הריקוד

הריקוד

א

הייתי בן ארבע, היה זה השבוע שחל בו יום העצמאות. כל ילדי הגנים שבירושלים התאספו בגן העיר, לבושים בכחול ובלבן. היום היה בהיר, אור מופלא היה שפוך על מדשאות הגן הגדולות. הייתי אחד מהמון הילדים, ותחושה חגיגית מיוחדת אחזה בי. צלילי מוסיקה ושיר נשמעו ברחבי הגן, ואז החלו הריקודים. מעגלים מעגלים סודרו הילדים, סובבים לקול המנגינות. הריקוד נשא אותי, מעין עיגול מופשט הנושא את עצמו, ומצרף אותי ואת יתר הילדים לסיבוביו. סחרחורת קלה אחזה בי, השמים והארץ על מדשאותיה סבו יחד איתי. הרגשתי את גופי, אולי בפעם הראשונה בארבע שנותי. הידיים פרושות ואחוזות בידי חברי, הרגליים מקפצות מעבירות אותי מהאחת אל חברתה. הבטן יציבה, אך בתנועתה על גבי הרגליים מטלטלת את קרבי טלטול נעים. ברגע מסויים מצאתי את עצמי שוכב על גבי על הדשא, הריקודים תמו אך השמיים עוד סבבו סביבי. האדמה וגופי נענו להם בסיבובים, ואני חרגתי ממקומי הקטן למסע סיבובי במרחבים אינסופיים. משהו מוזר זרם בעורקי, ולא ידעתי מה הוא. לימים כשגדלתי, שבה אלי מידי פעם התחושה המוזרה הזאת. ניסיתי לתת לה משמעות ופשר ולא הצלחתי, אמרתי בליבי -  אולי זה מין חיידק או וירוס. כשקמתי הלכתי מתנדנד ולא יציב, יודע בליבי כי אני אוהב לרקוד.

ב

כמה חודשים לאחר מכן, ביום הכיפורים, הכרתי את אולם התפילה במערומיו. בית הכנסת שלנו היה אולם גדול מאוד, וכיסאותיו מתקפלים. ביום הכיפורים, לפני תפילת מוסף, ראיתי כי כל המתפללים מקפלים את כיסאותיהם. שאלתי את אבא מדוע הם עושים זאת, ותשובתו היתה שהיום אין צורך בכיסאות. מרחבי האולם הענקיים שנגלו לי, הצטרפו למסתורין העמידה הממושכת. כשהגיע ליל שמחת תורה, שבו המתפללים וקפלו את כיסאותיהם. הפעם לא עמדו בדממה, הפעם לא התמעטה דמותם ופינתה את חלל האולם. שורות הצטרפו לשורות, וריקודים לוהבים נרקדו. אבא רקד בראש הרוקדים, הוביל אותם בסערת נפש. עמדתי בצד, קטן מכדי להצטרף לריקוד מבלי להימעך. עמדתי בצד מתבונן, נקודה נייחת בתוך ההמון המתנועע. מנקודתי ראיתי והרגשתי, כיצד ליבו של אבא מניע את ההמון. דלתות ארון הקודש היו פתוחות ושמלות ספרי התורה רטטו בהתרגשות, מריקודי הגברים היוקדים באהבתם אליהם. שוב הרגשתי את החיידק בעורקים, הפעם – בעורקיו של אבא.

ג

החיים זורמים ואירועיהם מתרחשים, רקומים בהמוני התרחשויות אחרות. בתמונה זו אני מצייר את קו הריקודים, ודרכו נוגע באירועים שבתמונה אחרת קובעים מקום ומרכז לעצמם. בין ריקוד בית הכנסת  שתיארתי לריקוד החתונה שאתאר כאן, נהרג אבא במלחמת ששת הימים. החתונה היתה חתונת ורה בת דודו, אישה שאהבה את אבא אהבה עזה ועמוקה. בימי השבעה לקחה אותי ורה לטיולים בין גני השכונה, לבל אהיה בבית בשעות הקשות. לאחר מכן לקחה אותי אף לנסיעות ארוכות, אחת מהן זכורה לי במיוחד. נסענו במונית נסיעה שבין ערים, ואני – מעי התהפכו. הקאתי במונית, והנהג גער בורה והורה לה לנקות את אשר לכלכתי. והנה אחר ימים נערכה חתונתה, ואני בתוך משפחתי הגעתי לשמוח עימה בשמחתה. אחר הטקס החלו הריקודים, וזוגות זוגות סבו והסתחררו באולם הגדול. באותה שעה תפסתי לראשונה, את בדידותה של אמא שנותרה ללא בן זוגה שיוכל לרקוד איתה. עצבות גדולה ירדה עלי, מפחידה אותי בראשוניותה. אימי שאלה אותי מה היה לי, ניסתה להוציא אותי מעצבותי בעזרת מילים. אך המעגלים הסובבים חזקים היו מכל מילים, והריקוד שלא נרקד צבט בי עד זוב כאב. החיידקים התעופפו בחלל האולם כפרפרים, מרעילים את אווירו ואת שמחתו.

