המחט

המחט

 

א

 

יום אחד הגיעה איגרת אוויר לבית סבא וסבתא בירושלים. האיגרת היתה מעוטרת בבולים צבעוניים, ואני זיהיתי כי נשלחה מדרום אפריקה. סבתא פתחה את המעטפה, ולאחר כמה דקות קראה בקול גדול:

"אוי וויס מיר, הדודה מגיעה לארץ"

הדודה היתה אישה כְּבוּדָה, שהטילה מוראה על כל בני המשפחה. פעם בכמה שנים היתה מגיעה לארץ, וסבתא אירחה אותה בביתה. הבית היה הופך לארמון, ולנו לא היה מקום בו.

 

ב

 

שבועיים נותרו עד לבואה של הדודה, וסבתא כבר החלה בהכנות. מצרכים נקנו בכמויות אדירות, מילאו את המדפים ואת המזווה. על שולחנה של סבתא לא עלה מאכל שאיננו טרי, אך היא לא עמדה במתח והתחילה לבשל. ניסי ניסים נעשו לסבתא במטבחה, באחד מהם התכווץ הזמן כך שמאכליה לא התיישנו.

 

ג

 

נותר עוד שבוע עד ליום שלישי הגדול, בו צפויה היתה הדודה להגיע. בערב, כשישב סבא לאכול את ארוחתו, נשא את עיניו מהצלחת ואמר:

"ביום שני הבא תבוא המשפחה שלי מתל אביב לביקור"

ידיו השעירות של סבא שבו אל הסכין ואל המזלג, והוא המשיך בסעודתו.

מטאור - אילו נפל על הבית ברחוב רמב"ן בירושלים - לא היה מכה בסבתא יותר ממכת מילותיו של סבא, עיניה הצטעפו ופיה נפער. היא קמה מכיסאה מלוא קומתה הנמוכה, ומבין שפתיה החלו לזרום מילים. בתחילה זרזיפים, נושאים מררות סמיכות. סבתא גאתה עם דיבורה, והזרזיפים הפכו לנחלים. הדיבור התעצם והלך, והנחלים היו לנהר. בנהר נסחפה כל המשפחה, שתי המשפחות שנקשרו זו בזו. מידי פעם התפצל הנהר לסיפורי משנה, שקשה היה לעקוב אחרי קישורם לביקור הקרב ובא. אחר כך שבו כל המילים, התכנסו אל הנהר הגדול.

סבא הניח את שכינו ואת מזלגו, דחה את הצלחת מלפניו ואמר:

"כך אינני יכול לאכול"

לא השגיחה בו סבתא והמשיכה לדבר, קם סבא ופנה לחדר עבודתו. הוא סגר אחריו את הדלתות, מנסה להימלט ממטר המילים. ניסיתי לאכול את שהונח בצלחתי, לא הייתי רעב אך ניסיתי לברוח בנגיסות אל תוך עצמי. היעלמותו של סבא לא שינתה כהוא זה את שטף דיבורה של סבתא, היא נשאה את דבריה אל שומעים עלומים.

ראשו של סבא הגיח מחדרו:

"אי אפשר לבטל. את יודעת איזה ברויגז הם יעשו"

"אי אפשר לבטל, וכאן הם לא יתארחו ערב לפני שהדודה מגיעה" אמרה סבתא והציעה לי את המיטה בחדר האוכל.

פשטתי את בגדי והתכרבלתי בשמיכה, ציפייתה היתה צחורה ומעומלנת. סבתא ישבה לידי, הקריאה מספר על ערבות רחוקות. נפגשנו בארצות הדמיון, אני הפלגתי אליהן בשמחה והיא בכאב. במרחבים זרועי צמחיה רץ הגיבור, מטיל משקלו על רגל אחת כדי שהשניה תנוח בינתיים. ראש שבט אינדיאני רדף אחריו על סוסו, מבחין תוך כדי דהרה בכל שבר של עקבה. הייתי שם איתם, מכוח קולה התיאטראלי של סבתא.לאחר שסיימה סבתא לקרוא את הפרק, סגרה את הספר נשקה לי וכיבתה את האור.

