית. בעוד הטיפוס הדתי בוחר ללכת בעקבות הארוס הדתי [תוך התחשבות בביקורת], הטיפוס החילוני בוחר ללכת בעקבות הביקורת [ולערוך סובלימציה לארוס הדתי – מעין זו שהציע קאנט]. הניסיון להתעלם מהארוס הדתי סופו כישלון, כפי שהניסיון להתעלם מביקורת התודעה הדתית סופו כישלון. שני הטיפוסים חייבים להכיר כי הכרעתם מובילה לחיים חלקיים, היכולים להשלים את עצמם רק על ידי האחר שבחר בחירה הפכית לשלהם. מעבר לפן ההכרתי, גם מבחינת מקורות היהדות חייבת להיות הכרה בתודעה הדתית ובחיפושי אלוהים שלה. אי אפשר להבין את המקורות ללא תודעה שכזאת, ועמדה שוללת ומבזה כעמדת ברנר חוסמת דרכי הבנה ואף דרכי תרגום. הזהות היהודית החילונית חייבת להיבנות מצד אחד מתוך ביטחון עצמי ומלאות דרכה, ומצד שני מתוך הבנה מפנימה של הזהות היהודית הדתית שהיא משלימתה.

 

הזהות היהודית הדתית

 

אף הזהות היהודית הדתית חייבת להיבחן בחינה ראשונה כשהיא לעצמה, ובחינה שניה יש לבחון את תמונת הזהות היהודית חילונית שלה. את הזהות היהודית הדתית מעמיד אריאל על שלושה עיקרים: אמונה בקיומו של אלוהים, אמונה כי אלוהים הוא 'מקור הטוב המוחלט וכל מעשיו אמת וצדק', ואמונה כי 'המקור הינו הקבלה שהתקבלה בהר סיני מפי מי שאמר והיה העולם'. בהיותו הוגה וחושב מודרני, מוסיף אריאל משפט נוסף לתיאור הזהות הדתית: 'לענייננו אין כלל חשיבות לשאלה האם התקיים מעמד הר סיני מבחינה היסטורית, או אם אלוהים קיים, שכן האתוס היהודי בנוי על עובדת קיומם בכל מקרה'. הייתי מתקן את המשפט וממיר את הבחינה ההיסטורית בבחינה הפילוסופית. מכל מקום, המהלך של אריאל הוא העמדת האמונות ההכרחיות לקיומה של התמונה הדתית, ואחיזה בהן למרות  קולה של ביקורת התודעה הדתית הבא לידי ביטוי במשפט המצוטט. עמדה זו מתעלמת מתולדות ההגות היהודית, שכל כולן התמודדות עם קול הביקורת ובעקבותיה רקונסטרוקציה של שלושת היסודות הקמאיים הללו. [ראו למשל במאמרי 'ואמרו לי מה שמו – מה אומר אליהם?' על מושג אלוהים בהגות הדתית המודרנית שהתפרסם במוסף זה.] התעלמות הטיפוס הדתי מקולה הפנימי של ביקורת התודעה הדתית, שקולה להתעלמות הטיפוס החילוני מקולו הפנימי של הארוס הדתי. שתי ההתעלמויות סופן להביא את בעליהן המתעלם לידי מבוי סתום. בנקודת הזמן שלנו, אי אפשר – הן מבחינת הכנות האישית והן מבחינה חינוכית – לאחוז באמונות שכאלה מבלי להכיל את הביקורת בדרך כל שהיא. הטיפוס הדתי החילוני שתואר במאמרים הקודמים מושך את הכלת הביקורת עד הקצה. הוא מעמיד את קיומו של אלוהים כפרי הימור דתי, ולא כפרי ידיעה או אמונה. הוא שם את אלוהים בסוגריים, ובכך גם את שאלת ההשגחה והטוב. הוא מעמיד את התורה כפרי בחירה של האדם לעבוד את אלוהיו בדרך שעוצבה על ידי חכמים, ולא כציות לצו אלוהים. גם אם לא מקבלים את תמונת העולם של הדתי החילוני, אי אפשר להתעלם מהביקורת בדרך שעשה אריאל.

