הדג

הדג

 

א

 

בהיותי כבן עשר, נסעתי עם אימי ואחותי לחופשת קיץ בבית הורי אבי – סבי וסבתי - בנתניה.

 

ב

 

הנסיעה באוטובוס לנתניה ארכה כמה שעות, ורק בצהרי היום הגענו לבית סבא וסבתא. יום לפני הנסיעה קנינו את הכרטיסים, וקיבלנו מקומות מסומנים. לעיתים היינו נוסעים לדודי שגר בכפר על הר הכרמל, אז היינו מוסעים ברכבת עד לעתלית. דודי היה מגיע עם מכוניתו, ועמו היינו נוסעים עד לכפר. הנסיעות הללו יצרו חלל  ארוך ומתוח, ומרחקיו רחוקים. בהגיענו לנתניה אל התחנה המרכזית, עוד היתה לפנינו דרך ארוכה עד לבית סבא וסבתא.

 

ג

 

לכבודנו הקדימה סבתא לשוב מחנותה, ואת פנינו קידמו תבשיליה ההונגריים. הקפוסטה – הכרוב הממולא בבשר, והרוגאלאך – עוגיות השוקולד הממולאות. כשם שנבדלו שתיקות ירושלים ושתיקות נתניה זו מזו, כך נבדלו טעמיהן.  

 

ד

 

 נתניה היתה עולם אחר שאנשיו ומראותיו שונים, והוא משופע בחיות שנעדרו לחלוטין מעולמנו הירושלמי. אילו חיות פגשנו בירושלים? מידי פעם כשחפרנו באדמת הגינה, הגיח ממנה שלשול שחיותו לא נקטעה גם אם גופו נחתך. פעם הבאתי מהבריכה שבגן השושנים ראשן שקראתי לו 'ציפי' כשם חיבה לצפרדע, גידלתי אותו בצנצנת מליאה מים עד שמת כעבור כמה ימים. מידי פעם פגשנו בצב, אך לא הורשינו להביאו הביתה מפאת מחלות שהוא נושא. פעם אחת ניסינו כוחנו לאמץ לנו כלב, אך החלום נקטע באיבו.

 

 

ה

 

בבואנו לנתניה, מילאו את יומנו חיות מחיות שונות. לאחר שנחנו מעט, יצאנו לטיול בעיר. במרכז העיר חנו הכרכרות זו אחר זו, ואנחנו בחרנו לנו אחת ויצאנו לסיבוב בעיר. הכרכרה המצועצעת, עמדה בסתירה לאסתטיקה הירושלמית שאפפה אותנו בציורי שמן של אומנים ידועי שם. לעומתם - הכרכרה הצבעונית רחשה חיים וזולות, כשלפניה דוהר הסוס ומטיל את גלליו הגדולים. היו גם עגלות אפורות. מוכר הסודה עצר לפני הבית, בלוויית קול שריקה וצקצוק. הוא העלה את בקבוקי הזכוכית המלאים בועות גז, ונטל עמו את הבקבוקים הריקים. כשנסענו לבקר את הדוד פרי באור יהודה, הוא לקח אותנו לסיבוב בעגלה שלו שקירבה אותנו אל הסוס קירבה מסעירה.

 

ו

 

במרפסת של סבא וסבתא בנתה לה יונה קן. זו המרפסת בה ישב הדוד מיקלוש ובנה ארמון מקלפים, קלפים שהיו אסורים בעולם הירושלמי. פינה קטנה של היתר, היתה בלילות חנוכה ובפורים. בחנוכה נותר רק משחק סביבון נחרץ, בו ניתן היה לזכות באגורות שנאגרו במהלך השנה. סבא סיפר שמותר לשחק בקלפים בלילות אלה, אך לשחק לא שיחק. ואילו הדוד מיקלוש וחבריו שיחקו גם שיחקו, בכל עת שנפגשו לא שיחקו רק משחקים שוצפים על כסף ממשי, אלא בנו גם בניני קלפים בין הפרקים. משחקי הקלפים הקרינו גם על משחקי השח. הדוד מיקלוש היה שחקן גרוע, דודי ואבי שחקנים טובים. השח היה משחק אצילי של מחשבה חריפה, אך גבולותיו נשקו למשחק הקלפים.