שכבתי במיטה והקשבתי לתקתוק שעון העץ שעמד מעל לארון. עיני הלכו ונעצמו. הספקתי לראות את המחוגים ניתקים מהשעון, מתחילים להתעופף בחדר לקול התקתוק, ששינה את קצבו מרגע לרגע.

 

ד

 

כשקמתי כבר עמדה סבתא במטבח, ממשיכה בבישוליה ובדיבוריה. היא הכינה מרק אפונה בסיר הלחץ, ודיבורה שהיה שגור בפיה מתגלגל בחופשיות בין יידיש לעברית. שוב ושוב שטפו המילים את המציאות אליה נקלעה בשל סבא, שהזמין כך את משפחתו יום לפני בוא הדודה. מילותיה של סבתא התפזרו במטבח, אידיהן מתערבבים באידי הסירים. התבשילים הרתיחו את המילים, ואלה השיבו והעצימו את חום הסירים. גאו המילים והלכו, עד שניתק מכסה סיר הלחץ ונזרק בכוח האדים שהיו כלואים בו אל פניה של סבתא.

באותה שעה הייתי במרפסת הסמוכה למטבח, משחק לי בין העציצים. שמעתי צעקות מצעקות שונות ונבהלתי, החרדה הצמיתה אותי למקומי ולא העזתי לשוב ולהיכנס אל הבית. מעבר למעקה נראה אמבולנס מגיע, וסבתא הוכנסה אליו מוקפת באנשים. שלושה ימים ושלושה לילות שהתה סבתא בבית החולים, סובלת מכוויות ומתשישות. לאחר מכן נשלחה לבית ההבראה שבתל ארזה, למרות מחאותיה הקשות והמרות.

 

ה

 

כששבה סבתא לביתה, חזרה במלוא המרץ להכנותיה. למחרת שובה צלצל הטלפון. הדודה מדרום אפריקה הודיעה כי הקדימה את טיסתה ביום אחד, וכי תגיע ביום שני ולא ביום שלישי.

"אתה שומע אברם" צעקה סבתא, "היא מגיעה ביום שני".

סבא יצא מחדרו והכריז:

"אי אפשר לעשות שתי סעודות בשעה אחת"

"אני אעשה שתי סעודות בשעה אחת"

"המשפחה שלי תאכל עם הדודה?"

"לא יעלה על הדעת"

"היא תאכל בסלון?"

"השתגעת? שתי הסעודות תהיינה בחדר האוכל"

"שני שולחנות?"

"אחד"

"אז זאת תהיה סעודה אחת"

"שתיים"

"זה כבר יותר מידי בשבילי", אמר סבא, שב לחדרו וסגר את הדלת.

נדמה היה לי כי המתח ששרר בין סבא וסבתא עיוות את חלל ביתם. החלל העקום לחץ על אוזני, כאילו צללתי אל מעמקי נהר גדול. מיהרתי למרפסת, הרגשתי ששם יוקל לי. בא השכן, אדון קריין הצלם, לצלם אותי במצלמתו. סבתא ספקה את כפותיה מלוכלכות התבשילים ואמרה:

"זה מה שאני צריכה עכשיו?! צילומים?!"

אבל אני ידעתי שהצילומים הללו חשובים מאוד, בהם  יוכח כי החלל באמת עוּוַת. יצאנו החוצה אל המרפסת, ואדון קריין צילם אותי מזוויות שונות. באחת התמונות הייתי צריך לאחוז בסורג המרפסת. הבטתי מטה. הרב רבינוביץ' יצא דרך מרפסת ביתו שבקומה הראשונה וריחף באוויר. צלילי הנגינה של שולמית הפסנתרנית ירדו מן הקומה העליונה, חזקים כפי שלא נשמעו מעולם. צעקותיה של הגברת זקס הנכה הדהדו כבכול יום, התלוו לצלילים. שני פסי הקול הצטרפו לאחד, כשמקלו של הרב רבינוביץ' חותך באוויר בשריקות חדות וקוצב את קצבן.

 

ו

 

לא יכולתי להישאר עוד במרפסת, רצתי לחדר השירותים. נעלתי את הדלת, הורדתי את מכסה האסלה, טיפסתי על הברז והשתחלתי אל החדר הקטן. סבתא אכסנה שם סירים וארגזים, לצידם בניתי לי ממלכה קטנה. מיני חפצים ותמונות שגזרתי מעיתונים עיטרו את החדרון, ואני ישבתי לי בו כשרציתי להתבודד או לברוח.