ד

מידי פעם הייתי הולך עם חברי אל גן השושנים, גן שהוד בריטי עתיק יומין היה נסוך עליו. אהבתי לשחק בארגז החול, או בדשא הגדול שהיה במפלס הנמוך יותר. לעיתים ירדנו אל המפלס השלישי, ובו בריכה קטנה ובה ראשני צפרדעים.  בפינת הגן ניצבה קרוסלה, ואני הדרתי את עצמי מהפינה הזאת. פעם אחת עליתי על הקרוסלה, ועם סיבוביה אחזה אותי סחרחורת נוראה. בקושי הצלחתי לרדת ממנה, לדדות אל הספסל ולהשתרע עליו. פעם אחרת ובגן אחר ניסיתי לעלות על הנדנדה, וגם שם אחזו בי סחרחורת ובחילה נוראה. זכרתי את סחרחורת ריקודי הגן הנעימה, וידעתי כי אני מחפש את שכמותה. עדינה, רקומה במרקם החיים. תערובת מכשירי הנדנוד והסיבוב היתה מעבר למידתי, והפכה את המענג למסויט ולמייסר. עתה ידעתי כי החיידק המסתורי שמצאתי בעורקי, הביאני למחוזות ריקוד קסומים. אך אם עבר הריקוד והסיבוב את מידת טבעו, הפך החיידק לטורף מאיים.

ה

בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, נפתחה ירושלים עירי אל מחציתה שהופרדה ממנה. עוצמת ההליכה אל מעבר לגבול שעוד היה שמור בלבבות, היתה גדולה ומלבבת ומשמחת. בשמחת תורה התקבצו כל מתפללי בתי הכנסת שבאזור, בהקפה השביעית רקדו יחדיו ברחובה של עיר. הריקוד נערך בכיכר צרפת, בקצה הרחוב היורד אל עבר שכונת ממילא. עוד ועוד מעגלים התקבצו, עד שפקעו וזרמו במורד אל העיר העתיקה. רקדתי עם הרוקדים, שמחת הריקוד מהולה בליבי בבדידותי ובגעגועי לאבא. כשהגענו לרחובה הראשי של ממילא, שפכו עלינו השכנות מי ורדים מהמרפסות. את המים ליווה מטר של סוכריות, שהפך את כל הרוקדים הגדולים לילדים קטנים של בר מצווה. אחד מהם אף השתטה וזינק אל עבר הסוכריות, אסף אותן וטמן בכיסיו. אחר חצינו את הגבול שלא היה עוד, ופרצנו דרך החומה אל העיר העתיקה. שם מצידי הרובע היהודי, נשפכנו בזרם במורד התלול היורד אל הכותל המערבי. להט רוחות הרוקדים ליכדם לרוח אחת, אך חיידקי ששבו וניעורו רמזו לי כי הרוח הזאת איננה רוחי שלי. כמו כלי מיתר שאינם מכוונים אל צליל אחד, כך הרגשתי את ריקודי זר לריקודם. ילד הייתי באותה העת, וטרם יכולתי להבין את הזרות ולאפיין אותה.

ו

משהגעתי לתנועת הנוער, התווספה עוצמה לריקודי. בכל שבת ושבת היינו רוקדים, ואני גיליתי בעצמי יכולת ריקוד סוערת. לעיתים הייתי מלווה את הריקוד בשירה, ולעיתים מותיר את השיר לחברי – כדי להתמכר כל כולי לתנועה. באותם הימים לא הרגשתי כי עברתי על מידתי, ואף לא שמתי את ליבי לכך שאיבדתי את תחושת החיידקים. מבטי חברי וחברותי נשאוני אל מעבר לעצמי, כשזיעתי מדביקה את חולצתי לגופי.