 

ז

 

סבא לא היה סבינו האמיתי, הלה ששמי כשמו נהרג באושביץ. סבתא נישאה לבן דודו, אותו הכרנו אנחנו כסבא מנתניה. הוא היה איש גדול וחזק, שאלימות אצורה בו. אלינו היה רך ועדין, בעדינות של ענקים המתאמצים לא לפגוע בגמדים שמסביבם. את כל עוצמת ידיו עצר כשהוציא בקצות אצבעותיו את הביצה מקן היונה, והביאה אל החדר פנימה להראותה לנו. בגני בירושלים, בארגז החול, מצאנו פעם ביצי צבה. הגננת הסבירה לנו שאסור לחשוף את הביצים, אחרת הן לא תבקענה. בירושלים הסבירו, בנתניה לא. אך גם אם יש בי נטייה לחלק בין ירושלים לנתניה, הרי הזיכרונות ממוססים את החלוקה. הנה, דווקא סבתי מירושלים סיפרה לי כי בביתה בטלז' שבליטא היה כלב גדול ושחור. ובכל זאת היה הבדל בין ירושלים ובין נתניה, מה שהיה בירושלים בחוץ היה בנתניה בבית. כך ביצי היונה במרפסת, וכך -  הדג.

 

ח

 

סבתא מירושלים היתה קונה אצל הקצב משערי חסד דגים טריים. פעם הלכתי איתה לחנותו, ראיתי כיצד הוא דג את הקרפיונים ברשת ומרוצץ את גולגולתם בפטישו הגדול. אחר עטף את הדגים בנייר עיתון ושם אותם בסל של סבתא. כשהגענו הביתה עוד נשמו הדגים זבי הדם. סבתא ביקעה את כרסם, הוציאה את שלפוחיות הריאות ואת העצמות והכינה אותם לבישול. היה זה מחזה רווי תשוקות ויצרים, שהרטיט את מיתרי בחוזקה. סבא מנתניה היה קצב. באותה חופשה, ברצותו לשעשע אותנו, הביא הביתה קרפיון חי. האמבטיה מולאה במים, והקרפיון הונח בה ופצח בשחייה הלוך ושוב. המון עוצמה היתה בדג שהכה במים בעזרת זנבו וסנפיריו. שעה ארוכה עמדתי והבטתי בדג, לומד את תנועותיו. בערב התקלחתי במקלחת ולא רחצתי באמבטיה בה שחה הדג, בעירומי מתחת ל'טוש' – כפי שקראה לו סבתי – ראיתי את הדג במבט קרוב במיוחד.

 

ט

 

לפתע קפץ הדג אל מעבר לחומת האמבט, נחבט ברצפה והחל מתפתל עליה ימינה ושמאלה. מרוב בהלה קפצתי, החלקתי ונפלתי על עכוזי. המכה הכאיבה מאוד, אך הפחד נתן בי כוח לקום ולהתלבש בחופזה. לא התנגבתי, והבגדים נרטבו  מהמים שהיו על גופי. הדג הוסיף לחבוט ברצפה, וליבי פרפר עם קפיצותיו. ניצלתי רגע בו הוא התרחק מהדלת, רצתי ופתחתי אותה. הדג שילח עצמו מן החדר, ואני חמקתי ועברתי אחריו. הדג קיפץ ב'הול', ואני מבוהל ורטוב צעקתי לעזרה. סבתא הגיעה מהמטבח, מוחה את ידיה בסינרה. להפתעתי היא ספקה את כפיה, ופרצה בצחוק פרוע. מעולם לפני כן ולעולם אחרי כן לא שמעתי את סבתא צוחקת.  הדג המשיך לחבוט בקרקע ולקפץ, הוא חלף על פני סבתא שעמדה בין הפרוזדור לסאלון. סבתא נרתעה והטתה את ראשה במהירות, הפאה שלראשה נשמטה ונפלה. מעולם לפני כן ולעולם אחרי כן לא ראיתי את שערות ראשה הדלילות. נפילת הפאה גרמה לה להגביר את צחוקה, שהפך לפרוע ואף הפחיד אותי מעט. סבתא פנתה לאחור, והחלה לקפץ בעקבות הדג. הדג חבט וקפץ, וסבתא קפצה אחריו בקפיצות גמלוניות מנסה לתפוס אותו בכפותיה. לפתע נחבט הדג בארון הזכוכית, וכמה מכליו נפלו והתנפצו. נבהלתי. פחדתי שסבתא תכעס, ואני אשא באשמת בריחת הדג ושבירת הכלים. אך צהלתה של סבתא רק גברה, והדג הפיל תמונה ומסגרתה נשברה. מהסאלון קפץ הדג אל המרפסת, ובטרם הגענו אליו קפץ מעבר למעקה אל הדשא שמתחתיה.

 

י

 

סבתא קראה אלי:

-         'נרד אחריו'

מיהרתי אל דלת הכניסה, וירדתי בגרם המדרגות אוחז בידה של אחותי. סבתא באה אחרי, הפאה מונחת על ראשה ברישול. כשהגעתי לגינה ראיתי שקפיצותיו של הדג הפכו גבוהות יותר ויותר, הוא דילג מעבר לגדר והגיע אל המדרכה. התחלנו ללכת ולרוץ אחריו לסירוגין, אני כבר הבנתי שמגמת פניו היא הים. חלפנו על פני תחנת מכבי האש, נקודת ציון חשובה בכל פעם שהלכנו מבית סבתא אל הים. תמיד היינו נשרכים בעייפות, ותחנת כיבוי האש אספה את לאותנו. ואילו עכשיו קיפצנו ורצנו, מבלי להרגיש כל קושי או עייפות. אנשים רבים הצטרפו אלינו במרדף אחרי הדג. למעשה כבר לא רדפנו אחריו. היה זה מעין מסע משותף, הוא מוביל ואנחנו אחריו. הגענו אל המדרגות היורדות אל הים, והדג ניתר במורד בניתורים גדולים. בחוף קיפץ עוד לכאן ולכאן, אוסף סביבו את קהל המתרחצים. סבתא ואני בלטנו במלבושינו, בין כל הרוחצים שלגופם רק בגד ים.

-         'הדג שלכם?' שאך אותנו בעל כרס בולטת.

-          'כן' ענתה סבתא, 'הוא ברח מהאמבטיה'.

לפתע קפץ הדג מעל לחומת האנשים, השתכשך בשולי הגלים וקפץ עוד קפיצה אל הים.

-         'זהו, זה נגמר' אמרתי לסבתא בעצב, ודמעות החלו נושרות מעיני.

סבתא הוציא מטפחת בד מכיסה, מחתה את דמעותי ואמרה:

-         'מה פתאום לבכות?'

באותו רגע קרא דבר מוזר, הדג קפץ מהים אל החוף ומשם עוד קפיצה עד שנעצר על כתפי. נרתעתי ממכתו, וקראתי בפליאה:

-         'הוא חזר, הוא חזר'.

האנשים שמסביבי פרצו במחיאות כפיים, חוזרים על מילותי ועל מנגינתן:

-         'הוא חזר, הוא חזר.'

בעל הכרס אמר:

-         'הוא לא ידע שהמים בים מלוחים'.

אישה זקנה ארוכת רגליים אמרה:

-         'מה פתאום, הוא התגעגע לילד.'

סבתא אמרה:

-         'אז נלך.'

פנינו לאחור והתחלנו ללכת, האנשים פינו לנו את הדרך.

 

י"א

 

הדרך הביתה עברה בשקט, הדג ישב על כתפי כמו תוכי. ללא אחיזת הרגליים – אינני יודע כיצד לא נפל, כנראה שאיזן את עצמו בתנועות חוזרות ונשנות. כשהגענו הביתה החזרתי אותו לאמבטיה, למרות שלא ידעתי כיצד לשמור עליו שלא יחזור ויקפוץ. הדג שחה באמבט, כאילו לא קפץ ולא יצא למסע הרפתקאות אל הים. עזרתי לסבתא לנקות את השברים, לאט לאט היא חזרה לשתיקתה הרגילה.

 

י"ב

 

בערב שב סבא מעבודתו, רצתי אליו וסיפרתי לו על כל אשר ארע. סבא לא צחק כמו סבתא, משהו קפא בו והוא מיהר אל האמבטיה. הדג שעד אז שט בשקט, נרעד וקפץ בבעתה. לא הרי קפיצה זו כקפיצה הקודמת, בקפיצה הראשונה היתה מעין שובבות ובזו חרדה. סבא תפש את הדג באוויר, כפו הגדולה נסגרה עליו בכוח רב. קריאת פחד נפלטה מפי, סבא לא הרפה והמשיך ללחוץ על הדג.

 

י"ג

 

סבא וסבתא היו אנשי עמל. לסבתא היתה חנות לבגדים, והיא עסקה בה גם במלאכת התפירה. פעם בשבוע היתה נוסעת לתל אביב וחוזרת עמוסת חבילות בגדים. דמותה הצועדת ברחוב אוחזת חבילות בדים כבידות בכל אחת מידיה, איננה עוזבת אותי. גם אבא בצעירותו עסק במלאכת כפיים, הוא היה מלטש יהלומים במפעל בעיר. סבא מנתניה היה קצב. בירושלים לא עסקו במלאכת כפיים. סבא היה מלומד ומורה, סבתא עקרת בית שכוחותיה הרבים מעלים רימה במאסר הבית. אבא הפך גם הוא למורה ומלומד, אך נראה כי שאב חיות מתקופת עבודת הכפיים שלו. ושוב, החלוקה איננה חדה. סבא מירושלים סיפר על אביו שהיה סוחר ביין, והוא עצמו היה מבריח בקבוקים אסורים בלכתו לבית הספר בראדום אשר בפולין. לאביה של סבתא מירושלים היה בית מרקחת, ששימש אף ככלבו. בירושלים היו חיי עבודת הכפיים מציאות רחוקה שמעבר לחלון, בנתניה הם היו החיים עצמם ואני טעמתי אותם בביקורי. כך היה כשישבתי בחנות של סבתא עטוף בבגדים ובבדים, וכך כשבאתי לבקר את קרובי המשפחה. הדוד דוד – נהג משאית של תנובה, הדוד מיקלוש האופה או הדודים עובדי האדמה.

 

י"ד

 

כשבאתי לבקר את סבא בחנות הגדולה, בדוכן הבשר והדגים – נכנסתי אל אותם מחוזות לא ירושלמיים של חומר ואוכל. גם בירושלים נמשכתי אל חנות המכולת של גזברי בה קנתה סבתא, אל חבית הדגים המלוחים, אל גושי הגבינה הגדולים. גם שם אהבתי לבוא אל הקצב, אותו הכרתי גם מבית הכנסת כאוהב לשיר בקול שני עם החזנים. אך שם הם היו האחרים, וכאן היה סבא שלי ואני נמשכתי אתו אל מעבר לפרגוד.

 

ט"ו

 

סבא עמד ליד הדלפק, ועם קופיץ הקצבים שלו שיבר את גושי הבשר על עצמותיהם. ידיו נטפו דם וריר, וסינורו היה מוכתם בכתמים מכתמים שונים. המכות שהכה סבא בגוש המדמם היו מדויקות וקשות, עוצרות בחובן כוח וזעם. עמדתי שם והתבוננתי בסבא, קולט בעצמותי את מקצב המכות את אודם הדם ואת קול העצמות המתפצחות. שנים רבות אחר כך, שמעתי כי סבא היה חבר ב'נוקמים'. הוא ערך מסע חיסולים, של אותם גרמנים שהרגו בין השאר את אשתו ואת חמשת ילדיו. חוט עלום חיבר בתודעתי את מכות הקופיץ משברות העצמות, אל מסעות סבא הנוקם. בירושלים למדתי מתינות, שנאה ונקם היו מידות מגונות. בנתניה הם היו נהר החיים, בהעדרן היטשטש כבוד האדם וזכרו.

 

 

 

ט"ז

 

בערב ישבנו לאכול, עייפים מכל מאורעות היום. באמבטיה עוד היו המים, אך הדג כמובן לא היה שם. אני הבנתי מיד מה עלה בגורלו של דג האמבטיה. הקשר בינו ובין הדג שהגישה סבתא לארוחת הערב בטיבול הונגרי לא ניסה אפילו להסתתר ממני. אם היה ספק בליבי אם שרד הדג את לחיצת ידו של סבא, הדג שבצלחת הסירו לחלוטין. הידיעה לא פגמה בחדוות האכילה. להפך. הרגשתי כמו צייד הלווייתנים שאוכל מצידו, כמו האסקימוסי הלועס דג נא, או כמו אינדיאני שאוכל דג אותו הרג בהטלת חנית מהירה. או אולי בקו תחושות אחר, הרגשתי בנוגסי בדג כמי ששיניו הן קופיץ הקצבים של סבא, שאני המשבר את העצמות נוטפות הדם בקצב הנקישות המרעיד את עצמותי שלי.

 

י"ז

 

לאחר הסעודה נטל סבא גמרא מרוטה, ויצא ללמוד שיעור בדף היומי. אני התגלגלתי על הכרית העגולה הלוך ושוב, חש בעור הכרית בבטני ובבני מיעי.           

 

י"ח

 

חיותו של הדג חדרה אל ליבי פנימה. כשבאה בת דודי גם היא לנתניה, סיפרתי לה את כל אשר ארע. מיד המצאנו לנו משחקים ממשחקים שונים, משחקי דגים ומשחיקי דייגים. החשוב במשחקים היה משחק הלווייתן. המיטה הסמוכה לחלון היתה הספינה שלנו, ורצועת הוילון והלולאה הקשורה בקצה שלה היתה לנו לחכת הלווייתנים. את החכה היטלנו אל מחוץ לחלון חזור והטל, וכך צדנו לנו המוני לווייתנים. באחד מהספרים שבארון מצאנו כתוב על שפת מורס. כספנים אמיצי לב ניסינו כוחנו באיתותים לספינות שבים. אני גם ניסיתי כוחי בבניית מכונה מיוחדת לאיתות במורס, מקופסת נעליים ריקה שמצאתי בבית. ניסיונות המורס שלנו כשלו, אך כששבנו לביתנו – אני לירושלים והיא לכפר שעל הר הכרמל – התכתבנו עוד עת ארוכה בכתב של מורס, בקווים ובנקודות.