המגילה
א
ב
הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ
בצהריים, שלמה אהיה כעוטיה, על עדרי חבריך.
הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה.
על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו
ולא מצאתיו.
נדמה
היה לי ששלושת הפסוקים לא נכתבו ביד אחת, אולי אף לא בזמן אחד. יצאתי ממחבואי,
המגילה שוב מוחבאת בכיסי. ניגשתי אל ארון הספרים שבחדר האוכל, הוא ארון ספרי
הילדים. הוצאתי ספר מדע לילדים, את המגילה החבאתי בין דפיו.
ג
-
'לקחת
משהו מעמוד התפילה שלי בבית הכנסת?'
-
'לא'
אמרתי, מרגיש את הסומק הצובע את פני.
כל
השבוע הייתי בביתי, ובשבת הבאה שבתי לבית סבא וסבתא. עם כניסת השבת מיהרתי והוצאתי
את המגילה מהספר, והחבאתי אותה בכיסי. הלכתי עם סבא לבית הכנסת, והתיישבתי לצידו.
חיכיתי לשעת הכושר, וכשנדמה היה לי כי הוא לא מסתכל הוצאתי את המגילה מכיסי. שלחתי
את ידי אל החור, ומעי המו עלי. לפתע אחזה יד בשורש כף ידי, יד שעירה וחזקה. היתה
זו ידו של סבא, שתפס אותי מנסה להחזיר את המגילה למקומה. פחד גדול נפל עלי, נשאתי
עיני בחשש אל סבא. סבא חייך חיוך צמוד שפתיים, עיניו צחקו צחוק שובב.
-
'לקחת
משהו מעמוד התפילה שלי.'
השפלתי
את עיני ואמרתי:
-
'לקחתי.'
סבא
גיחך ואמר:
-
'בבית,
אחרי סעודת השבת, אספר לך את סיפורה של המגילה.'
התפילה
הסתיימה, ואנחנו הלכנו לנו לאיטנו הביתה. [m1] בסעודת
השבת היה סבא שמח במיוחד, שר את זמירותיו הקבועות כשהוא מתופף באצבעותיו השלוחות
על השולחן: 'השמים מספרים מספרים כבודו, וגם הארץ מ – ל – אה חסדו...' כמעט לא
הרגשתי במטעמיה של סבתא מפאת ציפייתי לסיומה של הסעודה. בתום הארוחה רמז לי סבא
להיכנס לחדר עבודתו, הכניס כסא נוסף וסגר אחרי את הדלת.
ד
אבא
היה סוחר יינות, ומסחרו היה בגבול האפור הנושק לשחור. לעיתים בלכתי לבית הספר –
למדתי גם בגימנסיה – היה מסתיר בילקוטי בקבוק של משקה. קיבלתי מידיו כתובת, והיה
עלי להביא את הבקבוק אל ביתו של הקונה. יום אחד עשיתי דרכי בין סמטאות ראדום, מחפש
בית ברחוב צדדי. כשמצאתי את הבית לא מצאתי את האיש, שכנה זקנה אמרה לי כי לא גר
כאן מישהו בעל שם שכזה. הייתי עייף ומאוכזב, ישבתי על מדרגות הבית ונדמה לי שאפילו
הזלתי דמעה. אינני יודע מה היה לי, אך מצאתי את עצמי פותח את הבקבוק. הלגימה
הראשונה היתה מרה, אלה שבאו בעקבותיה טעמו לחיכי. לפתע התחילו הבתים להסתובב
סביבי, הסמטאות הצרות התפתלו כנחשים. קמתי והתחלתי ללכת, צועק ומדבר ללא מחסום.
דברתי דברי תורה ובללתי אותם בדברי חכמה, כנראה שנפלתי והתגלגלתי ברפש. ראיתי מעלי
את השמים, הם היו אפורים ודלוחים. לפתע נפתחו השמים, כמו שנפתחו בחלום התירוץ.