בימים הבאים הרביתי להיכנס אל החדר הקטן, שוהה בו עד שמישהו היה דופק על דלת השירותים ומאיץ בי לצאת.

לחדרון הקטן שלי היה חלון זעיר שנפער מעל המקרר, דרכו יכולתי להשקיף על הנעשה במטבח. המוני ירקות בשרים ודגים נחתכו והושמו בסירים על האש. עוגות ומיני עוגיות נאפו. קצב הבישולים הואץ כבסרט המוקרן במהירות גבוהה. גם דיבורה של סבתא שלא פסק לרגע הגביר את מהירותו, כבר אי אפשר היה להבין את אשר אמרה, רק לשמוע את הצלילים הבלולים והמוזרים.

ככל שהואץ קצב הבישול והדיבור, התעוות החלל יותר ויותר. לא נותרה לי ברירה אלא להיכנס למקלט השני שלי - הארון בחדר השינה של סבא וסבתא.

 

ז

 

בין השמלות הרבות התלויות בארון הבגדים של סבתא הייתי מתיישב, סוגר את הדלת אך משאיר חריץ לאוויר. ארון הבגדים צמוד היה לקיר חדרה של הגברת זקס, וממנו נשמע כל רחש, וכמובן כל צעקה.

סיפורה של הגברת זקס היה מן הסיפורים העלומים, שריחפו בשמי ילדותי ורק קצותיו הגיעו אלי. בעיני רוחי הצטיירה כגברת יפה להפליא, מגבירות אירופה האגדיות. לפני שנים רבות, כך שמעתי, אחז אותה השיתוק, השחית את מראיה ועיקל את רוחה. הצרחות נשמעו בכל הבית של סבא וסבתא, אך מתוך הארון אפשר היה לשמוע את כל מנעד הרחשים שעד לצרחה. כמו אי הבולט מעל המים, שרק עתה נגלה לי רובו השקוע בהם.

על רקע הצלילים האלה התבוננתי במתרחש בחדרם של סבא וסבתא, והלחץ שבאוזני הוקל מעט. בזמנים שלא היה איש בחדר, הייתי חומק ומופיע בבית כדי שלא ירגישו בהעדרי. אך עד מהרה הייתי שב אל המחסה כצוללן הנאלץ לעלות ולשאוף אוויר. לאחר ארוחת הצהריים היה סבא מגיע לנוח, ישן חצי שעה על צד ימין וחצי שעה על שמאל. כשקם נעל את נעליו בעזרת כף הנעליים, ואחר התגלח תגלחת של אחר הצהריים.

עוד יומיים נותרו עד לבוא שתי משפחות האורחים שעמדו להיות ולא להיות באותו המקום, באותו הזמן. המתיחות בבית גברה והגיעה עד למחבוא ארון הבגדים, אך עדיין הצלחתי להחזיק בו מעמד.

לפנות ערב, הגיעה סבתא למדוד את השמלה שתלבש לכבוד כל האורחים. סבתא עבת בשר היתה, גזרתה הדקה שניבטה מהתמונות הישנות נעלמה עם השנים. עתה נגשה אל הארון, ואני הקטנתי את עצמי כדי שלא תגלה אותי. השמלות חלפו זו אחר זו בין ידיה, עד שנעצרו באחת שצבעה מעין טורקיז. היא הוציאה את השמלה, ופשטה את חלוקה כדי ללבוש אותה. כשמשכה את קפליה נשמע לפתע קול פקיעה, חוטי התפר נקרעו ופערו חור גדול בשמלה. קללה נוראה נפלטה מפי סבתא:

"א ביין זאָל דיר אין האלדז בלייבן שטעקן, טאטע איינציקר!" [שעצם תישאר תקועה בגרונך, ריבונו של עולם!]

הקללה התעופפה בחדר, נחבטת בקיר ומשנה את מסלולה בקול לחישת נחש. פחד איום אחז בי, אני היחיד שנמצא פה בחדר – שמא תחול הקללה עלי? ידי נשלחו אל פי להגן עליו מפני העצם, רעדתי בכל גופי שקור עז התפשט בו.

