יום שבת, 2 בנובמבר 2013

[אלוהים] בסוגריים

[אלוהים] בסוגריים

במאמרו 'יהודי שנוכס לשם חילון', טען אליהו זיני כי דמותו של לווינס עוותה בקריאה הישראלית. הוא הגדיר קריאה זו כ'ניסיון לנכס את לווינס והגותו ולהופכם למשרתי אינטרסים ברורים'. מרכיב אחד של טענתו היה כי הקריאה הישראלית מצמצת את לווינס כפי שהוא לעצמו. העמדת עיקר הגותו על 'הפנים של האחר' מתעלמת ממרחבי הגותו, ובמיוחד מהמימד היהודי שבהם. מרכיב שני של הטיעון היה כי 'הפנים של האחר' שימשו כמכשיר למהלך זה [של בניית אתיקה חדשה] אבל הן לא בשבילו עיקרון פילוסופי. על המרכיב השני תוהא אליהו זיני: 'האם ברעיון זה [של הפנים של האחר] היה משום 'הכנסה בסוגריים' של הקב"ה כפי שחשש ודאג תלמידו ותלמידו של סרטר גם כן בני לוי'? ותשובתו של אליהו זיני היא: 'אני נוטה לחשוב שלא.'
הנחת היסוד של אליהו זיני היא, כי אם מכניסים את אלוהים לסוגריים, מחלנים את תמונת העולם. את ההנחה הזאת ברצוני לבדוק, ולטעון לא רק שהכנסת אלוהים לסוגריים איננה מחלנת את תמונת העולם, אלא שהיא התנאי ההכרחי להחייאת הדתיות בנקודת הזמן שלנו.

הגדרה

מה משמעה של שימת אלוהים בסוגריים? אפשרות זו מנוגדת לשתי אפשרויות אחרות: האחת -  קיומו של אלוהים בתמונת העולם, והשניה – העדרו של אלוהים מתמונת העולם. קיומו של אלוהים בתמונת העולם, מעמיד את התמונה הדתית. בתמונה זו אלוהים הוא היש, והעולם והאדם בכללו הם לא יש או יש מוקטן. משמעה של תמונת עולם זו עבור האדם הוא כפול, מבחינת הכרתו ומבחינת תחושת הקיום שלו. מבחינת ההכרה קיומו של אלוהים הוא מוחלט, ואילו קיום העולם והאדם בכללו מותנה. אילו לא היה אלוהים לא היה עולם, ואילו לא היה עולם היה אלוהים.[1] מבחינת תחושת הקיום, אל מול היש המוחלט האדם חווה קיום מוקטן. יש תמונות דתיות בהן הקיום המוקטן יוצר תחושה חיובית, ויש תמונות בהן הוא יוצר מחנק המוביל למרד.[2]  העדרו של אלוהים מתמונת העולם, מעמיד את התמונה החילונית. בתמונה זו העולם והאדם בכללו הם היש המלא. מכאן תחושת המלאות ותודעת בריאת הערכים של האדם, ומכאן בדידותו וחוסר המשמעות של קיומו. שימת אלוהים בסוגריים מחד גיסא מכילה את שתי התמונות הקודמות, ומאידך גיסא שונה משתיהן. שימה זו מעמידה את התמונה הדתית חילונית. בתמונה זו אלוהים נמצא והוא היש, אך מעשה השימה בסוגריים מוציא אותו מהרובד הגלוי של התמונה. ברובד הגלוי הזה, מתפנה מקום לישות מליאה של העולם והאדם בכללו. הקיום של אלוהים מותיר חותמו, בכך שלתודעה ברור כי יש אידאה מכוונת לעולם. יש תכלית ויש משמעות, אך השימה בסוגריים הופכת אותם לסמויים מעין האדם. אין מעשה של פענוח שיגלה את התכלית, היא נמצאת מחוץ לגבולות הכרתו. לכן לא נותרת ברירה לאדם, אלא לבחור וליצור אותה בכוחות עצמו. הוא יודע שהמטרות שהציב אינן מטרותיו של אלוהים, אך הצבה זו היא העשייה הדתית בעולמו.