ומכאן לאופן שבו מצטיירת הזהות היהודית החילונית בעיני התודעה היהודית הדתית. האופן שבו מציג אריאל את הזהות היהודית החילונית מקומם. התצוגה הינה חד צדדית, הבוחנת את הזהות היהודית חילונית בעין רעה הרואה רק את פגמיה, בה בשעה שאת הזהות היהודית הדתית היא בוחנת רק בעין טובה בבחינת 'על כל פשעים תכסה אהבה'. עוד שתי בעיות ישנן בדרך הצגתו של אריאל. האחת – מבחן הדתיות ומבחן החילוניות איננו מבחן התוצאה. כל אחת מן הדרכים מתקיימת מפאת התודעה האוחזת בה, ולכל אחת בעיות עימן היא צריכה להתמודד. הבעיה השניה -  אדם בעל זהות יהודית, אסור לו להתבונן במצב העניינים רק בעין זהותו שלו – דתית או חילונית. שתי הקהילות מרכיבות את העם היהודי, וכל אחד צריך להתבונן בשתיהן כחלק מעמו ולא כאחר. הבעיות של הקהילה שאיננה שלי הן בעיות שלי, והדאגה לפתרונן היא דאגתי שלי.

עוד שתי נקודות מבט בעיתיות אני רואה בדבריו של אריאל. מנקודת מבטו החילוניות היהודית ניסתה וכשלה, ועל כן עליה לפנות את הדרך לדתיות. גם אם נקבל את הפרשנות כי הניסיון הראשון לעצב קהילה חילונית יהודית לא עלה יפה, המסקנה נמהרת ורחוקה מלהיות הכרחית. גם הניסיון הדתי יהודי לא עלה יפה, הלא הוא הניסיון התנ"כי. עולם הנבואה לא השיג את מטרותיו, ואילולא הניסיון השני – הניסיון החז"לי – ספק אם היינו מגיעים עד הלום. זו דרכה של דרך, שהיא מנסה וכושלת ושבה ומנסה. החילוניות היא השקפת עולם שיסודה בהנחות יסוד של גבולות התודעה ושל מעמדו של האדם בגבולות אלה. החילוניות היהודית מנסה לבנות את זהותה בגבולות השקפה זו. ההשקפה היא היסוד והדרכים הם ניסיונות ללכת על פי היסוד. היסוד החילוני הוא מהותי לתודעה, כפי שהיסוד הדתי הוא מהותי לה. לכן ימשכו הניסיונות, וחובתנו – איש איש על פי זהותו – לעודד ניסיונות אלה ולתמוך בהם, כי רק בתקומתם תיכון הזהות היהודית הכוללת.

אריאל מונה את חסרונה של החילוניות בצעירותה ביחס לאחותה הדתית. מחד גיסא, צעירותה של התרבות החילונית היא ממאפייניה וראיית מאפיין זה כחיסרון היא אך ורק מנקודת מבט דתית. מאידך גיסא, אפשר לראות את שורשי התמונה החילונית כבר בעת העתיקה. כשקבע רבן גמליאל כי 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה', התריס כנגדו רבי אליעזר 'כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'. רבי אליעזר מציג עמדה דתית. מאותה נקודה בה הוא קורא בסוגיית תנורו של עכנאי 'בת קול תוכיח', הוא מתנגד לתפילת הקבע. לדידו העולם התנ"כי ממשיך לחיות, אלוהים מתגלה לאדם [אומנם בבת קול ולא בקול], והאדם פונה ומדבר אל אלוהים. רבן גמליאל מחלן עולם זה. מבית מדרשו יצאה קריאתו של רבי יהושע 'לא בשמים היא', ומשם יוצאת הקביעה של תפילת הקבע. תפילה זו כבר איננה תפילת שיחה עם ריבונו של עולם, אלא ביטוי זהות של הקהילה. לכן 'האומר מודים מודים משתקין אותו', ולכן תיקנו בה את ברכת המינים. בתפילה זו צריך לכוון ליבו, מה שאין כן בתפילה דתית שהיא שיחה ספונטאנית בה לא מתעוררת בעיית הכוונה. באותה מידה אפשר לראות את מפעלם של הפילוסופים היהודים מאז רבי סעדיה גאון כמפעל של חילון. אומנם כל אלה היו אנשי הלכה, אך יסודות החילון כלולים בהגותם. ההגות היהודית החילונית, רואה עצמה כממשיכה ומפתחת את דרכם.

שתי שאלות נוקבות מציג אריאל בפני הזהות היהודית החילונית: האחת – האם יתכנו קריאת המקורות ועיצוב מעשה המתרגמים את מקורות היהדות וההלכה ללא הזכרה מפנימה של אלוהים? השניה – האם תיתכן יהדות ללא מעשה, ללא ההלכה?

ביחס לשאלה הראשונה, נראה לי כי הכיוון בו צריכה ללכת היהדות החילונית איננו מחיקת אלוהים מתמונתה, אלה בדומה ליהדות הדתית חילונית – שימתו בסוגריים. השימה בסוגריים מאפשרת מנעד רחב ומשוחרר של יחס, החל משלילה עכשווית וזיכרון היסטורי של תודעה מחייבת ועד לחיוב מחפש ומהמר. אי אפשר למחוק את אלוהים מהזיכרון ההיסטורי היהודי, ואי אפשר למחוק את הארוס הדתי מחפש האלוהים מהתודעה האנושית – כולל החילונית. התבגרות של התודעה החילונית תכיל ביטחון עצמי רב יותר בזהותה, שיאפשר אמירת ברכה הכוללת את שם אלוהים, ומותירה מרווח ביחס למסומן על ידיו לאפשרויות שונות. מרחב שכזה יתרום גם לזהות הדתית היהודית, המדחיקה את העובדה שגם בניה נעים על מנעד דומה.

ביחס לשאלת ההלכה. ברור שתודעה חילונית המבוססת על חירות ועל אינדיבידואליזם, איננה יכולה להכיל את מלוא ההלכה היהודית המפורטת והנורמטיבית. אך התודעה האנושית כשהיא לעצמה – מעבר לדתיות ולחילוניות – מכילה תביעה לממש את עצמה במעשה בטקס ובריטואל. הניסיונות הקיבוציים היו חשובים, ובמקום לשלול אותם יש ללמוד אותם ולהפיק מהם לקחים. נראה כי בנקודת הזמן שלנו יש לשים דגש על המעשה המשפחתי, ועל המעשה הקהילתי. המעשה הקהילתי שונה מהמעשה הקיבוצי, בכך שהוא מתרחש כאירוע תרבות עירוני שהרוצה בוחר ליטול בו חלק. בשני המעגלים הללו נעשים כבר היום נסיונות מעניינים ומרתקים בעולם החילוני, שאף המשפחה והקהילה הדתית יכולים ללמוד מהם ולומדים מדעת ושלא מדעת. לקהילה היהודית החילונית יש מרחב אוטונומי שלא קיים בקהילה היהודית הדתית, ולכן דווקא ממנה תצא תורה שתוכל – אחרי תרגום לשפה הדתית – להעשיר גם את אחותה.

ולבסוף לשאלת קיומה של קהילה יהודית חילונית שמעלה אריאל. האם קיימת היום קהילה שכזאת, או שמדובר במיעוט מבוטל כשהרוב החילוני איננו מעוניין ביהדותו? בשאלות של חזון לעולם אין להתבונן בעין רעה במציאות המצומצמת. סבא שלי נהג לומר לי: תמיד תסתכל על עשירית הכוס המליאה. לפני שלושים וארבעים שנה כמעט ולא היו ישיבות ציוניות דתיות, וכלל לא היו ישיבות ומכינות של נשים. תנועה עמוקה חוללה שינוי מרהיב במציאות. קיומן של קהילות לומדות ופועלות חילוניות  הינו מציאות קיימת, ואבחון הצמא ליהדות חילונית יוביל להרחבת התופעה הנחוצה לחילוני ולדתי. הגיע העת לראות את עתיד העם היהודי, מעבר לדתיות ולחילוניות תוך הדגשת ההבדל ביניהן. דתיות וחילוניות תשלמנה זו את זו ותבננה יחדיו את עתידנו.

ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידיך.

                                                                                                    [יחזקאל ל"ז]