חנוכה של מתיוון

חנוכה של מתייוון

 

א. מצוקה

 

בימי נערותי היו רבותי החרדים מונים אותי ואת חברי: 'מה לכם ולחנוכה? הלא אתם מתייוונים.' הדוגמה שהיתה חביבה עליהם היתה אהדתנו לקבוצות כדורסל, פיתוח מודרני של תרבות הגימנסיון – מעוז המתיוונים בתקופת החשמונאים. חיבה יתירה היתה לרבותינו לתקוף אותנו על אהדתנו למכבי תל אביב [אז עוד קבוצה עברית בעיקרה, עם מיעוט של זרים]. 'מכבי?! והלא המכבים הם אלה שנאבקו במתייוונים?!'

שנים חלפו, והנה עתה אני חוזר לטענת רבותי ומוצא אותה טענה רצינית ונוקבת עד התהום. אמנם אהבת הכדורסל איננה מוקד זהותי, אך לא כך הדברים ביחס לפילוסופיה היוונית. תמונת עולמי הינה תולדה של הפילוסופיה היהודית. פילוסופיה יהודית היא תולדת המפגש בין מקורות היהדות – התנ"ך ספרות חז"ל ופיתוחיהם – ובין הפילוסופיה שהיא הפילוסופיה היוונית המתפתחת לכל ענפיה של הפילוסופיה המודרנית. בשפה 'מכבית' אני מתייוון. לא רק שאני נוטל חלק בגימנסיון אלא שהוא הופנם והפך להיות חלק ממני. מתתיהו או יהודה המכבים היו אומרים כי הכנסתי צלם להיכל, כי תודעתי היהודית הושחתה והתייוונה. העובדה כי אני צועד בעקבות רבותי – רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ואחרים – לא תעמוד לזכותי. אם שרפו השורפים את ספרי הרמב"ם, הרי שישרפו גם את ספרי תודעתי. ויתרה מזו – גם אם אציג זאת כמחלוקת בין תומכי הפילוסופיה היהודית למתנגדיה, ולא ארגיש כי אין לי מקום בשדה היהודי – מה אעשה עם חנוכה?! הלא זה הוא החג של מתנגדי ההתייוונות, מה למתייוון שכמוני בו?

אם מי מהקוראים מתרווח בכורסתו ואומר בלבו: 'נו, זו צרה של קומץ מוזר של פילוסופים יהודים, אני לא חלק ממנה' – הרי אשלח ידי ואמשוך אותו אל תוך הקלחת. הפילוסופיה היא אם המדע. כל מי שנוטל חלק במה שאוהבים לכנות ברחובותינו 'התרבות הכללית' או 'התרבות המערבית' הרי שהוא מפנים אל תוככי תודעתו את היווניות. על פניו כל משמיעי קולות הקרב כנגד התרבות המערבית, כנגד הספרות התיאטרון הקולנוע לימוד השפות לימוד המדע על משמעויותיו הסותרות את יסודות האמונה – רק אלה יכולים לחגוג את החנוכה. עלינו כולנו להישאר בחוץ, לראות את הנרות המרצדים בחלון, לחזות במשחקי הסביבון ואוכלי הסופגניות, ולדעת כי לא לנו החג הזה.

ב. התבוננות

 

בצר לי אני פונה אל התורה, כי היא חיי ואורך ימי. מה חשבו החכמים שהם מעצבי זהותי היהודית, על חנוכה ועל הערכים המקופלים בו?

נתחיל בתרגיל קצת מורכב של השוואה. בואו ונקרא את התיאור המכונן בספר חשמונאים, החושף את דמות האדם שהיוותה את הבסיס לחנוכה. בפרק א' בחשמונאים א' מתוארת איגרת אנטיוכוס, המורה לכל העמים לעזוב את דתיהם. האיגרת מגיעה לירושלים: וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצו לבלתי המול להם כל זכר ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוהים ולשנות את דרכם.

כאשר מגיע השליח ליישם את השליחות במודיעין, מסרב ירמיהו לבצע את הצו. איש אחד מבני ישראל קרב לבמה כדי לבצע את מצוות המלך, ואז –

וירא מתתיהו ויחם לבבו, ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. ויקנא לתורת אלוהיו, כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא.

על פניו, מעשהו של מתתיהו הנו מעשה טוב באמות המידה של היהדות. המספר אף שוזר את מעשהו במעשה פינחס, האיש אשר קינא לאלוהים וזכה לברכתו.  דמותו של מתתיהו מעוצבת כדמות מופת שאי אפשר שלא להזדהות עימה.

אלא שהמטה אוזנו לחכמים ולעולמם, למד שמתתיהו לא היה 'כוס התה' שלהם.

'והיתה לו [לפינחס] ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל' [במדבר כ"ה י"ג].

הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

תני: שלא ברצון חכמים.

ופינחס שלא ברצון חכמים?!

אמר רבי יודה בן פזי:

'ביקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה:

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם." '.         [ירושלמי, סנהדרין, פרק ט' ז']

אפשר לשמוע מבין השורות או אולי מהשורות עצמן: דעת חכמים לא נוחה מהמזג הקנאי, לא של פינחס ולא של מתתיהו. למרות רוח הקודש הקופצת, הם מביעים את עמדתם המתנגדת לדמות הקנאי חם הלב ובוערו מקנאה.