ז

לא רק את מורה דרך הריקוד שלי איבדתי, אלא אף את מצפן האיזונים. עם בני גילי נסחפתי ורחקתי מבית הורי ומבית סבא וסבתא, כשבתודעתי – המשותפת לי ולאחרים – אני עולה בפסגות הרוח אל האלוהים. שבת אחת אחר הצהריים, רקדנו כדרכנו. מעגל הבנים היה המעגל הפנימי, וסביבו מעגל הבנות. ככוכבים במסילותם סבנו במעגלים, הווים את העולם שהוא אנחנו ומעגלינו במרכזו. היתה יציבות בריקודנו, נצח בסיבובנו. ואף על פי כן או בגלל כן, גאו זרמי המרד בעורקינו. עיננו נפגשו אלה באלה, והסכמה ללא מילים הניעה אותנו להפוך את המציאות הזאת על פיה. באחת ניתקנו ממסילתנו, ופיצלנו את פצלות המעגלים. מעגל הבנים פרץ את מעגל הבנות, וחג לו מעגל משלו לצידו. באותם הימים לא הרגשתי כי סטיתי ממידתי, ולא שמתי את ליבי לאובדן תחושת החיידקים.

    

ח

כשלמד סבי אבי אימי בבית המדרש לרבנים בברלין, עבד למחייתו כמלמד שיעורים פרטיים בתלמוד. היו לו כמה בעלי בתים, אליהם היה בא ומלמדם. לכל שיעור היה יום קבוע בשבוע, לכל שיעור היתה שעה קבועה. פעם אחת טעה, והגיע אל אחד הבתים ביום אחר. דפק סבא על הדלת, וכשזאת נפתחה הופתע לראות כי הגיע לנשף ריקודים. פליאתו ורתיעתו של סבא, נרקמו אל המעגלים הנפרדים שיצרתי. אך חיידקי המסתורין שבדמי, קראו לי לכיוון אחר.

ט

יום אחד נקלע לידי ספר מספריה של הרקדנית דבורה ברטונוב. הספר תיאר את מסעה לאפריקה בעקבות הריקוד, וליבי הרגיש כי הוא עורר את חיידקי הרדומים. עד כדי כך סערו הם בדמי, שמצאתי את עצמי כותב לה ומבקש לפגוש אותה. לא עבר זמן רב, ודבורה התקשרה אלי והזמינה אותי לביתה. נסעתי לביתה בחולון, וליבי יודע יותר ממני לשם מה אני נוסע. באתי אל ביתה, ופגשתי באישה בעלת חיות מיוחדת. גילה שקימט את עורה, חשף את תוכה החי. מידי פעם הפסיקה את שיחתנו, וביצעה כמה תרגילי מתיחה וריקוד. היא הובילה אותי למרתף ביתה, שם נמצא הסטודיו שלה למחול. החדר הראשון הוקדש לאביה השחקן יהושע ברטונוב, בחדר אחר היה מוזיאון לכלי נגינה שהביאה ממסעותיה לאפריקה ולהודו. גם ספרייתו של חמיה – ברדיצ'בסקי, שכנה באותו המקלט. והחלל הפנוי לריקוד, שהפעים והסעיר את רוחי. הראיתי לה שירים שכתבתי, שאלתי אותה לדעתה על האפשרות להופכם למחול.

דבורה דיברה עימי על ריקוד ודת, סיפרה כי אביה לימד אותה כי הבמה – במת קודש. עבורה עבודת הריקוד היא עבודת אלוהים, מכאן נובעת הדרישה למסירות טוטאלית. מבלי שלמדתי שיעור אחד ממנה, ידעתי את קפדנותה על כל תנועה ותנועה. כאיש ההלכה המקפיד על כל מימוש של תג, כך היא נוהגת ביחס לתנועות הריקוד. חיידקי הורו לי כי לא זה סיפור הריקוד שלי, למרות שזרותו נגעה בעצב עמוק מאוד שבתודעתי.

י

לא למדתי אף שיעור אחד מדבורה, את אביה לא הכרתי. אך ליבי הרגיש את חומו הכריזמאטי, ידעתי כי חומרת הדיוק עברה מטמורפוזה במעברה ממנה אליו. כמעט ויכול הייתי לראות את האיש, צועד ברחובות תל אביב ומשנן את תפקידיו. פעם פתחתי את הרדיו, שמעתי תוכנית לזכרו. אחד הסיפורים נחרט בי, הנה הוא מופיע כאן. פעם שיחק ברטונוב בהצגה, בה היה עליו למות מיריית אקדח. שחקן אמור היה לכוון אליו אקדח, ומאחרי הקלעים אמורה היתה להישמע 'ירייה' של תוף. והנה בהגיע העת, כיוון המכוון את האקדח לראשו של ברטונוב, בעט בו ולחץ על ההדק. ברטונוב התמוטט, ואז קלט כי הלמות התוף לא נשמעה. באלתור של רגע הזדקף קמעה ואמר: 'הנעל היתה מורעלת' – ונפל ונפח את נשמתו.

י"א

עוד לפני ביקורי אצל דבורה ברטונוב נישאתי, נולד בני בכורי ואחריו בני השני. יום אחד הרמתי את בני הצעיר, לא שמרתי על גבי ופגעתי בו. מכאובים טורדניים פקדוני, הובילוני בדרכים מדרכים שונות לחפש דרך לתקן את אשר פגמתי. בין הדרכים השונות הגעתי גם אל היוגה, והתחלתי מותח את גופי במתיחותיה השונות. כמה וכמה שנים תרגלתי תרגילים, חלקם בשיעורים וחלקם בביתי על פי ספרים. רק בעבור אותן שנים יכול הייתי לומר לעצמי, היוגה קרובה היתה אך לא היתה הדרך המתאימה לי.

י"ב

התגלגלתי בדרכים שבפנים ובדרכים שבחוץ, במסעות חיפושי אחר אבא ואחר מותו. ליבי אמר לי כי סיפורו נעלם ממני, עוד בטרם ידעתי כי כך הוא הדבר. הסיפור הנעלם הִכה בגופי, והטילני למיטת חוליים שונים ומשונים. בתחילה לקיתי במין ממיני הווירוס, שהטילני למשכב נטול כוחות למשך כמה וכמה חודשים. גם כשקמתי ממיטתי, היו שבים גלי הווירוס ומכים בי בתדירות כזו או אחרת. ידעתי לזהות את גל החולי, על פי תחושה מוזרה שהייתי חש במרפק ידי הימנית. היתה זו מעין תחושת הריקוד של ילדותי, אך ניכר בה שאיבדה את איזוניה. כל ה'חיידקים' רוכזו ביד ימין, וכך הופר שיווי המשקל העדין שהופיע בימי הגן הרחוקים. כמה וכמה שנים סבלתי מהחולי המוזר, במהלכן – ללא ידיעתי – נפגעה מערכת החיסונים של גופי. לפתע תקפוני מכאובים בבטני, כמותם לא ידעתי מעודי. הרופאה אליה הלכתי נתנה לי מיני תרופות, אך הן לא הצליחו להשקיט את מכאובי. הללו התעצמו והלכו, לדרגות שלא שיערתי כי תיתכנה. עד כדי כך הגיעו מכאובי, שמצאתי את עצמי מתגלגל על הרצפה. טבלתי את עצמי במי אמבט חמים, כדי להקל מעט מהמכאובים. לבסוף ראיתי כי כלתה עלי הרעה, וביקשתי מרעייתי כי תסיע אותי לבית החולים. בדקוני בבדיקות מבדיקות שונות, וגילו כי כיס מרתי דלוק. היה צורך לנתחני ולהוציא את הכיס, אך קודם לכן צריך היה להשקיט את הדלקת. עשרה ימים ועשרה לילות שכתבי בבית החולים, אוכל לא בא אל פי. בסופם שולחתי לביתי, ותאריך נקבע לניתוח. אך בטרם הגיע התאריך, שבו ותקפו אותי המכאובים. שבתי לבית החולים, והוחלט לנתח אותי ללא דיחוי. הניתוח שהיה אמור להיות קל, נסבך במיני סבכים בדרך הילוכו. לאחר שהתעוררתי אמרתי לי הרופא, 'התנדנדת בין כאן לבין שם. כשפתחנו את בטנך, נגלה לנו כיס המרה שלך צהוב ענק כמו שמש.' לאחר עשרה ימים שוחררתי לביתי, לתקופת החלמה ארוכה ואיטית. הרגשתי כי עלי לשוב ולהניע את גופי, ולאט ובמכאובים שבתי למתחו במתיחות היוגה. לאחר כמה ימים הגעתי לביתה של מורת יוגה מהבכירות אשר בארץ, בכדי שתורה לי כיצד להמשיך ולקדם את גופי. היא ביקשה כי אראה לה את התרגילים אשר אני עושה, ואני הצגתי בפניה את מתיחותי. היא אמרה: 'גופך קרוע, ואתה מייסר אותו באשר איננו מתאים לו עתה.' במקום תרגילי היא הראתה לי תרגילים אחרים, רכים וזורמים הבאים מסין העתיקה. אכן תאמו אלה את גופי, והם שליווני בתקופת החלמתי. גם לאחר שזו תמה וגופי התחזק, ידעתי כי מצאתי בהם את המתאים והנכון לי. תרגילי ריקוד וזרימה עדינים אלה, קרבוני אל תחושת המסתורין שידעתי בילדותי.

