העוגה

העוגה

 

א

 

רק שישה חודשים עברו, מיום שהכרתי את רעייתי ועד יום נישואנו. רוב קרובי וחברי, הכירו אותה רק לאחר חתונתו. לכן מוזר בעיני עד היום, מדוע מכל קרובי הלכנו לבקר רק את דודת אבי – אירֵן. אפשר לומר כי היה זה מקרה, מסלול טיולנו עבר דרך מושב מגוריה. אך היום אני יודע כי אין מקרים בעולמי, ומקום שרגלי מוליכות אותי אליו – יש בו דבר.

 

ב

 

הדודה אירן היתה דודה של חום ושמחה, חיבוקיה עוטפים ושזורים בעברית הונגרית. מעבר לביתה שבמושב  השתרעו שדות ומטעים, השתקפות של החווה המשפחתית בהונגריה. תמונתה חקוקה בי עומדת בדלת ביתה על סף השביל, מקבלת את פני או נפרדת ממני.

 

ג

 

ככל נשות המשפחה, הטביעה גם הדודה אירן את חותמה בתבשיליה. מכל תבשיליה התבלטה עוגת הגבינה, בה התגלמה כל ישותה. הבצק היה בצק עלים, ובתוכו מילוי הגבינה. מסתורין אפף את עוגת הגבינה, ראשיתו בטעמה וסופו באשר עוררה בי באוכלי אותה. העוגה היתה מתוקה מאוד, אך דוק עדין של מליחות נשלב בה. כשהייתי נוטל את הפרוסה בידי, ראיתי את קפלי בצק העלים נעים כגלי הים. בתחילה חשבתי שידי רועדת, אך לאחר ניסיונות שונים הבנתי כי התנועה היא תנועת העוגה. כשנגסתי בעוגה, חדרה התנועה אל פי. גלים התנשאו אל תקרת החיך, נשברים אל קירות הלחיַיִם. כשבלעתי את אשר נגסתי, עברה התנועה אל קרבי. כל אשר בתוכי המה עם גאות הגלים, הטעם היה רק תוספת ועיטור לתחושה המופלאה.

 

 

 

ד

 

עבור בן עיר שכמותי היתה הנסיעה למושב מעבר לעולם אחר, שקט שליו ומחובר אל האדמה. גינה גדולה סבבה את הבית, ובה עצים נושאי פרי צמחים ופרחים. מעבר להם היו המטעים, מטעי אבוקדו ואגוזי מלך. האדמה האדומה של השרון, הוסיפה גוון עמוק ודשן למקום. לעת לילה ניעורו קולות החיות, מזמזומי חרקים ועד יבבות יונקים. כל אלה הצטרפו לשקט סמיך, שאפף אותי בבואי למושב. הדוד שוני – בעלה של אירן -  היה פוגש אותי במגפיו הגדולים, וחיוך גדול מתחת לשפמו הלבן. ההליכה למטעים או הנסיעה אליהם בטרקטור, היו כעליה לרגל שקיימתי שנה בשנה.

 

ה

 

מאחר שהגענו לשרון, נסענו לבקר גם קרובים אחרים שגרו באזור. הדוד שבלט בקדרות מפחידה ומרתקת, היה הדוד פֵרִי שגר במושבה אבן יהודה. הדוד פרי היה איש שחום, שנשא את המסורת הלחושה בדבר שורשינו הצועניים בעורו. הוא היה גנן בישובי הסביבה, וכלי רכבו – עגלה רתומה לסוס. קולות הצקצוק שהמה אל סוסו, היו עבורי ההדים של השַם הרחוק. על הקירות בביתו של הדוד  פרי היה תלוי אוסף שהטיל עלי אימה, סכינים מסכינים שונים וכמה עשרות שוטים. האלימות העצורה בקירות הבית התווספה למילים שהשמיעה בת דודי הקטנה, 'פרי שיכור' אמרה והושתקה בחומרה. אלי התנהג הדוד פרי בעדינות מופלגת, עוצמת רפאים שכבשה את עצמה בכדי שלא תפגע בי. הדודה מרטה שעמדה לצידו של הדוד, סייעה לו להצפין את שידיו בעודי בביתם. חנות מיני הסדקית והמשכית שלה, עטפה במעטפת צבעונית מצועצעת את התהומות מלאי האימה.