הפעם לא הופיעו אותיות של זהב, אלא שברי דמויות. עפו יונים שהפכו לעיניים גדולות
שננעצו בי במבטים מהפנטים. עדרי עיזים גלשו מההרים שהלכו והתרחקו, הופכים את
העדרים לגלי שיער מתנועעים. בין ההרים מאגם המים עלו כבשים לבנות שהפכו לשיניים
צחורות. חוטי שפתיים אדומות נמתחו, משתקפים ברימון פתוח אדמדם שהיה למצח המסתתר
בין שערות העיזים. גרגירי הרימון התפזרו והפכו לשושנים וביניהם הציצו שני עופרים
קטנים.'
עיניו
של סבא נצצו, ואני התמלאתי בפליאה על הדיבור השוטף שלא התאים לדמותו כפי שהכרתי
אותה.
'אינני
יודע איך הגעתי הביתה, שיכור ומטונף. אבא סטר לי שתי סטירות לחי מצלצלות, שהגיעו
אלי עמומות ומטושטשות. כשהתעוררתי אחרי שינה עמוקה, היה כבר לפני עלות השחר של
היום הבא. למרות שראשי כאב, החלטתי לא לוותר על הלימוד עם רבי הצולע. עברתי במאפיה
וקניתי לי כעך, אך לא הייתי מסוגל לאכול אותו מפאת הבחילה. רבי ישב כבר על מקומו,
ושולחן ערוך יורה דעה פתוח לפניו. למדנו הלכות נדרים, אך ליבי היה במראות שנגלו לי
בשמים הפתוחים. המילים חלפו לידי, שמעתי רק את מנגינתן. בה בשעה גמלה בליבי החלטה,
ואני נדרתי נדר כי לעולם לא אשתה יותר יין או משקה חריף אחר.'
בכל
שבת היה סבא עושה קידוש, כשבכוסו מיץ ענבים מתוק עד כדי להבחיל. תמיד חשבתי שהנזרותו
מהיין היא חלק מהאיסטניסיות שלו, כמוה כשתיקתו ברחוב מפחד הצטננות. סבא היה עוטף
את צווארו בצעיף, ומוסיף הגנה להגנה בהרמת צווארון מעילו. מפאת רגישותו לריחות
רעים, היה שם מים בפמוטים כדי שנרות השבת הכלים לא יעשנו. עתה נתגלו לי פנים
חדשות, ופליאות הצטברו על גבי פליאות.
'לאחר
שסיימנו ללמוד, ניגשתי לאחד הבחורים שלמד בבית המדרש ומצא את פרנסתו כסופר
סת"ם. ביקשתי ממנו שילמד אותי לכתוב, ובתמורה הבטחתי להביא לו בכל בוקר כעך.
שלושה שבועות ויתרתי על כעך הבוקר, ובסופם ידעתי לכתוב כתיבת סת"ם אם כי רחוק
הייתי משלימות. ביקשתי מהבחור כי יתן לי פיסת קלף להתאמן, הוא נתן לי פיסה והיא
המגילה שמצאת בעמוד התפילה שלי. בלילה, כשישבתי על מטתי, הוצאתי את מגילת הקלף, את
הנוצה ואת הדיו מתיקי. בהתרגשות גדולה שאני מרגיש אותה עד עכשיו, כתבתי על הקלף את
הפסוק הראשון: הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. שלמה אהיה
כעוטיה, על עדרי חבריך.'
ה
כמה
חודשים עברו עד ששמעתי את סיפורו של הפסוק השני. לא האצתי בסבא, הרגשתי כי הוא
צריך להגיע ל'עת רצון'. במשך הזמן הזה עקבתי אחרי סבא, מנסה לישב את הסתירה בין
דמותו האיסטניסית ובין הדמות שעלתה
מסיפור המגילה. יום אחד שרתה הרוח על סבא והוא אמר לי בחיוך:
-
'נו,
רוצה לשמוע את הסיפור של הפסוק השני?'