שימת אלוהים בסוגריים כאילוץ

ראשיתה של שימת אלוהים בסוגרים – של התמונה הדתית חילונית – כאילוץ. האילוץ הוא כפול – מצד תורת ההכרה ומצד ההיסטוריה.  תורת ההכרה הגיעה למודעות לגבולותיה, אותם אין באפשרותה לפרוץ. אי אפשר להוכיח את מציאותו של אלוהים, ומושג ההתגלות הוא מושג הפורץ את גבולות האפשר. שאלת קיומו של אלוהים נותרה פתוחה להימור של האדם, מה נמצא מעבר לגבולות ההכרה החסומים. שני ההימורים האפשריים – יש או אין – יוצרים את שתי התמונות – הדתית ו החילונית. מכיוון ששני ההימורים שקולים, שתי התמונות משלימות זו את זו. יודע הדתי כי החילוניות אפשרית באותה מידה, כפי שיודע החילוני שהדתיות אפשרית באותה המידה. יודע הדתי כי האפשרות החילונית מוחלטת ולא תיעלם, כפי שיודע החילוני שהאפשרות הדתית מוחלטת ולא תיעלם. בשלב הראשון חווה ההכרה הדתית את מודעות הגבולות כאילוץ, המגרש אותה מגן העדן הדתי בו שרו האבות הראשונים.
ההיסטוריה העמידה גבול משל עצמה, שהתגבש בנקודת הזמן של השואה. מבחינה מושגית לא שונה השואה ממושג הרוע, המלווה את האדם הדתי ומקשה על תמונתו מראשית הימים. אך ההיסטוריה איננה מתכמתת למושג, האופן שבו האדם חווה אותה קובע את מהותה. הרוע שהתגלה בשואה היה כבד מכדי יכולת התודעה האנושית לשאתו, ורכיב ההשגחה שבתמונה הדתית קרס בעקבותיו. כך הושם אלוהים בסוגריים מבחינת ההיסטוריה, כששימה זו נחווית כאילוץ כואב. בדרכים שונות ומשונות ניסתה התודעה הדתית לברוח משימה בסוגריים זו, אך השימה התגלתה כחזקה מכל דרכי המילוט. עבור התודעה הדתית ציונית היוותה הקמת מדינת ישראל החייאה של התמונה הדתית, כשמלחמת ששת הימים מהווה את המכה בפטיש של תחייה זו. שוב אפשר היה לבנות תמונה דתית, בה אלוהים מתגלה בהיסטוריה ומוביל אותה. הנסיגה מסיני סדקה את התמונה הזאת, ההתנתקות האחרונה שברה אותה. גם בזירה זו נעשים ניסיונות להיאחז בתמונת האל המתגלה, אך השימה בסוגריים חזקה מהם. עתידה הציונות הדתית להכיר כי תמונתה היא התמונה הדתית חילונית, רק היא היכולה להכיל את אורחות החיים בהן היא בחרה. אף כאן השימה בסוגריים נחווית בשלב הראשון כאילוץ כואב, ישנם אף החווים אותה כממוטטת את התמונה הדתית. במבט ראשון נדמה שאלוהים שבסוגריים הוא כאלוהי הפילוסופים, אלוהים שכל חיותו ניטלה ממנו. האם אפשר להתפלל לאלוהים שבסוגריים? האם אפשר לדבוק בו לבטוח בו או להתרפק עליו כגמול עלי אמו?

הבחירה בשימת אלוהים בסוגריים

לקח זמן לתודעה הדתית להשתחרר מהלם אילוץ השימה הסוגריים, להשתחרר מהניסיונות הכושלים לפרוץ את הגבולות הבלתי עבירים. עתה הגיעה העת למבט אחר, הבוחר בשימה בסוגריים. מבט כזה מבחין במרחבים הנפתחים בתמונה הדתית חילונית, מרחבים של תודעה דתית ושל חוויה דתית.

א. הכרה דתית

המונותיאיזם מראשיתו התנ"כית ועד פיתוחיו המאוחרים, שוקד להעמיד את אלוהים כאחר. הפילוסופיה הדתית מבטלת ביטויי הגשמה בדרכים מדרכים שונות, תוך ניסיונות נואשים לא לכרוך בביטול את ריקון חיותו של אלוהים. הסוד והמסתורין נקטו בדרך אחרת, בחירה בדרכי ההגשמה וביטולם בתארי 'כביכול'. השימה בסוגריים היא מעשה חד וחריף, המבטל את הצורך בטלטלה בין דרך הפילוסופים לדרך המקובלים. אין צורך בהעמדת השפה הדתית כסימבולית או אלגורית, ואף לא למזער אותה בביטויי הקטנה של 'כביכול'. היא בהווייתה מושמת בסוגריים, ההופכים אותה ואת מושאה לאחר המוחלט של התמונה. בתוך התמונה אין אלוהים נמצא, כל הופעה ולו הדקה ביותר שלו נתפשת בקטגוריית העבודה הזרה.