י"ג

אילו הזדמנויות לרקוד היו לאיש אשר כמוני? או בחגים בבית הכנסת, או בשמחות ובעיקר בחתונות. מרבית החתונות אליהן הלכתי במשך השנים, צמחו מפלח החברה הדתית שהקצינה את עמדותיה במשך השנים. לא רק שמעגלי הגברים והנשים הופרדו, אלא שמחיצה הוקמה בין אלה לאלה. דברים אשר לא שערום אבותינו, קמו והיו לעובדות חלל וחברה לעינינו. מנגד לכל החתונות והשמחות הללו, ניצבו השמחות של משפחת אבי. כאן רקדו ריקודי זוגות, מענוגים ומעודנים ועד סוערים ויצריים. ורה בת דודו של אבא, היתה רקדנית סוערת במיוחד. שנים הייתי עומד ומתבונן בערגה, על ריקודי הזוגות הללו שאני מודר ומרוחק מהם. מודר מפאת איסורים שהטלתי על עצמי, ומודר מכיוון שלא ידעתי את סוגי צעדי הריקוד השונים.

בכדי שאוכל לתאר תיאור מלא את נקודת השינוי, עלי לשוב כמה וכמה שנים לאחור. מה נפלאו דרכי הסיפור, חללו וזמנו אינם כפופים לחוקי החלל והזמן שמחוצה לו. סיפרתי כי בימי נעורי נסחפתי בזרם, רחקתי מנקודות האיזון שבעולמם הדתי של אבותי. סיפרתי מעט ולא סיפרתי הכל, עתה אוסיף ואספר. בימי נעורי כשהיתה עלי רוח ההעצמה הדתית, הוצאתי את ציציותי אל מחוץ למכנסי. באותם הימים היה זה אחד מסממני הזהות, שסימן את אלה שראו עצמם יותר דתיים מהאחרים. לא חסר היה הרבה, שאוסיף על הוצאת הציציות את גידול הזקן. אלא שבאותה העת למדתי בישיבה תיכונית, וראשה אסר עלינו את גידול הזקן. באותם הימים עוד לא ירדתי לסוף דעתו, לא הבנתי את תחושת האיזון שלא היתה לי. לאחר שסיימתי את לימודי התיכוניים, התחלתי לגדל את זקני. בעורקי זרמו יסודות שעירים, וזקני היה עבות וארוך. באותם הימים הייתי סגור בבועת חיי, ולא הרגשתי כיצד אני נראה בעיני האחרים. רק אחרי שנים, שמעתי מוֵרה את תיאורי בעיניה ובעיני בני המשפחה. מוזר סגור ואוחז תמיד ספר בידו, 'אם אבא שלך היה – הוא לא היה נותן לך להיות כזה'.

הדודה אירן והדוד שוני – דודי אבי, היו אנשי אדמה שגרו במושב 'משמרת'. מחוברים לאדמה בעורקים עבים, בנות הד לחיבורים אל אדמות האחוזות המשפחתיות הגדולות בהונגריה שלפני המלחמה הגדולה. כנראה שגם בעיניהם הייתי מעין איש אלוהים זר ומוזר, בניתוקי לא הרגשתי עד כמה רחקו ממני. רק לאחר שהשתנו פני הדברים, הבנתי והרגשתי את אשר אירע.

היה זה כמה וכמה שנים מאוחר יותר, ואני כבר נישאתי ובננו הבחור היה כבן שלוש. יצאתי לשירות מילואים, שלושה שבועות בבסיס בדרום. קשים היו לי ימי המילואים, מוראות המלחמה של אבא היכו בי בהם ביתר שאת. נפתולי מחשבות שהתאפשרו בריק של המילואים, הובילוני לגיבוש רצוני להוריד את הזקן. כששבתי הביתה, נעמדתי מול הראי. במספריים גזרתי את זקני, ואחר כך ניסיתי לגלח את המותר. בעזרת מכונת הגילוח הישנה שלי, ניסיתי להוריד את שיירי השערות. אלא שהמכונה לא עמדה במשימה, אם מפאת יושנה שלה ואם מפאת קשיותן שלהן. הזעקתי את חמי שהביא לי את מכונתו, ורק בעזרתה הצלחתי לסיים את הגילוח. יצאתי מחדר האמבטיה, עורי חיוור ואני מפוחד כצב שאיבד את שריונו. בני ראה את אשר ראה, הטמין ראשו בספה ופרץ בבכי. הוא סירב לראות את פני, הפנים החדשים אותם לא ידע. בכדי להרגיע את רוחו, לקחתיו למוזיאון. באותו הבוקר – בעוד זקני על פני – ישבתי עם אחד מחברי לעבודה, שוחחנו שעה ארוכה. והנה, בבואנו למוזיאון, בצירוף מצירופי המקרים פגשנו את אותו החבר. האיש התבונן בי ארוכות ואמר: 'אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום...'

הורדת הזקן החזירה אותי אל שורשי הקמאיים, לא אבי ולא סבַי לא גידלו את זקנם. בהזדמנות הראשונה בה פגשתי את הדודה אירן, הרגשתי את השיבה ואת השינוי. אחר שנים של פגישות מרוחקות, נפלה הדודה אירן על צוארי ונישקה אותי בחום. לא היתה שם מחשבה שקדמה למעשה, אלא ליבה הוביל אותה ללא חומת הזקן שחצצה ביננו במשך השנים.  מאחר ששבתי אל אבותי, שבתי גם אל הריקוד.

י"ד

הגיעה השמחה הבאה של משפחת אבי, ואני ידעתי כי הגעתי אליה אחרת מלקודמותיה. בת דודי הגיעה מקנדה בה היא גרה שנים רבות, ואני שמחתי בה שמחה רבה. ראיתי את ורה רוקדת בהתלהבות, כריקוד צועני נדמה לי ריקודה. כשם שהדודה אירן חשה אותי ואתה השינוי שהתחולל בי, כך חשה בי ורה. לפתע היא ניתקה מרחבת הרוקדים, קרבה ובאה אלי. ללא אומר ודברים הושיטה לי את ידה, הזמינה אותי לרקוד עימה. רוח עלומה נשאה אותי לקראתה, רגלי החלו לרקד בריקוד שלא ידעתי כי הכירו. כל איברי נענו להם, התפרקו להמוני ריקודים. ריקודי ידיים ריקודי ראש וריקודי מותן, אל מול ריקודי כפות רגלי ריקודי שוקי וריקודי ירכי. התפזרתי להמוני פרודות, שבתי ונאספתי אל תוכי. זמזום ילדותי הופיע כרטיטת מיתר, מאוזן ועדין מבוסם וקסום. רציתי לצעוק 'זה זה, זה זה' ורק דוק של בושה מנע בעדי. כשפסקו כלי הנגן מניגונם, חשתי כאב וצער. גופי נטף מזיעה, התיישבתי ליד השולחן ושתיתי כוס אחרי כוס. באה ורה וישבה לידי, טפחה על שכמי ואמרה:

-         'איך שאתה רוקד, ממש מזכיר לי את אבא שלך.'

הרכנתי את ראשי, הרגשתי בסומק המציף את פני. תמונת זיכרון עלתה בי. בכל יום היה אבא לוקח אותי על הלמברטה שלו אל הגן, בבואנו הייתי לוחש לו את פחדי בצורה זו או אחרת. בכל יום היה אבא נכנס איתי אל הגן, 'לדבר עם הגננת'. הטקס הזה עזר לי להתגבר על חרדותי, רק לאחריו נשארתי לבדי בגן. יום אחד כשעצר אבא את הלמברטה לי הגן, נעניתי ואמרתי לו: 'היום אני יכול להיכנס לגן לבד, לא צריך שתדבר עם הגננת.' באותו היום בארוחת הצהריים, סיפר אבא לאמא על גבורתי. גמענו באותה השעה מהמרק, אני אחזתי בידי את הכף. דברי אבא הזרימו בי זרמי מבוכה ועונג, שנמזגו במרק שהיה בכף. הטעם של תערובת המרק המבוכה והעונג, הופיע בפי עם דברי ורה.

-         'אני זוכרת את אבא שלך רוקד ביום העצמאות בנתניה, החולצה שלו נדבקה לגב מרוב זיעה. העיניים שלו נצצו בהתלהבות, התלהבות שהדביקה את כולנו.'

ורה קמה ממקומה, פנתה לדבר אם אישה מפורכסת שעברה על  פנינו. אני נותרתי עם סיפורה, תוכי המזמזם חזר שוב ושוב על מילותיה.

ט"ו

גמעתי עוד כוס משקה, מתפלא על כמות הנוזלים שהצלחתי להערות אל תוכי. בת דודי התיישבה לצידי, אוחזת בידה מאפה נגוס. הרגשתי כי גם ישיבתה היא חסרת התכוונות, כסיפורה של ורה וכעזיבתה את שולחני. לפתע התבהר לי כי אני רואה את כל הסובבים כחסרי ריכוז וכוונה, וזאת רק מפאת מצב רוחי וליבי שלי. היתה בי חדות כחודו של סכין, מתיחות כמתיחת קפיץ עד קצה גבול היכולת. בושתי בעצמי על שיפוטי את כל אוהבי, על נימת כעס ומררה על שאין הם עומדים בציפיותַי. שפתה של בת דודי שנתלשה מהארץ לפני שנים רבות, שימרה מילים וביטויים שהחיים כבר שינו או העלימו.

-         'רקדת מה זה יפה.'

-         'תודה' אמרתי ושוב חשתי בסומק המכסה פני.

-         'כמו צועני'.

הרמתי אליה עיניים מופתעות.

-         'מוזר.'

-         'מה מוזר?'

-         'כשראיתי את ורה רוקדת, כך בדיוק חשבתי.'

-         'מה חשבת?'

-         'חשבתי, ממש אמרתי לעצמי: היא רוקדת כמו צוענייה.'

-         'נו בטח חשבת כך, הרי אנחנו צוענים.'

-         'מה?!'

-         'מה שאתה שומע חומד. צו – ע – נים.'

-         'מה זאת אומרת?'

-         'זאת אומרת שבמשפחה שלנו היו כמה סיפורים – מפולפלים...'

המילה 'מפולפלים' הציתה בי שוב – ביתר שאת – את הזמזום הפנימי, זמזום הגן שהחיפוש אחריו בא הערב לסיומו. יחד עמו הופיעו תמונות, כהבזק מתוך עלטה שבתוכי. התמונות לא קטעו את רצף דיבורה של בת דודי, אף שתיאורן קוטע את רישומו.

בחלק מהתמונות שמעתי את המילה 'מפולפלים', נזרקת מקצה לקצה, מתפתלת נפזרת נאספת. היו פעמים שהמילה הופיעה כמילת שבח לחידוד שהשמעתי, כניגוד לפני רוח מלאכיות שבדרך כלל היו פני. בחלק מהתמונות היה זה טעם, טעם בישולי הדודות ההונגריות של אבא. פעם אחת ישבנו בביתה של הדודה אלה – אימה של ורה – ואכלנו ממטעמיה. על תבשיל בשר בכרוב אמרה אמא כשהיא נרתעת, 'הו, מפולפל'. כל היושבים פרצו בצחוק, והמילה נחקקה בי כמילת הטעם ההוא.

-         'איזה סיפורים?'

-         'כשבניתי את עץ היוחסין של המשפחה,  גיליתי שהיו שם כמה צוענים.'

-         'את בטוחה?'

-         'אתה זוכר את הדוד פרי?'

-         'בטח.'

-         'איך קרה לפי דעתך המלומדת, שהוא היה כל כך כהה עור? אח של סבתא שלנו שהיתה ג'ינג'ית שגם זה לפי יודעי דבר סימן מובהק.'

לפתע באה בי ידיעת הצוענים, כמו מטוס החוצה את השמים ומותיר אחריו שובל עשן. העשן היה אדום, עז חושני ומעורר את כל אשר בי. מאותו היום בו שכבתי מוטל על גבי אחרי ריקוד הגן, דרך כל ריקודי נעורי. כל סיפורי הריקודים של סבא מצד אמא ושל אבא. כולם הצטרפו לבלח האדום, נתלו בו והתארגנו מסביבו. בא בי חלום ילדותי המוקדמת, זה שבסופו שמעתי קול מהדהד ושואל: 'מי אני? מי אני? מי אני?' קראתי לעומתו בקול צעקה גדולה ונוראה: 'צועני, צועני, צו – אני...' באו כנגדי אבותי מצד אימי, רבי אהרון ואלקין - רבה של פינסק  - בראשם. הביט בי הסבא אהרון בעיניו הנוגות, שמעתי את קולם הלוחש 'מה זה?' הרבנים והצוענים הצטרפו למעגל, סבא אברהם הידס גם הוא לאטו. רקדנו ורקדנו, הזיעה שטפה את גופי וסימאה את עיני. ניצוצי הזיעה פצעו את תמונת עיני, הפכו כל משטח למקבץ של נקודות זוהרות. מבעד לצעיף הזיעה ראיתי דמות עמומה שהצטרפה לריקוד, תנועותיה רחבות ומליאות. ליבי החל לפעום בעוז, אבא?! ניסיתי להתקרב אליו, אך מעגלי הרוקדים שהלכו והתאספו הקשו עלי את התנועה לעברו. מיני כלי נגינה ניגנו, כינורות כלי נשיפה וסוגי גיטרות מוזרים. ניסיתי לקרוא אל אבא, אך קולות המוזיקה והשרים בלעו את קולי. הבנתי כי לא תהיה תפארתי על הדרך הזאת, הרפיתי ממאמצי והתמכרתי לריקוד. אך עיני נותרו נעוצות בדמותו של אבא, או של מי ששיערתי כי יכול להיות אבא.

    

ט"ז

דרכו של החלום, כי תמונותיו נקטעות או אל תוך שינה נעדרת חלומות או אל תוך היקיצה. המציאות לעומתו זורמת מתמונה לתמונה, רצף ומשך מאפיינים אותה. אך הריקוד הזה נקטע כקטיעת חלום, מצאתי את עצמי ביום אחר הולך ברחוב לבדי. למרות המסתורין, למרות שלא הייתי יכול להסביר לעצמי מה קרה מאז סוף הריקוד ועד עתה, לא עסקתי בכך. הייתי מרוכז בזמזום הריקוד הקלוש שהבחנתי בעצמי, חושש כי הוא הולך ונעלם ממני.

הרחובות היו רחובות מישוריים, שיערתי כי אני בתל אביב ולא בירושלים. הבחנתי בגן ציבורי גדול, שמתי פעמי אליו. הגן היה ירוק מטופח ויפה, הזכיר לי את הגינה שסבא מנתניה היה לוקח אותי אליה. בוודאות חריפה ועקשנית, ידעתי כי בכל זאת אני בתל אביב ולא בנתניה. הגן היה שומם, אפילו חתולים וציפורים לא נראו בו. משחקי הגן עמדו בשקט חגיגי, כחיילים במסדר המפקד. מאז ילדותי המוקדמת, לא גלשתי במגלשה לא סבבתי בקרוסלה ולא התנדנדתי בנדנדה. בכל פעם שהתפתיתי לעלות על אחד מהמשחקים האלה, אחזה בי סחרחורת איומה שהפכה לבחילה מעוררת גועל. הפעם ידעתי כי לשם כך הגעתי אל הגן, קרבתי בצעדים בטוחים אל המגלשה. ישבתי בקצה, הנפתי את ידי וניתקתי את עצמי מאחיזתי. גלשתי במהירות מסחררת, שומע את שריקת האוויר הנקרע סביבי.