 

ו

 

שלוש שנים לפני מותו של הדוד פרי, בבואי לבקרו לקחני לחדר צדדי ואמר לי בלחישה:

- 'יש לי משהו שאני רוצה לתת לך'.

הסתכלתי עליו בפליאה, מהולה בחרדה שתמיד נמתחה ביני ובינו. הוא היה רך ועדין, מתאמץ להיות רך ועדין.

-'יש לי ספר קדוש, הבאתי משם, אני רוצה שהוא יהיה אצלך'.

הדתיות הכפרית ההונגרית לא מצאה לה אחיזה בארץ ישראל, וכנראה שבעיניו של הדוד פרי הספר התלוש צריך היה להגיע אלי. נער הייתי ולא ידעתי להבחין באופן בו אני נתפש על ידי אחרים, אך היה משהו בתמונה הזאת שחיבר בין הספר וביני. חזרנו לחדר האורחים המעוטר בסכינים ובשוטים, ולא היה המשך לשיחה המוזרה שהתנהלה בינינו. בכל אחת מהפעמים הספורות שראיתי את הדוד פרי עד ליום מותו, חזרה על עצמה ההבטחה או הבקשה להעביר את הספר הקדוש אלי.

 

ז

 

חיי עברו עלי בירושלים, חיים שעוצבו על ידי סבי וסבתי מצד אימי. בנות קול מפולין ומליטא מהן הם באו, עומעמו על ידי העולם החדש העברי שנבנה בארץ ישראל. 'עברי דבר עברית' היתה סיסמת חייו של סבי, שקנה את השפה עד מעמקי מעמקיה. אימי  לא הורשתה לבקר את השכנה, שכן זו דיברה ביידיש שהפכה לזרה.

כל ימיו עמד סבי על שפתו העתיקה, סרב להשתמש במילת לעז גם כשהיתה דרושה. בשנת חייו האחרונה – והוא בן למעלה מתשעים, עוד לחם את מלחמת העברית. שבת אחת התארחו בבית אימי זוג שכנים עולים ותיקים אך עילגי עברית, ואנו כמחווה דיברנו עימם בשפתם האנגלית. סבא זעם וזעמו פרץ ללא עכבות כדרכם של זקנים, 'הם באו לארץ לא כדי לדבר אנגלית – דברו עברית!'

יום אחד בא לבקרני חבר מפולין, תומש שהיה ראש הקהילה המתחדשת בוארשה. לקחתיו לבית האבות בו התגורר סבי, בניסיון לעורר את העולם הרדום שסקרן אותי. תומש דיבר עם סבא בפולנית, שפה שלא עלתה על דל שפתיו למעלה משישים שנה.  אט אט עלו המילים מתהומותיו, ובקצב איטי ומתנודד התנהלה השיחה. כשיצאנו אמר לי תומש, 'השפה שלו שבורה, אבל השברים הם של שפה גבוהה שאינה נשמעת כבר היום.'

באחד ממסעותי לפולין פגשתי באישה ילידת צ'כיה, שנקלעה בזמן המלחמה לבית סבה וסבתה בפולין. לאחר שעברה את כל מוראות השואה, הגיעה לארץ ישראל. עשרות שנים לא דיברה בשפת אימה הצ'כית, מפני שלא היה לה עם מי לדבר. בגלגולי העיתים חודש קשר שהיה לה, עם חברה מבית הספר בצ'כיה. החברה הגיעה לבקרה בביתה בישראל, והן החלו לדבר בצ'כית. לפתע ניגש אליה בנה, והחל לדבר עימה עברית. לחרדתה, לא הצליחה לדבר ולו מילה אחת בעברית. היא נמלטה לחדרה, לקחה עיתון עברי והחלה לקרוא לאט לאט בקול. רק לאחר מחצית השעה, שבה אליה השפה.