המזג אותו העריכו חכמים היה מזג מתון, סטואי. כך בסיפור התלמודי הבא:

רב אדא בר אהבה ראה אותה כותית שהיתה לבושה בכרבולת [לבוש נועז ולא צנוע] בשוק.

חשב שבת ישראל היא, קם קרע אותה [את הכרבולת] ממנה.

התגלה הדבר שהיתה כותית. קנסו אותו בארבע מאות זוזים.

אמר לה: מה שמך?

אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון, ארבע מאות זוז שווה.                          [ברכות כ' ע"א, בתרגום]

רב אדא לא מתחרט על כך שלא הבחין כי אין היא בת ישראל, אלא על כך שלקה במידת הקנאות ולא נקט במידת המתינות ההפוכה ממנה.

כל עולמם של החכמים מנוגד לעולם החשמונאים. אין זה רק המאבק הפוליטי בין החכמים לכוהנים, זהו מאבק בין הדמויות האכסטטיות הדתיות, הכוהנים הממשיכים את הנביאים, ובין האלטרנטיבה שצמחה – דמויות התבונה והמתינות – החכמים.

חכמים לא יכולים היו לעקור את החנוכה שהתקבל בעם כחג לאומי. אך בואו ונבחן כיצד הם עיצבו אותו:

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

מצוות נר החנוכה היא מצווה יחידאית, בה יש הבחנה לשלוש מחלוקות – מצווה, הידור והידור שבהידור. אילו היה העם נוהג על פי החלוקה האמיתית שבין שלוש הקבוצות הללו, הרי מרבית בני האדם היו מדליקים נר אחד. מדוע נדחתה חלוקתם של החכמים, וכל מדליקי הנרות מדליקים כמהדרין מן המהדרין – למרות שבשאר מצוות לא כולם שייכים לקבוצה זו? הסיבה לכך היא שקיום המצווה בהדלקת נר אחד גורם לכך שלא יהא ניכר כי יש כאן מצווה. הנר האחד דומה לנר הפרוזאי המודלק בבתים רבים. אפילו נר לכל אחד מבני הבית לא יוצר את ההבחנה הברורה כי כאן מעשה של חג. חכמים מיתנו את החג בכך שקבעו את קיומו באופן שאינו ניכר לעין, אופן המשכיח כליל את המנורה בת שבעת הקנים שדלקה במקדש. הארוס הדתי העממי לא השלים עם המיתון, ובחר באופציה השלישית – החגיגית. גם היא מותנה. לא מדליקים שמונה נרות. מתון מתון עולים מנר לשניים ומשניים לשלושה. רק ביום השמיני מגיעים אל מלאות המנורה.  

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

שוב מתח בין קביעת החכמים ובין רצון העם. על פי חכמים, בתוך הבית אין כל הכר לחנוכה. הנר או החנוכיה מונחים בחוץ, ובבית – עולם כמנהגו נוהג. ברוב הבתים, אף באלה המדליקים חנוכיה בחוץ – דולקת החנוכיה. חכמים מיזערו את החנוכה עד כדי ביטולו מהתודעה [שימו נא לב – פרסום הנס פועל על ההולכים בחוץ, אך ליושבי הבית אין פרסום וממילא אין נס]. העם אוהב את החנוכה, ועל כן פורץ את גבולות ההלכה בתוכה לאופציות המאפשרות לקימה אך לא לשנות את המגמה ולהרחיב את נוכחותו של החג.

 

ג. פתרון המצוקה

 

נשוב אל הבעיה בה פתחנו – כיצד יחוג מתייוון את החנוכה? האידיאה של החשמונאים היתה חריפה – העצמת הזהות היהודית וביטול מרכיבי הזהות היוונית. חכמים לא קיבלו את האידיאה הזאת, הם שללו אותה – הם הפנימו את התרבות היוונית תוך כדי עיבוד לואריאציה יהודית. כך עולם בית המדרש שהוא שיקוף של תרבות הדיון היוונית עם כיוונים יחודיים משלו, כך היחס לחוכמות, לשפה היוונית שלפחות בביתו של רבן גמליאל היתה נלמדת. חכמים גם לא קיבלו את הטיפוס החשמונאי הקנאי, הציבו מולו את הטיפוס האלטרנטיבי המתון. 'מתייוון' שכמוני נמצא בחברה טובה, חברתם של החכמים. איתם אני חוגג את החנוכה, מפגיש את העולם החשמונאי הזר לי עם עולם ההלכה ומקבל סינתזה המלכדת את ההפכים. עימם אני עומד מול הארוס הדתי העממי הדורש יותר חנוכה, ועימו גם אני חוגג יותר חנוכה ממה שנתנו לנו החכמים. התוצאה היא מיזוג בין שתי המגמות ההפוכות, המאפשרת להכיל בחוברת את מתתיהו ואת רבן גמליאל רבן יוחנן בן זכאי ודומיהם. בקרנבל המתוח המתקבל חנוכה מהווה זירת התמודדות בין זרמי רוח ודת שונים. מי שחג כך את החג, הרי שחגו איננו רק חג בית בורגני אפוף בניחוחות של סופגניות. חנוכה שכזה הוא חג זהות מאתגר הגורם למי שמזגו מזג חשמונאי ולמי שמזגו מזג חז"לי להתעמת עם הפכיו לעמוד על זהותו ולהפנים פלחי זהות אחרת.