נכנסנו
לחדר עבודתו וסגרנו את הדלת כיורדים למחתרת.
'למה
החבאת את המגילה בבית הכנסת?' שאלתי את סבא. סבא גיחך ולא השיב לי, הוא הסכים רק
לומר: 'לא תמיד היא היתה שם'. תשובה לשאלתי לא קיבלתי, אבל את סיפור הפסוק השני
שמעתי:
'כשהייתי
פחות או יותר בגילך, הכרתי את הרמב"ם. הדמות שלו הקסימה אותי, השילוב שבין
תורה ובין חכמה. בתחילה חלמתי להיות רופא, התאמצתי מאוד בלימודי בגימנסיה כדי
שאוכל להתקבל ללימודי הרפואה. אך ככל שהתקרבתי הלכו לימודי הרפואה ורחקו ממני,
'נומרוס קלאזוס' מפלה היהודים היה בעוכרי. אז גמלה החלטה בליבי לנסוע וללמוד
בברלין, שמועה שמעתי על בית המדרש לרבנים. קיבלתי מכתב המלצה מחכם אחד שהיה בעירי
ונסעתי לבדי ברכבת לברלין. עד אותו היום כמעט ולא יצאתי מראדום, הייתי הלום ממראות
העיר הגדולה והמודרנית. חיפשתי את כתובת בית המדרש, ואחר שאלות ודרישות הגעתי אל
הרחוב. דבר אחד לא ידעתי – באותו רחוב שכנו שני בתי מדרש, האורתודוכסי והליבראלי.
באתי במעילי השחור, כיפה וכובע לראשי. נכנסתי לשיעור וראיתי כי כולם יושבים בגילוי
ראש. הייתי נבוך ובליבי אמרתי, אם כך המנהג בברלין – אין לי ברירה. כך ישבתי
בשיעור, במעיל שחור ובגילוי ראש. לאחר השיעור קרא לי המורה ואמר: 'יש לי הרגשה
שרצית להיכנס לבית המדרש שבצד השני של הרחוב.' לאחר שהוא הסביר לי את טעותי,
הודיתי לו ורציתי ללכת אל בית המדרש האורתודוכסי על שם הילדסהיימר. 'לא כל כך
פשוט' אמר לי המורה, 'אם הם ידעו שהיית כאן – לא יתנו לך להיכנס לשם'. הוא ניגש
למכשיר הטלפון, התקשר לבית המדרש האורתודוכסי. לאחר שהוסברה טעותי, יכולתי לבוא אל
בית המדרש בו רציתי ללמוד.
הלימודים
היו עבורי עולם מופלא ומרתק, שיעוריו של הרב וינברג פתחו לי אופקים חדשים. אני
יכול להעיד על עצמי כי אני תלמיד חכם, תלמיד של אדם חכם. אתה יודע כי יש בידי
אגרות, התכתבות מאוחרת סביב ספריו וסביב ספרי שלי. אהבתי את שיעורי הדרשה, למדנו
כיצד לדרוש וכיצד לנאום בפני קהל. אפילו כיצד לדבר בקול רם למדנו, איך הופכים את
האף לתיבת תהודה. והיא שעמדה לי עשרות שנים, לדבר כך שכולם ישמעו מבלי לאמץ את
קולי. במקביל ללימודי התלמוד וההלכה, למדנו באוניברסיטה. אני בחרתי ללמוד
פילוסופיה, למדתי אצל הפרופסור היינריך מאייר. אני זוכר לו לטובה כי האיץ בנו –
הסטודנטים היהודים – למהר ולגמור את הלימודים, כיוון שמשהו לא טוב עומד לקרות.
ראשית לימודי אתו היו בפילוסופיה של קאנט. אני זוכר את עצמי יוצא מהשיעור, בו
הסביר המורה את החידוש של קאנט. החלל והזמן אינם חלק מהעולם, אלא האופן שבו אנחנו
רואים אותו. הלכתי ברחוב, מפחד לצעוד. איבדתי את הביטחון במציאות, הכל הסתחרר
סביבי.