אשוב לשפה שלי. כך גדלתי בשדה שפה עברי, כך היו שמות האנשים שהופיעו בו שמות עבריים. 'אברהם' 'לאה' 'מרים' 'שמעון', ורק הד קלוש של 'גניה' – אחותה האהובה של סבתא שמתה בבורות ששם. משפחתי השניה משפחת אבי, היתה מרוחקת מרחק מקום אך גם מרחק הוויה. כפריותם מושרשת האדמה חיברה אותם גם אל שפת בראשית שלהם, והשרתה מעין אימה וזרות על ירושלים שלי. מבעד לסדקים ולחרכים חדר אלי עולמם, קסום באחרותו ובחוֹם האדמה שלו. די היה בשדה השמות לשלוח לי אותות האחרוּת, ולטעת את הגעגוע שלא יכול היה להרוות צמאונו. וזה שדה השמות: 'אירֵן' 'שוֹני' 'אולגה' 'פרי' 'מרטה' 'ורה' 'אלה' 'מיקלוש'. במוקד מעגל השמות ניצבה סבתי אם אבי, למרות שמה העברי 'רבקה' היא היתה 'רוז'יקה'.

 

ח

 

פעם אחת – ואני כבן שבע עשרה – התעוררה בי תשוקה עזה אל הטבע. התקשרתי אל הדודים שבמשמרת וביקשתי לבוא אליהם ליומיים או לשלושה, הם שמחו מאוד וקבענו זמן לבואי. ארזתי לי מעט בגדים ספרים וכלי כתיבה, ונסעתי בכמה אוטובוסים עד שהגעתי אל המושב. מיד כשהגעתי אפפה אותי שלוות המקום, בשבתי תחת לעץ הענֵף לוגם מיץ לימונים ואוכל מהעוגה האגדתית. עוד היום גדול, ואני החלטתי לצאת ולבקר את קרובי שגרו במושב חרות הסמוך. קרובים אלה היו בני משפחתי השניה, מצד אימי. אבי המשפחה הזקן היה איש ליטאי, שעזב משרת פרופסור לכימיה ובא לארץ להיות עובד אדמה. בביקוריו בירושלים אהב לדבר עם סבי בדברי תורה, וסבי אמר עליו 'גם שברי לוחות היו מונחים בארון'. רעייתו שרה שמרה למרות לובן שערותיה את אדמומיותן ואדמומיות עורה, התנודדה בהליכתה מצד אל צד. ביתה וחתנה היו בני האדמה, יפי תואר למרות שעבו מפאת השנים. שי היה איש שהמשיך את האדמה, כבציור שאין בו גבול בין כתם לכתם. גם הוא לקחני אל השדות ואל המטעים, אך היו אלה אדמות אחרות. כאן היתה ארץ ישראל, ובמשמרת בת מראה של הונגריה. באתי אליהם והם שמחו בי, אך משהו מר מחייהם פגם בשמחתי שלי.

 

ט

 

לפנות ערב שבתי למשמרת, וניסיתי להחיות את שלוות הבוקר שהיתה לי. הדוד שוני השמיע לי הקלטה של שיר התרנגול ההונגרי, שיר חסידי שעורר בי ערגה והמיה. הכרתי את השיר, שכן דודַי ובני דודיהם היו שרים אותו בשמחות כטוב ליבם ביין. פעם אחת שמעתי אותו מושר על ידי הרבי מקאליב, רבם של ההונגרים שדודי אימי לקחוני אליו בשמחת בית השואבה. פעם אחרת שמעתי אותו מפי זמרת בעלת קול ייחודי, כחלק ממופע תיאטרון שחומרי הגלם שלו היו חסידיים. עתה שמעתי את השיר בהקלטה סדוקה, שאף הדוד שוני לא ידע מניין היא. השיר ירד עמוק לתוך מיעי, ומשם נסק במעלה הסולמות. חלקו הראשון ההונגרי, השתפך אל הסיומת העברית 'יבנה המקדש'. באותה שעה הרגשתי כי השיר משקף את כל ההונגריות של בני משפחתי, הנקרמת אל העברית ואל 'בית המקדש' הארץ ישראלי. משום מה באה עצבות בליבי, עצבות על תרנגול הערבות ההונגרי שנעקד על מזבח בית המקדש.

 

י

 

דודה אירן הציעה לי את ספת הסלון, ריפדה אותה בכרית דשנה ופרסה שמיכה שציפתה נקייה ומעומלנת. כשכובו האורות בבית נותרו רק בני גוונים כהים מהחדר הצבעוני, שתמונות רקומות עיטרו את קירותיו. שכבתי במיטה נים ולא נים, והיופי ההונגרי אסף עצמו אל תוכי מבתי הדודות והדודים. כלי החרסינה הפרחים ותמונות הרקמה שבכל הבתים הללו, חוללו עד סחרחורת בתודעתי הנרדמת. בביתי ובבית סבי וסבתי שבירושלים היו תלויות תמונות שמן, המגדירות את אשר כאן כאומנות נמוכה. אך עתה עטפתי את עצמי בצבעים הבוהקים, כבחיבוקה של הדודה אירן. בשארית התודעה בטרם נרדמה, גלשו הצבעים אל  המאכלים ההונגריים – מיני הבשר האטריות והכרוב. במרבץ חם ונעים, נפלה עלי תרדמה.

 

י"א

 

באמצע הלילה או לקראת הבוקר, התעוררתי לקול צרחות אימים. מעולם לא שמעתי צרחות שכאלה, וגם מאז ועד היום – שנים רבות אחרי הלילה הוא – לא שמעתי כמותן. אחרי פעמים רבות מאוד בהן שבו אלי צעקות הלילה ההוא, אוכל לשרטט מעט מגבולן. בלילה ההוא לא יכולתי אפילו לחשוב על חד פעמיותן, מפאת החרדה הנוראה שאחזה בי. הצעקות צעקות פחד היו, פחד שכלולה בו נוכחות של אחרים. פחד של עמידה במקום מאיים, בו הצועק תלוש מסביבתו. נוספה לקול עוצמה של הבית והמיטה החמה, ערש יציאתן לחלל הסגור. הצירוף של הזיכרון והמציאות העכשווית, יצרו עוצמה ואיכות גבוהות ומוזרות. זרות ההצטרפות יצרה רושם של טירוף, שונה מכל קולות וצעקות שהכרתי. לא ראיתי את הפנים הצועקות, אך קירות הבית ואוויר החושך השחור רעדו כבתמונתו של מונק. שכבתי במיטה נוקשה ומכווץ, עובר את הרגעים שנמתחו מתיחה מכאיבה. ראיתי את האור הפוצע את הלילה, גופי כואב ועיני צורבות מעייפות לא פתורה.

 

 

 

 

י"ב

 

בבוקר יצא הדוד שוני מחדרו, ראה אותי יושב על הספה מעוטף בשמיכה. בראותו אותי התחיל לשאול לשלומי, אך מיד הרגיש את פחדי וטפח בכף ידו הגרומה על קרחתו. התנועה הזאת השיבה את זכרוני לתנועה זהה, אותה ראיתי כמה שנים קודם לכן. בת מצווה נחגגה לבת דודי בכפר, וכל בני המשפחה הגיעו לשבת לחגוג עימה. כל משפחה קיבלה חדר באחד מביתני הכפר, בו שכבנו לישון בלילה ההוא. באמצע הלילה התעוררה אימי, בהרגישה כי דוד החימום עומד להתפוצץ. אינני יודע מה גרם לה לתחושת הפיצוץ, אני מצאתי עצמי אחוז שינה הולך בשביל הכפר איתה ועם אחותי. לפתע הבחנתי בדוד שוני, עומד ומכה בכפו הגדולה בקרחתו. עצרתי משתאה מול המראה המוזר, אך אימי האיצה בי להמשיך וללכת. הגענו לבית דודי וישנו שם את מותר הלילה, כשמילים שהתרוצצו בחדר בעודי נרדם הורו על הצלה גדולה. בבוקר שמעתי את הדוד שוני מתלונן על יתושים שלא הניחו לו לישון, ואני הנחתי שהם היו העילה למכות שהכה ראשו. עתה ראיתי את אותה תנועת הכאה, והדוד אמר – 'איך שכחתי לספר לך'.

 

י"ג

 

הייתי מפוחד, התכרבלתי בשמיכה ורעדתי.  הדוד שוני דיבר, כאילו עניתי לו והשתתפתי בשיחה.

- 'היא מתעוררת כל לילה. היא זוכרת מה הם עשו לה. היא צועקת. שכחתי לספר לך.'

שמעתי במשך השנים שקדמו ללילה ההוא, סיפורים מסיפורים שונים על דודה אירן. שני ילדים היו לה, והם נקטפו מזרועותיה. כמה פעמים היתה בתוך תא הגזים, שלא פעל בעקבות תקלה. בימות הקיץ ראיתי את המספר על זרועה, היא לא ניסתה להסתירו. באותו בוקר הבנתי שסיפורה היה לי עד אז סיפור בין סיפורים, מהם שמעתי מסופרים ומהם קראתי בספרים. סיפורה השתייך בתודעתי לסיפורי ק. צטניק ופרימו לוי, או לסיפוריו של אהרון אפלפלד שאהבתי במיוחד. סיפורה נע בין הזוועה החשופה בסיפוריו של הראשון, לנגיעה הדקה של השני ולסיבוב סחור סחור של השלישי. חשבתי על סיפורה כעל אחד מיני רבים, שלא זכה להתרחש באיש שיהפוך אותו לסיפור מסופר. הצעקה קילפה ממנו את הקליפה הזאת, הפכה את הסיפור לישות חיה שפצעה אותי בייחודה. האחרים היו סיפורים ואילו זה חיים שנגעו בחיי, מכתימים אותם  בזובם וחוררים אותם בחרדתם.

- 'זה בסדר' – מלמלתי – 'אני הבנתי'.

 

י"ד

 

הדודה אירן יצאה מחדרה, עטופה בחלוק כחול מעוטר בזהב כסף ואדום בוהק. היא היתה שקטה ונקיה, פניה לבנות כמו סיד.

- 'אני עושה קפה' אמרה במנגינת שאלה.

נתתי עיני בדוד שוני, אך הוא השפיל את עיניו שלו. רגליה של הדודה אירן בצקיות ושמנות, פסעו בכבדות במטבח. קמתי מהמיטה, וניגשתי במבוכה אל השולחן. המים רתחו בקומקום, מכריזים על עצמם בשריקה צורמנית דרך מכסה נקוב. הדודה אירן נרעדה, מזגה מים אל כוס שבקרקעיתה כבר המתינה אבקת הקפה. הפשילה את שרוולה, בעודה מוסיפה חלב בידה השניה. מן המקרר הוציאה תבנית, פרסה לי פרוסה מעוגת הגבינה. התבוננתי בשומה הענקית הבולטת כגולה שעיטרה את מצחה, שנראתה לי כאוצרת את מררתה. הקפה החם הטיב עם רוחי, ואזי נשאתי את עיני אל העוגה. קפלי בצק העלים נעו כגלי בריכה, אחר שהטילו בה אבן שפצעה את ציפת מימיה. אצבעותי רעדו כשקרבתי את הפרוסה אל פי, אוזני צלצלו מהדי צעקת הלילה. כשבא הנגוס אל פי ואל קרבי, היה כהד לבת הקול ובת קול הצעקה התמזגה עם גופי. הרגשתי אותה עולה במעלות גרוני, פוערת את פי ומותחת את שפתי עד כאב. כל כוחי ניסה לעצור את הקול שלא יבקע, מותיר את גופי צועק ללא צליל שיפיג מתיחותו. פניה הלבנות של הדודה אירן נסובו אלי, ושומתה החומה חישבה להתפקע. הדוד שוני נכנס נעול במגפיים גבוהים, כחכח בגרונו והעביר ידו על קרחתו.

- 'אני יוצא אל האבוקדו, אתה רוצה לבוא?' שאל, וקולו נמזג בקול פגיעת הסכין שנפלה מידי הדודה אירן וקיפצה על הרצפה. 

 

ט"ו

 

בסוף הקיץ החם ההוא מת הדוד פרי, השמועה העמומה הגיעה אלי הרבה אחרי לווייתו. השמועה שרטה בי שריטה כואבת שלא עצרה את יומי, וימים שבאו אחריהם השכיחו את רושמה. אחר כמה חודשים צלצלה אלי אימי, סיפרה כי הדודה מרטה  שלחה לי ספר אכול עש. אימי רצתה לזרוק את הספר, כדי שלא יעבור העש לספרים אחרים. הפצרתי בה לשמור את הספר בשקית אטומה, עד שאבוא לקחתו. לקחתי את הספר, והבאתיו לחברי העובד בבית הספרים הלאומי. לאחר שבוע החזיר לי חברי את הספר, לאחר שעבר חיטוי ונכרך מחדש.  הספר היה מחזור לימים הנוראים, בדף הפתיחה נכתבו אותיות בכתב יד הונגרי שהכילו את שנת '1942'. חברי אמר לי כי הספר איננו נדיר, בעיני הוא היה מן העתיקים. הנייר והדפוס הצטיירו בעיני כמשהו שבין מחברת כתובה ביד ובין דפוס מכונה מהעכשוויים. דפדפתי בין דפי הספר ומצאתי פה ושם הערות כתובות ביד, כגון ציון 'קדושֶה' ליד מילות הקדושה. פעם פגשתי את יהושע כהן איש שדה בוקר. הוא סיפר לי על מחלוקת גדולה שהיתה לו עם אבא קובנר, סביב מוצג בבית התפוצות. היה זה ספר תורה, שהוצג פתוח כל יריעותיו.

 - 'אמרתי לו – כך לא נראה ספר תורה, אף פעם לא פותחים את כל היריעות. אתה מנתק אותו מהחיים'.

יהושע רכן אל תרמילו, הוציא ממנו ספר ישן וקרוע.

- 'את הספר הזה מצאתי בגטו ורשה. תראה, אני מדפדף בו. אני רואה שהוא היה שייך לאישה ששמה רבקה, היא כתבה את שמה על הדף הראשון. בתפילת שמונה עשרה היא הקיפה בעיגול את ברכת 'רפאנו', כנראה שהיה לה חשוב לה להתכוון בברכה הזאת. כאן בהבדלה יש שיירי טיפות שעווה, לזה אני קורא חיים'.

המחזור שלי היה מחוטא, חורי התולעים רמזו על מסעות אכילה שאינם עוד. הרגשתי בכאב על שהתפתיתי למסור אותו לחיטוי, ואפילו על הכריכה החדשה שעטפה אותו. לפתע ראיתי את הדפים מתחילים לנוע, בתנועות גליות כגלי הים. רעב נורא אחז בי, איים למוטטני במקומי. מילות 'ותשובה ותפילה וצדקה' חישבו לפקוע מהדף ולהתעופף בחדר. לקחתי את המחזור וקירבתי אל פי, עצמתי את עיני ונגסתי בו. טעם מתוק מלוח בא בחיכי, וגלים גדולים שטפו אותי- מבפנים.