 

ח

 

בדי עמל הורידה סבתא את השמלה, וכך – בבגדיה התחתונים בלבד – הוציאה את קופסת התפירה שלה מהארון. לא היה זה מקרה יוצא דופן. מידי פעם היתה סבתא יוצאת למסע בבית כשהיא לבושה למחצה, מילותיה השופעות נושאות אותה בעירומה. כשהיתה סבתא מסתובבת כך בבית, היה סבא מתמלא עברה וזעם, לעיתים היה צועק ולעיתים מסתגר בחדר עבודתו. פעם ישבתי בשיעור תנ"ך. פסוק נקרא בכיתה: "ויפְשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה". הרכנתי את ראשי כדי שלא יראו את הסומק שצבע את פני. 

סבתא השחילה חוט בקוף המחט, שמה את המחט בין שפתיה ואחזה בשמלה. היא חיפשה את מקום פקיעת התפרים, אצבעותיה גולשות בין קפלי השמלה. עקבתי אחריה דרך חריץ הדלת, מוקסם מבלי דעת ממה. לפתע התעטשה סבתא. הרבה עיטושי סבתא ראיתי, אך עד לאותו הרגע לא הבחנתי כיצד הם מתחוללים. העיטוש התחיל בפעירת פה, אחר כך שאיפת אוויר עצומה, ורק אז באה ההתפרצות. הר הגעש יצא ממעמקיה, טלטל את גופה ולבה רותחת פרצה החוצה. עיניה של סבתא נפקחו עד קצה גבול יכולתם. פיה נפתח והמחט עם החוט המושחל בה נותרה מונחת על שפתה התחתונה. עתה באה השאיפה האדירה, המחט והחוט נשאבו במהירות אל לועה.

הרגשתי את המחט יורדת במורד הגרון שלי, צווחה נמלטה מפי. הצווחה לא נשמעה, מפאת קול העיטוש הגדול שעטף אותה. ידה של סבתא שמטה את השמלה, והונחה על ליבה בלוויית קריאת כאב.

"א קלאג מיר אין מיינע פּאָדלע קישקעס!" [אסון במעיים הנבזים שלי!] קראה סבתא.

בחלון המרפסת ריחף הרב רבינוביץ' לכיוון הבית, שב מתפילת ערבית. קול צרחותיה של הגברת זקס גבר על צלילי נגינתה של שולמית ונשמע באוזני כקריאות עורב. הדקירה במעי כאבה בכאב נורא, הלחץ באוזני גבר.

פתאום התמלא החדר, בין הבאים ראיתי גם את אמא ואת דודי. הגיעו אנשים שהניחו את סבתא על אלונקה, הוציאו אותה מהחדר. הרגשתי שעוד מעט תפקע גולגולתי מפאת הלחץ הנורא. השמים נבטו מהחלון כמעין ביצה כחולת חרטום, כיפתם פחוסה ומאורכת.

יצאתי ממקלט הארון ורצתי ברגליים כושלות אל עבר הדלת. נכנסתי למטבח וקטפתי מהוו שעל הקיר, את צרור המפתחות המוזהבים שהיה תלוי עליו. פתחתי את הדלת נאחזתי במעקה וטיפסתי במדרגות אל עבר הגג, אל המקלט השלישי שלי.

 

ט

 

עברתי על פני דלת ביתה של שולמית הפסנתרנית. אקורד חוזר ונשנה בקע מהבית, מלווה את קולה של הפסנתרנית, שקרא שוב ושוב:

"יונה, אני לא מצליחה לנגן"

עברתי גם על פני דלת ביתה של משפחת הצלם. מעדשת העינית שבדלת פרצו הבזקי אור, כנצנוצי המצלמה של אדון קריין. בשארית כוחותי הגעתי אל הדלת, פתחתי אותה ויצאתי אל הגג.

הגג היה ממלכת הכביסה, במרכזו הארמון – חדרה של חנה הכובסת. אהבתי אותה אהבה עמוקה, כשנולדה אחותי ונקראה בשם 'חנה' רצתי אליה וקראתי:

"חנה! קראו לאחותי על שמך"

שורות שורות היו תלויים סדינים על חבלים, פילסתי את דרכי ביניהם כהולך בנקיקי נחלים מחורצים. התקרבתי לפתח חדרה של חנה, קצר נשימה וכמה להגנה. בחדר הזה הייתי מתחבא כשחנה לא עבדה בו, זה היה המקלט השלישי.

הבל חם היתמר  מחדר הכביסה, חנה ישבה על יד הפיילה שרתחה על גבי הפרימוס. רציתי ליפול לחיקה, לבקש שתגרש את כאב המחט בפנים ואת כאב הלחץ מבחוץ. הפחדים טרפו את רוחי, עד כי חשבתי לקפוץ אל תוך פיילת הכבסים הלבנים והרותחים.

כשנכנסתי ראיתי כי גם לכאן הגיע הנגע. החדר התעוות, והפך למעין קופסה מלבנית גבוהה. חנה עצמה היתה דחוסה, וראשה פחוס ופרוץ אל עבר התקרה. פניה נראו כמעוכים  אל זגוגית. חיוכה העקום אמר לי:

"צר לי ילד, אינני יכולה להגן עליך כאן"

לא נותרה לי ברירה, אלא לפנות אל המקלט האחרון - המקלט הרביעי.

 

י

 

ירדתי במדרגות יורד ונופל ונחבט. גופי זכר את הפעם האחרונה שירד כך, נפל כך ונחבט כך. היה זה כשפרצה מלחמת ששת הימים, ומיהרתי בפקודת אמא אל המקלט.

הגעתי לקומת הכניסה, אוחז בחוזקה בצרור מפתחות הזהב. מתחת לגרם המדרגות נמצא מחסן משופע, שסבתא שמה בו שטיחים ורהיטים ישנים. ביד רועדת פתחתי את דלתו  נדחקתי פנימה וסגרתי אותה למחצה. אפילה וריח טחוב שררו במחסן והגבירו את חרדתי, אך  הלחץ על ראשי הוקל . התפרקדתי על שטיח שהיה פרוס למחצה, ניסיתי להשיב את נשימתי שהתפזרה במנוסתי. לאט לאט ירדה עלי שלווה עמוקה, ישיבתי במחסן היתה לישיבת בן עדן שאפילו כאב המחט לא הפחית תענוגה. מבין רגלי כורסה הציץ בי עכבר, ואני – להפתעתי – השבתי לו מבט שקט. נשמתי. אבק מוזהב זרם מאור המנורה, חדר ומילא את ראותי.

 

 

 

י"א

 

לפתע הבחנתי כי עיניי איבדו את תחושת העומק, המראות שניבטו אלי באפלולית המחסן ודרך דלתו היו שטוחים. אגרפתי את כפי וקירבתי אותה אל עיניי, וחרדה איומה אחזה בי. חור פעור ורירי נותר בארובת עיני השמאלית, עיני החסרה קיפצה על הגג כמו כדור פינג פונג. מראות קטועים ניבטו אלי מן הגג, ואני נמשכתי אחריהם בחבל טבור עיני.

אחרי זמן מה פסקו קפיצות העין, היא נחה בפינת הגג והתבוננה אל כניסת הבניין. מונית נעצרה, וממנה יצאה הדודה מדרום אפריקה. מעולם לא ראיתי את הדודה לפני כן, אך ברור היה לי כי זו היא. היא היתה הדורה כמלכה, הנהג מיהר להוציא את מזוודתה הגדולה מתא המטען ולשאת אותה אחריה.

הם פסעו ברחבה הגדולה שבפתח, בהיכנסם אל חדר המדרגות נעלמו משדה הראיה של עין הגג שלי. השטח המת לעין הגג, היה חי לעין המחסן. זו ראתה מבעד לחריץ את הכניסה לחדר המדרגות, הדודה טיפסה בהן  והנהג בעקבותיה. בתוך כך, הופיעו בשדה עין הגג אחֵי סבא – הדודה שפרה ואריה בעלה, הדוד גודק ורבקה אשתו והאחיינים קוטי ואביבה. כולם צעדו אל עבר בית סבא וסבתא, עלו לאט במדרגות אל רחבת הכניסה.