לפרנסתי
לימדתי שיעורים בתלמוד לבעלי בתים יהודים אמידים. היה לי תלמיד אחד, אליו הייתי
מגיע בכל יום שלישי בערב. הוא היה סוחר בגפרורים, גם כאן בארץ מאוחר יותר הקים בית
חרושת לגפרורים. פעם אחת התבלבלתי, הגעתי ביום שני במקום ביום שלישי. דפקתי בדלת,
עוזרת הבית פתחה והכניסה אותי פנימה. בבית היה נשף ריקודים, זוגות בבגדי פאר רקדו
לצלילי פטיפון. הלכתי נבוך ומבויש, אך מראה המחולות הסעיר אותי כל אותו הלילה.
אינני יודע אם היה זה בהקיץ או בחלום, מחולות הסתחררו סביבי במעגלים גדלים
והולכים. המעגלים התרוממו מהארץ, והצטרפו לכוכבים הסובבים בשמים. דמויות הנשים
לבושות בשמלות הנשף, גדלו עד אין קץ ושבו וקטנו. ערגה גדולה מלאה את ליבי, צבטה
בכאב של געגועים. בבוקר הוצאתי מהמזוודה את המגילה ואת כלי הכתיבה, וכתבתי את
הפסוק השני: הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה.
ו
ערב
אחד ישבתי לאכול עם סבא, חיפשתי נושא לדבר עמו. פתאום נזכרתי במגילה, בפסוק השלישי
שאת סיפורו עוד לא שמעתי. 'סבא, אתה זוכר את המגילה?' להפתעתי ראיתי בדל חיוך על
שפתיו של סבא, לראשונה מאז פטירתה של סבתא. 'אתה חייב לי את הסיפור של הפסוק
השלישי'. וסבא סיפר:
'בתום
לימודי בברלין, עליתי לארץ ישראל. היו לי הצעות להיות רב באמריקה ובאיטליה, אבל
אני הייתי נחוש: רק לארץ ישראל. העבודה הראשונה שמצאתי היתה כמורה להתעמלות...'
'מורה להתעמלות?' תמהתי. 'כן. היה לי הרבה כוח. יד ברזל היתה לי' ובאומרו זאת קפץ
את אגרופו בחזקה. 'אחר כך באה ההצעה להיות מורה לתלמוד בגימנסיה העברית בירושלים.
התלבטתי. הלכתי להתייעץ עם הרב קוק הזקן. העיניים שלו. לא אשכח לעולם את העיניים
שלו. בעצתו קיבלתי את העבודה. הייתי שונה מיתר המורים. פעם אחת קיבל המנהל מכתב
מהרב פרנק – רבה של ירושלים, ובו נאמר כי יש שמועה שבגינת הגימנסיה גדלים כלאיים.
המנהל קרא לי כדי שאסביר לו במה דברים אמורים. בסופו של דבר כתבתי תשובה לרב פרנק
בהלכות כלאיים, תשובה שהסבירה מדוע אין בגידולים משום כלאיים. קיבלתי מכתב מהרב
פרנק ובו פליאה על כי תלמיד חכם מלמד בגימנסיה...'
סבא
נאנח והמשיך: 'היו גם אכזבות. רציתי להיות מרצה באוניברסיטה, ולא הצלחתי. בעלי
הכוח לא העריכו את עבודתי, וכל שנותר לי הוא ללמד בשוליים בבר-אילן. אבל עשיתי
דברים אחרים, אולי בגלל הכישלונות. בתחילה היו השיעורים בתלמוד בעיתון, אחר כך
ברדיו. השיעורים הפכו לספרים. כל אותה העת המשכתי ללמד בגימנסיה, התלמידים אהבו
ללמוד תלמוד. חלקם באו ללמוד כאן בבית שיעורים נוספים. יום אחד בשיעור קרה מה
שקרה' 'מה קרה?' שאלתי 'מה שקרה – ולא אפרט'. המילים האחרונות נאמרו בתערובת של
נוקשות ושובבות. 'חזרתי הביתה, הוצאתי מהארון את הקופסה. מהקופסה הוצאתי את המגילה
את הדיו ואת הנוצה. אחרי כמה ניסיונות חזרה לי התחושה וכתבתי: על משכבי בלילות
ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.