ב. חוויה דתית

ההשקפה השטחית מורה, כי החסיד הדבק המתפלל והרוקד לפני אלוהים תמונתו היא התמונה הדתית. לעומתו המחזיק בתמונה הדתית חילונית, נתפש כקר מזג דתי שאינו מסוגל לבכות או לצחוק עם אלוהיו. התבוננות מעמיקה מגלה את ההיפוך, דווקא חווייתו הדתית של הדתי החילוני היא העשירה והרחבה יותר. דוד הזועם על הופעתו של אלוהים בתוך התמונה הדתית, הוא הרוקד והמפזז לפני האלוהים.[3] הלל האומר כי אם הוא כאן הכל כאן,[4] הוא המעמיד בכוחו היוצר את התורה. הלל ההופך את הקערה על פיה, 'אם אתה [אלוהים] תבוא אל ביתי' אז ורק אז 'אני [הלל] אבוא אל ביתך'.[5] הסיבה לכך היא פשוטה: שימת אלוהים בסוגריים מאפשרת מליאות החוויה האנושית, ובכללה מליאות החוויה הדתית. אלוהים שאיננו בסוגריים מקטין את האדם, מצמצם את תודעתו ובכללה את תודעתו הדתית.
ובאשר לאופייה של החוויה הדתית, גם כאן נפתחים אופקים חדשים בפני הדתי החילוני השם את אלוהים בסוגריים. השפה הדתית נוטה לתאר את חווייתה, כהשתקפות של החוויה שמושאה האדם. כך היא עושה ביחס לאהבת אלוהים, וכך היא עושה ביחס ליראתו.[6] שימת אלוהים בסוגריים מזירה [מלשון זרות] את החוויה הדתית מכל חוויה אנושית אחרת, ובכך פותחת לה שדות חדשים. אם אהבת אלוהים היא כאהבת אישה, הרי אהבת אישה מייתרת את אהבת אלוהים. אם יראת אלוהים היא כיראת המלכות, מורא בשר ודם מייתר את מורא אלוהים. אך בתמונה בה אלוהים מושם בסוגריים, אהבתו ויראתו הן ייחודיות ואין דומה להן. גבולות ההכרה הדתית המובילים לשימת אלוהים בסוגריים, אינם אילוץ המנוון את החוויה הדתית אלא הרחבה של תהומות החוויה הזאת

ג. היסטוריה דתית

בתמונה השטחית היסטוריה בה אלוהים מושם בסוגריים, היא היסטוריה שאין לה משמעות דתית. בתמונה שכזאת אלוהים לא משגיח ולא מוביל את ההיסטוריה, ולכן אין בינה ובין היסטוריה חילונית ולא כלום. מבט מעמיק חושף תמונה הפוכה, דווקא שימת אלוהים בסוגריים היא המעניקה משמעות דתית להיסטוריה. מגילת אסתר היא מגילת ההסתר, הסתר הוא הביטוי המסמן את השימה בסוגריים. התמונה הדתית פירשה את מושג ההסתר, כאדם המסתתר בחדר מאחורי הוילון. אדם זה נמצא בחלל ובזמן הנידונים, והסתרו הוא רק מעין האחר שבחדר. אך בתמונה הדתית חילונית למושג ההסתר משמעות אחרת. 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר...'[7] אם היתה המגילה כתובה בשפה הדתית, היה הדיבר -  'רווח והצלה יעמוד ליהודים מן האלוהים'. בתמונה שכזאת אין משמעות מליאה למעשה האדם, הוא שליח של אלוהים ואם הוא לא יעשה שליחותו ימצא שליח אחר. בתמונה הדתית חילונית בה כתובה המגילה, אלוהים נמצא בסוגרים. לכן תפקידו של האדם מלא, הוא האחראי על ההיסטוריה. עם זאת, בניגוד לתמונה החילונית יש בתמונה דתית חילונית זו תבנית אופטימית. האופטימיות איננה נסמכת על אלוהים, אלא על תכלית,אידיאה מכוונת, וטוב, אליו תגיע המציאות. מי שיוצב ב'מקום האחר' הוא אדם אחר, הסיבה לביטחון בהצבה האחרת היא אלוהים המושם בסוגריים. [8] העשייה לה נדרש האדם - במקרה זה אסתר - היא עשייה דתית חילונית, המרחיבה את משמעות הפעולה הדתית ולא מצמצמת אותה.

ד. מצווה דתית

אלוהים המושם בסוגריים איננו יכול להתגלות לאדם. בעקבות קביעה זו, קורס לכאורה שדה שלם של מושגים: התגלות, תורה מן השמים, 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני' ועוד. האם מאבדות התורה המצווה וההלכה את משמעותן בתמונה בה אלוהים מושם בסוגריים? הדתי החילוני איננו עסוק כרעהו הדתי בשאלות מקור הסמכות והתוקף של התורה. שימת אלוהים בסוגריים מעבירה את האחריות על המעשה הדתי - כפי שעשתה למעשה ההיסטורי - אל האדם. הדתי החילוני מחויב למעשה המצווה מכוח האוטונומיה שלו, ומכוח רצונו לקיים את המצווה. הוא רואה את החכמים כמייצגים את האנושי שבו, וכך גם את שרשרת הדורות שהעניקה ביטוי גדוש ועסיסי לחוקים הקדומים. אלוהים שבסוגריים מעניק משמעות להכוונת המעשה הדתי, אך איננו נוטל חלק בחקיקה בכל אופן שהוא. קיום שכזה הוא קיום דתי מלא, מעבר למליאות לה מסוגל הדתי שאיננו חילוני. ישנם מצבים של קונפליקט, בהם אין צווים קדומים עולים בקנה אחד עם ערכים דתיים או חילוניים. במצבים שכאלה נדרשת תעוזה הלכתית כתעוזת הלל בפרשת הפרוזבול או הפסח שחל להיות בשבת. אך אין מצבים אלה מערערים את הקטגוריות הכלליות של התורה המצווה וההלכה, מפני שהן שואבות את כוחן מכח היחיד והקהילה הבוחרים בהם. בשפת הזרמים העכשוויים - הדתי החילוני הוא אורתודוכס ולא רפורמי.

ה. הרחבת השפה הדתית חילונית

השפה הדתית חילונית שיסודה בשימת אלוהים בסוגריים, היא שפה קשה. קלות ממנה השפה הדתית מחד גיסא והשפה החילונית מאידך גיסא. הארוס הדתי תובע את פריצת הגבולות שבין אדם ואלוהים, את היכולת לדבר על אלוהים לראות אותו לשמוע אותו ולהדבק בו. גבולות השפה הדתית חילונית מונעים את מימושו של הארוס הדתי באופן חד ואכזרי. איך ישא הדתי החילוני את כאב הגבולות?!
כאן באים לעזרתו מקורות היהדות, והמבנה המיוחד שלהם. המבנה של מקורות היהדות הוא מבנה ריבודי, ספרות חז"ל בנויה על אדני התנ"ך וספרות ימי הביניים על אדני ספרות חז"ל. המקורות המודרניים עד נקודת זמננו בנויים על אדני כל הרבדים הקודמים, ומוסיפים את הרובד העצמי שלהם. חז"ל שללו את בת הקול בקביעה בחדה כתער: 'לא בשמים היא!'[9] אך התנ"ך מציב תמונה שונה בה לא רק בת קול יוצאת מהשמים אלא קולות ומראות ממש.[10] בניגוד לרמב"ם המתרגם את התנ"ך לשפה הפילוסופית שלו, הדתי החילוני איננו מתרגם את התנ"ך. אלוהים נמצא בסוגריים, ועמו התנ"ך כולו שאלוהים הוא הגיבור הנוכח והגלוי בו. אי אפשר להוציא את אלוהים מהסוגריים, אך האדם הקורא בתורה יכול להיכנס אל הסוגריים ולמצוא שם את אלוהים. איש ההלכה הקורא בתנ"ך נכנס לעולם בו אלוהים נוכח מדבר ואפשר לדבר עימו. חוויית תלמוד תורה זו היא חוויה עמוקה ומליאה, המביאה לידי ביטוי מרכיב זהות חשוב של טיפוס זה - הארוס הדתי. אומנם יודע הטיפוס הדתי חילוני כי בסוגרו את הספר נגזר עליו לצאת מן הסוגריים אל המציאות המוגבלת בה אלוהים לא נמצא, אך הוא שואב מטיוליו בממלכת הסוגריים מרחבי נפש המפרנסים את שעות הבדידות והחירות הקשה שמחוצה להם.

סוף דבר

שימת אלוהים בסוגריים היא האופציה התיאולוגית היחידה בנקודת הזמן שלנו, הן מהבחינה ההכרתית והן מהבחינה ההיסטורית. אין אפשרות לברוח מהגבולות שאופציה זו גוזרת על האדם, אך אפשר לראות בהם הזדמנות שלא נתנה לדורות קודמים לחיים דתיים מליאים ועשירים יותר. הדתי החילוני השם את אלוהיו בסוגריים אינו מאבד את חיותו, אלא מוסיף עליה ופותח פתח לחיים דתיים רחבים ועמוקים יותר. ז




[1] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ג'
[2] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'אדר היקר' דעת אלוהים ו עבודת  אלוהים.
[3] שמואל ב' פרק ו'
[4] סוכה דף  נ"ג ע"א
[5] שם
[6] ראה ברכות כ"ח ע"ב
[7] אסתר ד' י"ד
[8] ראה ברכות ס' ע"א  - בטחונו של הלל ששם אלוהים לא מוזכר בותיאורו
[9] בבא מציעא נ"ט ע"ב
[10] התנ"ך הוא המוקד, אך כך גם במקורות המאוחרים שזה אופיים, כגון ספרות הסוד

אין תגובות: