גבול שמת - בל יעבורון

גבול שמת - בל יעבורון

שש התגובות למאמר השם את אלוהים בסוגריים, מאפשרות לחדד את השמועה ולדייק בה.

פולחן האדם

שלמה לוי ['פולחן האדם'] פרש תמונה מאיימת [שחוזקה בתמונת האיור הנאצי שהצמידו לה העורכים] של ההומניזם האתיאיסטי. דומה כי הוא איננו מבחין בין אתיאיזם ובין שימת אלוהים בסוגריים. בתמונה האתיאיסטית אין אלוהים, ולכן אי אפשר לשים אותו בסוגריים. אלוהים בסוגריים משפיע על תמונת העולם והאדם באופן מכריע, בין השאר בכיפוף ראשו ביחס לתמונת האדם המאיימת שצייר שלמה לוי.

ובכן, לא את הדתי החילוני תקף לוי, אלא את החילוני. אך התקפה זו אומרת דורשני. היא לוקה בחד צדדיות, שהרי היא מסתירה את צידו השני של המטבע. לא רק תמונות חילוניות צרופות הביאו שואות על האנושות, אלא אף תמונות דתיות צרופות. האדם – כפי שהשכיל לראות פאסקל – הינו יצור בינוני, שכל הפרזה לקצה אחד [חום לוהט או קור מקפיא] מביאות אותו לאבדון. התמונה הדתית החילונית שייכת לתמונות המאוזנות, היכולות למזער את רעת האדם.

ביחס לחילוניות היהודית לא חושך שלמה לוי את תאריו השליליים. היא מתוארת כ'מנוכרת', 'זרה', 'שטחית' ו'ריקה'. הדתי החילוני איננו חילוני, אך הוא מביט על החילוניות היהודית בעין טובה. הוא רואה בה ובספרותה ביטוי למבט עמוק, החושף בביקורתו פגמים בתמונה הדתית ומביא לידי ביטוי מגמות עמוקות של הרוח האנושית. הדתי החילוני מעיז להכיר את החילוני שבו, ולהצטרף אל החילוני האחר. הוא מבין שאופק חייו מוגבל – כפי שאופקו של החילוני מוגבל -  ורק ההצטרפות לאחר תקרב אותו לשלמות.

תמונת כלאיים

גדליהו רחמן ['תמונת כלאיים'] אף הוא אינו מבחין במשמעות שימת אלוהים בסוגריים. 'אדם אדם אדם' הוא מכנה את התבנית, בעוד שהיא 'אדם [אלוהים] אדם'. קשה לדוברי השפה הדתית [לוי ורחמן] להכיל את מושג האלוהים שבסוגריים, ויותר מכך – להבין כי הדתיות החילונית הזאת היא דתית מאוד.

גדליהו מצטט משפט ממאמרי: 'יודע הדתי כי החילוניות אפשרית באותה המידה, כפי שיודע החילוני שהדתיות אפשרית באותה המידה.' את הרישא מקבל גדליהו 'כי ישנה בחירה חופשית שלא לבחור בטוב', ואילו הסיפא שגויה לדעתו. כביסוס לטענה כי הסיפא שגויה הוא מצטט מספרו של יעקב מלכין ['במה מאמינים יהודים חילוניים?] 'האדם ברא את אלוהים ואת הערכים'. והנה, ביחס לרישא שזכתה בעיניו של גדליהו – החילוניות אפשרית לא מפאת הבחירה בין טוב ורע המעמידה אותה כרע, אלא מכיוון שהיא אפשרות שקולה לדתיות. אין דרך להכריע בין שתי האפשרויות. וביחס לסיפא – אכן מלכין מציג את החילוניות כוודאות, ואילו תמונתי מורה שהן הדתיות והן החילוניות אינן ודאיות ודורשות הימור הכרעה של האדם.

ולבסוף, גדליהו מעמיד את התמונה הדתית חילונית כתמונת כלאיים. הרי זה אופייני למי שחשיבתו הדתית היא חשיבה הרמונית [סביר שבא מבית מדרשו של הראי"ה] כי איננו יכול להכיל ערכים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. טענתי [אותה פיתחתי בבמות אחרות] היא כי הציונות הדתית במהותה היא תמונה בה שני ערכים שאינם עולים בקנה אחד. מפאת הקושי להכיל תמונה שכזאת, הוסוותה החילוניות שבתמונה כציונות, למרות שהציונות במהותה היא חילונית. כל אורחות החיים של הציונות הדתית המקורית נגזרים מהיותה דתיות חילונית. משעה שעלתה בקהילה זו מגמה השוללת את החילוניות שבה, התחוללו בה שינויים מרחיקי לכת. ראשיתם בהוצאת גופי חיים [כספרות וכאומנות וכשילוב המינים] ובהכנסת אחרים [כעליית הרבנים], וסופם בעת האחרונה בהתנכרות למדינה – הפן הציוני והחילוני שבציונות הדתית הקלאסית.

שלל רב בסוגריים

שמחתי על דבריה של רותי נוסבאום, יש בהם כדי להורות שיש בתמונה הדתית חילונית להגיע גם אל הקהילה המוגדרת היום כחילונית. אך בכל זאת יש לדייק. כך מתארת רותי את עולמה: 'הנה אני נכנסת לסוגריים, כשאני בחוג יהדות או בתפילות השבת שבבית הכנסת הקטן שלנו, ואחר כך יוצאת ממנו; כאשר אני מדליקה נרות בערב שבת ומבקשת בקשות בעצימת עיניים, ובכל זאת לא שומרת שבת.' חייה של רותי הם חיים חילוניים, אם מתייחסים לממד המצוות שבהגדרת הדתיות והחילוניות. מבחינה זו יש בעולמה סוגריים של מעשה דתי, אליהם היא נכנסת בזמנים מסוימים. מתיאורה אי אפשר לדעת כיצד בנוי עולמה מבחינת התודעה. האם תודעה דתית – שמושאה אלוהים – מתקיימת בה רק בתוך הסוגריים של המעשה הדתי, או גם מחוצה להם. מכל מקום אפשר להגדיר את עולמה כעולם חילוני דתי. לעומתו עולמו של הדתי החילוני הוא עולם של קיום מצוות. מבחינת התודעה אלוהים מצוי בו בסוגריים, קיומו ככזה מעצב את כל עולמו. לגבי הדתי החילוני הסוגריים מכילים את אלוהים המתגלה, אליהם הוא נכנס בעת לימוד רובדי התורה המציגים את אלוהים ככזה. כך מתגלה פוריותה של התמונה, היכולה להכיל בואריאנטים שלה כמה זהויות ביהדות העכשווית.

הבדידות אינה גזירה משמים

התמונה החליפית אותה מציע אלחנן ניר ['הבדידות אינה גזירה מן השמים'] היא השותפות בין האדם ובין האלוהים. כמה וכמה דימויים מציע אלחנן לתמונת השותפות: זוג יונים המסתכלים זה על זה, דיבור פנים אל פנים, צוות, אחיזת ידיים ואף הפגישה בין הרעיה ובין אבא ארך הרגליים. בכך שוזר עצמו אלחנן בשדה הפילוסופיה הדיאלוגית. לפילוסופיה הדיאלוגית יש תפקיד חשוב בהתפתחות המחשבה הדתית. היא תולדה וביטוי למהפכה הקופרניקאית הדתית, ההופכת את מערך היחסים שבין אלוהים ואדם בשפה הדתית הקלאסית. רק כתוצאה ממהפכה זו אפשר להגיע לכדי מחשבה כי אלוהים מחפש את האדם, או לביטוי המדרשי הקדום [הנגאל בעת המודרנית] שציטט אלחנן - 'אלמלא אני – לא היית יושב בשמים'. אך עם כל יופייה ותרומתה, לא יכולה גם הפילוסופיה הדתית הדיאלוגית לחרוג מגבולות האפשר.  כל הביטויים הדיאלוגיים של אלחנן הם ביטויי הגשמה, המורים כי דיאלוג אפשרי בתחומי העולם בו רשמי החושים קולטים את האחר. אך האחר האלוהי שהוא אחר במלוא משמעות המושג, אינו ניתן לדיאלוג מסוג זה. החריגה של אלחנן איננה רק חריגה מושגית אלא גם חריגה קיומית. דומני שהתבוננות כנה תורה כי התיאורים הללו הם תיאורי משאלה ולא תיאורי הוויה או חוויה. ההבחנה בין ארוס פורץ גבולות ובין ביקורת חדה כתער המכוננת אותם – חשובה עד מאוד כדי להגיע לתודעה עצמית נאותה.

ומכאן לטעות נוספת של אלחנן. 'מאיר מכניס את אלוהים לסוגריים ובכך מתנער  מהצורך באותה הפשטה הנאמרת בקצרה במילה 'כביכול', אבל בכך הוא גם מתנער, כדרכו, מכל הפלא וההשתאות המכוננים ומעמידים את המציאות, הפותחים אותה אל שמעבר לה, לאותו סוד עליו הארץ עומדת.' לאחר מכן הוא כותב על 'מושג ה'איווי', מושג שפירושו השתקוקות ל'משהו אחר' לדבר מה הנותר לעולם מעבר לטווח השגתנו.' גם האיווי הולך – לטענתו של אלחנן – לאיבוד בתמונתי. ולא היא. האיווי הוא הארוס הדתי, והוא מתקיים במלואו בעולמו של הטיפוס הדתי החילוני שאלוהיו בסוגריים. המבחין בין טיפוס זה לעולמו של אלחנן היא ההכרה הקשה כי איווי זה איננו ניתן למימוש ומימושו חורג מגבולות האפשר של התודעה. כפי שציינתי  -  יש דרכים למזער את האובדן, כגון הצלילה לספרות הדתית, כגון התנ"ך וספרות הסוד. בגבול הספרות שחרגה מגבולות האפשר מתרחשות תופעות דתיות שהטיפוס הדתי החילוני יכול ליטול בהן חלק – אך רק בגבול הספר ולא מחוצה לו.

ועוד הערה על היהודי עם הניגון, מושג יפה שטבע אלחנן ואני נוטה לאמץ אותו. אלחנן בונה את מושגו על בסיס פרשנות מסוימת לתורה ס"ד של רבי נחמן. רבי נחמן מורה כי שלוש תגובות אפשריות לקושיות החלל הפנוי, הלא הן האנטינומיות הדתיות: האחת -  המעבר על הקושיא, השניה – השתיקה על הקושיא, והשלישית – הניגון. פרשנותו של אלחנן לניגון המעלה את הנשמות מן האפיקורסות הוא: '...שהרי הניגון זהו הסוד של האפשרות לרדת לסוד הדברים, הסוד שאינו מבכר אופציה אחת על חברתה אלא דבק ברווח שביניהן, באינטונציה שאינה לא יש ולא אין; לא דתית לא חילונית, ולא דתית – חילונית, אלא ניגונה של המציאות, הפרטיטורה המחברת את כל ההפכים, את כל האין והיש לידי ניגון אחד'. מנקודת מבטי – תורת אחדות ההפכים היא אחד הביטויים החריפים לחריגה מגבולות האפשר. יש ואין אינם יכולים להתחבר, וחיבור המילים הוא משחק מילים חסר משמעות. עם קושיות אנטינומיות אפשר להתמודד בשלוש דרכים – לדעתו של רבי נחמן. אפשר לעבור עליהן, כלומר להתעלם ולחיות את החיים כאילו הן אינן. אפשר לשתוק עליהן, כלומר להתבונן בהן בעיניים פקוחות מבלי יכולות לפתור אותן. אפשר לנגן עליהן, כלומר לרכך את קשיותן על ידי מדיום אחר המבטא את המיית הנפש וכמיהתה. אך הניגון לא פותר את הקושיא, הוא גואל את הנשמה מן האפיקורסות. האמונה שבאה בעקבותיו היא אמונה למרות היות הקושיא בלתי פתורה, והיא קרובה לאשר תיארתי כהימור. אני הלכתי צעד אחד מעבר לרבי נחמן, והוריתי כי יש שני ניגוני הימור – הימור האמונה והימור הכפירה, ושניהם שקולים זה לזה.  אך על הניגון אסור לוותר, וכל ניסיוני הוא לבנות עולם בגבולות התבונה ללא וויתור על רגש דתי מלא.

דרכים הרבה למקום

דרור בונדי ['דרכים הרבה למקום'] מתקומם כנגד טענתי כי התמונה אותה הצגתי היא האופציה התיאולוגית היחידה בנקודת זמננו. דומה כי טענתו נובעת מנקודת ראות פוסט מודרנית בה יש מקום לכל נרטיב, ואילו תמונתי מצטיירת כתמונה מודרנית [אנכרוניסטית?] המציגה אפשרות אחת בלבד כקבילה. מנגד – בסוף מאמרו – הוא מגדיר את הקיום הדתי חילוני כקיום פוסט מודרני. נראה כי הגדרה זו מתבססת על ההנחה הרווחת כי בעוד שזהות מודרנית היא זהות חד ערכית, רק זהות פוסט מודרנית יכולה להכיל זהויות רבות וסותרות. השאלה הטובה העולה משני היגדים אלה היא – האם התמונה שציירתי היא תמונה מודרנית או תמונה פוסט מודרנית?

ובכן – התמונה שייכת להקשר הרעיוני שלאחר הפוסט מודרניזם, הלוקח את המיטב שהשיג הפוסט מודרניזם ושומט את המותר. הפוסט מודרניזם הרחיב את תמונת הזהות, והורה כי ישנה אפשרות של ריבוי זהויות. בתמונתו הזהויות המרובות מתחלפות כבקרנבל, כשכל זהות לא רק שאיננה קבועה אלא גם איננה שוללת אחרות. תמונתי מאמצת את הזהות הכפולה, אך זהות זו היא גם יציבה וגם שוללת אחרות. הדתי החילוני הוא דתי חילוני ולא משהו אחר. הדתי החילוני הוא אדם שהכריע הכרעת חיים ההופכת לזהותו הקבועה שאיננה משתנה. בכך משלבת התמונה יסודות פוסט מודרניים ויסודות מודרניים בחוברת. כך גם לגבי תורת ההכרה שבתמונה זו. היא מכילה את המהפכה הקופרניקאית של קאנט המורה כי התופעה תלוית הכרה היא, וחורטת בחרט הביקורת החד את גבולות ההכרה. אך אין היא נסוגה את הנסיגה הפוסט מודרנית אל הסיפר, המאפשר לבנות עולם דמיוני חסר כל גבולות. טענתי איננה כי התמונה שלי היא  התמונה היחידה, אך אני טוען כי גבולותיה הם הכרחיים וגם מי שיחלוק עלי ויציג תמונה אחרת איננו יכול לחרוג מהם.

דרור טוען כי אני שבוי בשאלה ה'מערבית' של הקיום, ומציג כאלטרנטיבה את לווינס והשל ששאלו שאלות אחרות ובכך פרצו אל מעבר לגבולות הצרים שהתוויתי. אכן, שאלה שונה יכולה לקבוע גבולות שדה חדשים, אך גם השאלה איננה יכולה לחרוג מגבולות האפשר. לווינס מעמיד את השאלה שפניו של האחר שואלות אותי, אך אלה פני האדם האחר המצוי בגבולות האפשר של ההכרה. ההכרה מהאדם האחר אל אלוהים האחר [הנעשה בתבנית אותה למד מהרמן כהן] הוא מעבר של קפיצה, החורג מהגבולות האפשריים של ההכרה. גם לווינס איננו יכול לעבור על כלל ההכרה הדתית 'ופני לא יראו', והוא אכן מסתובב סחור סחור בכדי להיות באזור הבלתי אפשרי הזה. השל מנסה לעקוף את הגבולות בהציבו את האדם כעונה, אך נופל בכך שאין מענה ללא קריאה ואין קריאה ללא קורא, והקורא מצוי מעבר לגבולות האפשר של ההכרה. לכן טענתי היא גם ביחס ללווינס [אליו אני קרוב יותר] וגם ביחס להשל: גם אתם אינכם יכולים לחרוג מגבולות התמונה האפשריים: בעקבות העקבות שבמציאות נוקט האדם הדתי בהימור, רק ההימור יכול להגיע אל האלוהים מבלי לחרוג מגבולות האפשר. למרות הקושי שמבטא דרור, אני טוען שחיים דתיים אל מול אלוהים שעל קיומו אני מהמר – לא רק שאפשריים הם אלא שהם חיים דתיים מלאים יותר מאחרים בכל אמות המידה של מלאות דתית.

יהירות מול דת חיה

ראובן הכהן אוריה ['יהירות מול דת חיה'] מביא את הדיון לשדות נוספים ומרתקים. ניכר בראובן כי הוא מסכים עם תמונתי מבחינה פילוסופית, אך טוען כי מובילה לניכור ולעקרות מבחינה קיומית ואיננה מאפשרת מסירה לדור הבא מבחינה פדגוגית. ראובן גם מאבחן את תמונתי כנוצרת מתוך תודעת שבר, ועל כן תמה כיצד היא עולה בקנה אחד עם תיאורי אופטימיות ומלאות דתית [מפאת החשד הזה הוא מגדיר את דיבורי על מלאות כריקים מתוכן.

ראובן עצמו מכיר בכך ש'מי שניחן ביושר אינטלקטואלי, אומץ ודרישת אמת, כפויה עליו נטישת התמימות הראשונה המאפיינת את החשיבה הדתית האופיינית.' למרות זאת הוא מבקר את דרכי על שכתוצאה ממנה 'בטלה תמימות המאמין ואובדת בסבך התודעה המנוכרת','ואיבוד קולקטיבי של התמימות הדתית'. כנראה שהוא קורא לשמר את הפער שבין הפילוסוף ובין ההמון [באותו פטרנליזם שהוא מבקרני עליו], ולחתור אל המטרות אותן הצבתי אך בדרך אבולוציונית ולא בדרך רבולוציונית.

ובכן, מבחינה פילוסופית מודה ראובן בתמונתי. מבחינה קיומית ופדגוגית הנחות היסוד שלי הן שלוש. ההנחה הראשונה – בעת הזאת אי אפשר לשמר את אי הידיעה התמימה של ההמון. האדם המודרני ובני הנוער המודרניים תובעים אמת וכנות, ולא ייתכן כי המורה/הפילוסוף יחשוך מהם אותה או יטעה אותם באמירת דברים שאין הוא מודה בהם. ההנחה השניה -  התמונה אותה ציירתי איננה מובילה לניכור ולאיבוד החיות והיצירה, אלא להפך היא מקור החיות הדתית והיצירה הדתית בעת הזאת. ההנחה השלישית – התמונה אותה ציירתי ניתנת להעברה, יותר מתמונות אחרות. ההנחה השניה [שעוררה את פליאתו של ראובן בתחילת מאמרו] ןההנחה השלישית דורשות הסבר, שכן הן מנוגדות למקובל ברחובה של עיר כי חשיבה ביקורתית וחיות דתית לא ילכו יחדיו והן מנטרלות את יכולת ההעברה.