ז
סיפור
הפסוק השלישי פגש את ראשית הזיכרונות שלי, לא כזיכרונות מלאים אלא כקצות קרחונים שקועים בים הגדול. כשאמר סבא
'יד ברזל היתה לי', נזכרתי בכל משחקי האצבעות שלו. סבא היה איש ספר, אינני יודע אם
פעם אחת שטף צלחת בביתו. ידיו לא נוסו במלאכה, ובכל זאת אהב להשתעשע בהן. בעת ששר
זמירות שבת היה מתופף בשתי אצבעות שלוחות בעוצמה שקצבה את קצב שירת המשפחה כולה. עמנו
אהב להשתעשע, מכה באותן שתי אצבעות שלוחות ומחליף אותן לפליאתנו שלא פגה עם השנים.
רגע אחד היתה האצבע הקצרה מימין לארוכה, ומשנהו עברה לשמאלה. האמירה 'יד ברזל היתה
לי' חזרה על עצמה כפעם בפעם, ועמה אותה תנועת אגרוף קמוצה. עתה התערבבו זיכרונות
אלה, עם אותה תנועת אגרוף שהיתה מופיעה בכל פעם שהזכיר את 'היד החזקה' של
הרמב"ם שכה העריץ. פעם אחת ישבתי איתו וקראנו יחד בסיפורי שולם עליכם. לפתע
פרץ סבא בצחוק רועם ומתגלגל. לא הבנתי. היה עליו לתרגם לי את הצחוק ואת סיבתו
לעברית. סבא הסביר לי כי המילה 'פאייג' ביידיש – תאנה - היא מילה מאוד גסה,
'כשהיינו אומרים אותה היינו מלווים אותה בתנועה שכזאת'. הוא איגרף את ידו והוציא
את קצה הבוהן מבין שתי אצבעות קמוצות.
ח
הזכרת
השיעורים ברדיו עוררה בי עולם נוסף של זיכרונות רדומים. בדרך כלל היה סבא נוסע
לרשות השידור כדי להקליט את שיעוריו, אך היו פעמים שההקלטות נעשו בביתו. חדר
העבודה הפך לאולפן, ועלי היה לשמור על שקט מוחלט. לסבא היה קול רדיופוני, הוא טען
כי בבית המדרש בברלין למד להעצימו על ידי יצירת תיבת תהודה בחלל אפו. מידי פעם
שמעתי את השיעור כשהושמע ברדיו. הייתי יושב ליד הרדיו הגדול, תיבת עץ זית מהודרת
שהיתה מונחת בסאלון של סבא וסבתא. 'בשיעורנו הקודם...' הרעים קולו של סבא. ככל
שגדלתי התפוגגה הפליאה. כשהייתי קטן, היתה השמיעה לוקחת אותי לעולם קסום של
מסתורין. קולו של סבא התעופף בדרך כלשהי מחדר האוכל אל מרחבי השמים, ומשם חזר לאחר
מרחבי זמן והופיע מהתיבה שבסאלון. היכן הם אותם השמים הגדולים שקולות מרחפים בהם
ממקום למקום? עכשיו, כשישבתי ונזכרתי באותם הימים, התערבבו מחולות הקולות עם
מחולות הכוכבים בשמים הפעורים עליהם כתובה התשובה לקושייתו של סבא, ועם מחולות
הנשים היפות בנשף הריקודים בברלין. נזכרתי במכונת ההקלטה הגדולה שהביא דודי לבית
סבא וסבתא, שני סלילים גדולים סבבו על גבה. ימים רבים השמיעו בני הבית את סליל
ההקלטה שקלט את קולי, שחקו למשבתי כשקראתי: 'זה מסתובב...'
ט
י
כשהייתי
ילד קטן כבן חמש או שש, פקד אותי חלום אחד מדי לילה בלילה. בחלקו הראשון ראיתי
פקעת חוטים, שלפתע נמתחה עד שפקעה והיתה לשתיים. הפקיעה לוותה בקול שבקע מהשמים,
חוזר על עצמו שוב ושוב: 'מי אני? מי אני?' בחלקו השני של החלום הייתי רועה של עדר
כבשים, הובלתי את עדרי במרחב עשוי יריעות פח חלודות. מידי פעם היתה נשמטת הקרקע
מתחת לרגלי ולרגלי כבשותי, ואנחנו נפלנו למשטח עמוק ונמוך יותר. לקראת סוף החלום
שבנו ונפלנו, אך הפעם הגענו לדשא ירוק ורענו. צבע השמים היה כחול עמוק, ושקט גדול
עטף אותנו. ישבתי בצילו של עץ, הכבשים רעו מסביבי ושלווה גדולה נחה עלי.
י"א
השנים
חלפו, סבא הזדקן והלך. נדמה לי כי משנתו השמונים וחמש התחלתי להרגיש בשנוי העמוק
שהתחולל בו. כשהכרתי אותו כילד קטן, היתה בו חומרה יתרה. לא ראיתי אותו צוחק,
ופעמים רבות ראיתי אותו כועס. עתה הלך והתרכך, נהג רכות בעצמו ובסובבים אותו. הוא חיבק
את ניניו כפי שלא עשה לילדיו ולנכדיו, צחק ועשה עימם מעשי שטות ושובבות. מדי פעם
הייתי בא אליו כדי לטייל אתו ברחובות רחביה, היינו מהלכים לאיטנו ברחוב רמב"ן
ויושבים לנוח בגן שליד פסל הג'ירף. סבא היה הולך לאט, נושם נשימות עמוקות. פתאום
נעצר, הוא, שמעולם לא דיבר ברחוב, השמיע קריאת התפעלות: 'פרפר!'
היינו
יושבים בגינת בית האבות שברחוב אבן-עזרא, מדברים בדברי תורה ועל דא ועל הא. 'פעם
רדפתי אחר הכבוד', אמר סבא. 'קינאתי בחכמי ירושלים שזכו למה שאני לא זכיתי. היום
אני רואה: איפה הם ואיפה כבודם?!'
כל
ימיו הקפיד סבא על כבודו, תואר ה'דוקטור' היה כתוב על דלת ביתו וצמוד לכל קריאה
בשמו. כשהיתה אמא הולכת לחנות היתה צריכה לומר: 'זה בשביל דוקטור...' על כן אחזה
פליאה עמוקה את כולנו כשקראנו את צוואתו, לאחר שנפטר בגיל תשעים וארבע: 'על מצבתי ייכתב
רק שמי, ללא כל תואר. הספדים לא ינשאו בלוויתי.'
י"ב
'יום
אחד דפק סבא שלך על דלתי, בידו החזיק זר פרחים. ההצעה שלו החמיאה לי, למרות שדחיתי
אותה בעדינות.' כל מסעותיו של סבא הוארו לי באור חדש, סבא חיפש אהבה. לכן הופתעתי
ולא הופתעתי בחוברת, כשנודע לי על סיפור אהבתו המאוחרת בבית האבות. דודי ואימי
ספרו שברי סיפורים, מהם עלה סיפור הגדול מהם. 'יום אחד' סיפר דודי, 'באתי להשלים
ביניהם. סבא אחז בידה בחזקה, והותיר עליה סימנים כחולים.' פעם אחרת סיפר, כי היה
זה סיפור אהבתו הגדול.
י"ג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה